מסע משותף: הטיול שלי עם אבא, מוטי קירשנבאום
הבמאי והעיתונאי המפורסם אהב את מסעות הצילומים לאפריקה, ואליהם נהג לצרף גם את ילדיו. בנו הבכור, כנען, מספק במגזין "עולם אחר" הצצה אל מאחורי הקלעים של העשייה המשפחתית העשירה והמגוונת
נסעתי עם אבא, מוטי קירשנבאום, לצלם רבים מסרטי הטבע שלו ברחבי העולם, בעיקר ביבשת אפריקה. שנים של נסיעות־מסעות עם מצלמות ומעקב אחרי חיות וטבע. ראיתי מקרוב איך הסיפורים נרקמים במוחו, בדרך כלל תוך כדי נסיעה קופצנית ברכב הספארי. היינו מדברים הרבה, "מבשלים" את הסיפורים, עושים מטעמים מהמראות הנהדרים שנשקפו אלינו מדי יום בסוואנות הפתוחות. "הטבע האחרון על פני כדור הארץ", כך הוא קרא לזה. מפלטן של חיות הבר. עולם הולך ונעלם.משכך, אני לא יכול לכתוב על הטבע בלי לכתוב על אבא. במשפחה אהבנו לצחוק שהוא אחד מהביג 5, ביחד עם האריה, הפיל, הבופאלו, הנמר והקרנף. מושג חדש, הביג 6. מטיילים מהארץ שנתקלו ברכב הספארי שלנו וזיהו אותו עם המצלמה על הכתף תמיד הריעו ושמחו כאילו ראו עוד חיה בסרנגטי. הוא בעצמו כבר היה "שואו". חלק מכל ההפקה הענקית הזו של ספארי וטיולים באפריקה.
נסענו לצלם במקומות רבים בעולם, אלסקה, קוסטה ריקה, אבל היבשת שמשכה אותנו יותר מכל היא אפריקה. היבשת השחורה. דרום אפריקה, נמיביה, דרום סודן, אתיופיה, רואנדה, אוגנדה, קניה וכמובן טנזניה. אהבנו את הריח של האדמה שהציף אותנו ברגע שנחתנו, את האור המיוחד, וזה עוד לפני שהזכרנו זריחות או שקיעות, שהן מהמרהיבות בעולם. הרגשנו באפריקה שאנחנו מחוץ לזמן הרגיל של כדור הארץ. עדיין. למרות שהפיתוח מגיע והכבישים בהדרגה משתפרים, למרות שיש רוחות של שינוי, דיבורים על השקעות ענק ומשקיעים, יפנים וסינים כמובן, אלא מה, עדיין התחושה היא של יבשת שמפגרת הרבה מאחור. ואת זה אהבנו. מקום בלי סטארבקס. בלי מקדונלדס. בלי אבולוציה היסטרית של בתי קפה או קניונים. בנסיעות הראשונות לאפריקה היינו רואים את חיות הבר כבר בצאתנו משטח שדה התעופה! הנה זברה או ג'ירף ממש כאן קרוב לכביש. התרגשנו והלב נפתח.
ועם הלב נפתחו גם העיניים. והמצלמות. היינו במסע צילומים. עם השנים פיתחנו רוטינה. המצלמה שלי על חצובה יציבה במרכז רכב הספארי, לאסוף כמה שיותר חומר נקי ויציב, כשמעבר לעיצוב הפריים הדבר החשוב בה הוא ההתרחשות של הטבע או החיות שאנו מצלמים: "תן לטבע לדבר". ומצלמה נוספת שאבא החזיק ביד או על הכתף והשעין פעמים רבות על חלון הג'יפ, מצלמה שנועדה לתפוס דברים שקרו מהר או בפתאומיות, כדי שלא נפספס כלום, ולקבל זווית נוספת. מכיוון שנסענו לצלם פעמים רבות תיעדנו במצלמותינו את מרבית החיות של מזרח אפריקה ובסיטואציות שונות ומגוונות.
אני מיד מתעכב על שתיים מהתופעות המרכזיות אבל לפני כן מילה על סבלנות. אינך יכול לצלם טבע באפריקה אם אינך מסוגל להיאזר בסבלנות ובעצבי ברזל. יום אחד עצרנו ליד עדר זברות ששתה מפלג מים קטן בתוך הסבך בסוואנה. לפי תנועת העדר יכולנו להרגיש שהזברות חשות בנוכחות טורף. לקח לנו זמן אבל בסוף ראינו לביאה בודדת שוכבת נמוך בתוך השיחים ובוחנת את אפשרויות התקיפה שלפניה.
הרוח או הריח או שניהם גרמו לכך שתיכשל בניסיון הטריפה, ועדר הזברות הצליח להימלט. לא לפני שגם גנו בודד נקלע לאזור והיינו משוכנעים שהוא הולך להיטרף, אך גם הוא לבסוף הצליח לברוח... וכל ה"עסק" הזה נמשך שעות. שעות של המתנה עם מצלמות דרוכות, בשקט ובמעקב אחרי הדרמה שלא הולידה עבורנו כלום. כביכול. אני מוסיף כביכול משום שזהו חלק מהסיפור, הסיפור על הטורף והנטרף, על החיים והמוות. זהו מעגל החיים. ובטבע של אפריקה אתה חש בו כל הזמן.
אחת מתופעות הטבע הגרנדיוזיות (אין מילה טובה מזו כדי לתאר) שיצאנו לצלם באוגוסט 2015 היא חציית עדרי הגנו הגדולים את נהרות המארה או הגרומטי בשמורת הסרנגטי. התופעה היא פלא־טבע עולמי.
סרטו האחרון של קירשנבאום:
כל עניין הנדידה של עדרי הגנו במעגל חוצה מדינות העוקב אחר עונות השנה ובמיוחד אחר הגשמים והעשב שצומח ומהווה את מקור קיומם, נדידה שהיא הגדולה על פני כדור הארץ אחרי נדידת הציפורים, מהלך קסם על כל חוקר או צלם טבע ומהווה את אחת האטרקציות הגדולות של היבשת. לראות עדר המונה אלפי פריטים של גנו (ווילדביסט) עומד מהסס על שפת הנהר, על כל הסכנות הנשקפות בו ובמיוחד תנינים אימתניים המשחרים לטרף, משנה את כיוון הצעידה לימין ולשמאל, לעיתים במשך שעות, עד שגנו אחד, פרט בודד, שאינו מנהיג מלידה - משום שלעדרי הגנו אין הנהגה וקבינט - מקבל החלטה אמיצה וגורלית ברגע נתון ובמקום מסוים ומתחיל לחצות את הנהר. וברגע שהאחד התחיל לחצות, כל העדר חוצה אחריו. אלפים. והמראה מהפנט. הרעש מחריש אוזניים. קקופוניה של צלילים ועוויתות פרצוף, היסטריה המונית שכולה אומרת חיות.
העדר חוצה את הנהר כדי להגיע אל שטחי המרעה הטובים, רובו יחצה בהצלחה אך ישנם רבים שנטרפים בדרך. מועדים ונפצעים בתוך כל הכאוס הזה וגורלם להיטרף בסופו של דבר. אנחנו עמדנו נפעמים מול תופעת הטבע הזו. אני זוכר את ההתרגשות של אבא כשפנה אל הבן שלי לירי שהיה שותף למסע ואמר לו "לירי, אתה בן 10 ואני בן 76 ואנחנו רואים את הדבר הזה בפעם הראשונה!".
תופעה נוספת שאהבנו לצלם ברבות מהנסיעות היא ה"קיל", הטריפה של הנמרים הגדולים, בעיקר לביאות ואריות וכל מה שקורה סביב התרחשות כזו. החושים נדרכים, אדרנלין מציף אותך. זכורה לי היטב לביאה במרכז שמורת נקורו בקניה שישבה רגועה על עץ בודד במרכז הסוואנה, עם אריה צעיר, כנראה בנה, כשלמרחקים לא נראה כלום, ממש כלום. עצרנו את הג'יפ על ידה כשלפתע משהו בה נדרך. זה קרה לפני שנים ועד היום אני זוכר את הדריכות הזו שבפניה. הסתכלנו סביב ועדיין לא ראינו דבר מלבד סוואנה צהובה. היא ירדה מהעץ והחלה לנוע בתנועות בטוחות ובשקט לכיוון מסוים, ואנחנו עוקבים בנסיעה איטית ובמצלמות דלוקות אחריה.
לאחר זמן־מה היא הגיעה אל תלולית ונעמדה מאחוריה. רק אז ניתן היה להבחין בזוג בופאלו שנמצאו במרחב שלפניה. האריה הצעיר הצטרף גם הוא אל אמו ונעמד בסמוך אליה. לפתע ראינו שאחד הבופאלו "סוחב רגל", מדדה ועדיין לא מרגיש בסכנה. מה שהתרחש לאחר מכן היה מצמרר, הלביאה והאריה הצעיר התנפלו על הבופאלו הצולע שנלחם נואשות על חייו, כשהבופאלו השני, חיה ענקית, עומדת מנגד במבוכה ובחוסר אונים מוחלט. מראות לא קלים לעיכול או לצילום, אבל טבע בראשיתי אימתי ומפעים.
אחד הדברים החשובים שלקחתי מאבא במסעות הצילום האלה בטבע זה שהוא נהג לספר שיש צלמים טובים מאיתנו של טבע, הבי־בי־סי או הנשיונל ג'יאוגרפיק לדוגמה, שמגיעים לצלם בדיוק באותם מקומות אך עם משאבים וציוד משוכלל ויקר ולפרקי זמן ממושכים והיכולות שלהם עולות על שלנו. אבל מה שהם לא עושים ואנחנו כן, בסרטים שלנו, זה לספר סיפור. לספר סיפור ולהמציא מעשיות ועניין. להאניש את החיות ברגשות ובתכונות של בני אדם וליצור הזדהות וחוויה של צפייה. והדבר הנוסף - לצלם את מראות הטבע הללו בגובה העיניים, ממש כפי שרואים אותם מרבית המטיילים. את הדברים האלה, הפשוטים והאנושיים, אני מנסה לקחת איתי גם למחוזות אחרים בחיי.
אלה היו משפטי המפתח של מוטי קירשנבאום ממסעות הצילום והתיעוד שלו באפריקה שאותה כל־כך אהב. כל מילה קירשנבאום:
"לא לזוזזזז! אני מצלם" - את השאגה הזו האחים שלי ואני לא יכולים לשכוח. הצילום באפריקה נעשה מתוך רכב הספארי ולכן אם זזים בתוכו בזמן צילומים זה מזיז את המצלמה ומפריע. לפעמים הצילום נמשך זמן רב וקשה לא לזוז, ואז אבא היה שואג.
"יופטפיומט! איך היא נכנסה לי לפריים" - גם כאן עצביו בגדו בו כאשר אל תוך הפריים המכוון אל בעלי החיים או הנוף נכנס מטייל או מטיילת או ג'יפ אחר וקלקל את השוט. זה קרה לא מעט.
"הנמר הזה עובד כאן בשמורה עם שלמה..." - לפעמים אהב לצחוק על בעל חיים שנראה כה אדיש לקרבת המטיילים או הצלמים. זכורה היטב נמרה בסרנגטי ששמה "פונדי" שנתקלנו בה לעיתים קרובות עד שאבא ייחס לה קרבה מיוחדת לשלמה כרמל מטיולי "עולם אחר".
"בערב אני מתקשר שיחליפו לי את הנהג..." - סאגה שלמה אפשר לכתוב על יחסיו עם נהגי ומדריכי הספארי באפריקה. אבא היה "אימת" המדריכים. בערב הראשון של כל מסע כזה, אם היה זה מדריך שטרם הכיר את אבא, היו עולות אצל הנהג מחשבות פרישה (מהמקצוע!) לאור הדרישות הבלתי מתפשרות של אבא: הוא הרי עושה סרט ומצלם וזמנו יקר וקצר ולכן צריך לנסוע בשבילים האסורים לנסיעה כדי להתקרב אל החיות ולצלם. או כאשר מתקבצות כמה מכוניות ספארי לפני חיה חסר לו לנהג שלא יתפוס את המקום הטוב ביותר. בסופו של דבר הייתי מרגיע את הנהגים ובהמשך המסע היו מתפתחים יחסים מעולים, לרוב גם היה מראיין אותם לסרטים.
האהבה לאפריקה חיברה בין שלמה כרמל לבין קירשנבאום. "בדרכו הייחודית והאינטנסיבית, וכדי לעמוד בלוח הזמנים הנוקשה שהציב לכולנו, הוא אפילו ציפה מהחיות עצמן להתייצב השכם בבוקר ליום הצילומים", משחזר שלמה כרמל, בעלי "עולם אחר", שליוותה את קירשנבאום במסעותיו.
"את מוטי פגשתי לראשונה ב־2007 באמצעות ידיד משותף, ומאז במשך 9 שנים שיתפנו פעולה. מותו הפתאומי ניתק את הקשר הייחודי בינינו ואת אהבתנו המשותפת - אהבת אפריקה. מוטי לא היה נוח וסבלני במיוחד אבל גילה תכונות מאוד מיוחדות, פרפקציוניזם בלתי מתפשר, יכולת לשנן, הומור בלתי רגיל ויצר סיפורים בדרכו הייחודית שאין דומה לה.
"נכון, הוא מעולם לא התכוון להתחרות בצלמי הנשיונל ג'יאוגרפיק והבי-בי-סי, אבל התוצאה הסופית של הסרטים שעשה הייתה יצירות מעולות שהביאו את אהבתו לאפריקה לרבבות אנשים. הייתה לי הזכות הגדולה להפיק עבורו על־ידי חברת "עולם אחר" את רוב סרטי הטבע הדוקומנטריים, ואף לצאת איתו ולצלם עבורו יחד עם בניו כנען ונועם. יחד חווינו כולנו רגעים בלתי נשכחים.
"משך כל מסע היה כשבוע והמשימה שלו הייתה להביא את החומרים הטובים ביותר. לצלמים של הנשיונל גאוגרפיק לוקח חודשים ושנים להפיק סרט, אבל למוטי היה תמיד רק שבוע והוא עבד בלוח זמנים קצר וצפוף כדי להכין סרט לערוץ 10. העבודה עימו הייתה מאוד אינטנסיבית ולחוצה: צילומים מאור ראשון עד אור אחרון. מוטי ציפה שבעלי החיים יתייצבו לצילומים כפי שהוא רצה ולעיתים הייתה תחושה מצידו שהם עובדים עבור ערוץ 10!
"מוטי היה יוצא למסע ומגדיר מראש מה הוא רוצה שיקרה במהלך השבוע. וראה זה פלא, התוצאות היו ממש מפתיעות והוא השיג תוצאות מטורפות במסע של כמה ימים. בשבוע של תיעוד מוטי חזר עם חומרים איכותיים ועם התרחשויות מיוחדות, ציד " בשידור חי", מעקב צמוד במשך 3 ימים אחר להקת זאבים טלואים בקניה - זה היה אחד משיאי מסעותיי עם מוטי. והתוצאה סרט נהדר, "אורח המאורה". זה קרה לאחר שיצאנו כמה חודשים קודם לכן לדרום טנזניה לשמורת סלו שידועה במספר הגדול ביותר באפריקה של הזאבים הטלואים הנדירים. וחזרנו 'מאוכזבים'.
"במשך שבוע שלם רדפנו אחר העקבות שלהם אבל ללא הצלחה. תחילה מוטי התאכזב, אבל הוא יצר סרט נהדר וקרא לו "כמו רוחות רפאים" ובו מתואר איך לא הצלחנו למצוא את הזאבים. הפיצוי הגיע לאחר כמה חודשים כשנודע לי על להקת זאבים טלואים במאורות בקניה. טלפון אחד למוטי ובתוך 24 שעות השגנו את המטרה.
במהלך הצילום מוטי היה מאוד דרוך וכל דבר הוציא אותו משיווי משקל. הוא ביקש ממני לעיתים לצלם גם בסטילס ותוך כדי הצילום היה מתרעם "מדוע הקליק של המצלמה שלך עושה רעש". עניתי לו "איך אתה רוצה שאצלם?" ואז הוא נרגע.
"בטיול הראשון שלנו בטנזניה, ב־2007, הוא ראה אותי עם הקבוצה שאותה הדרכתי בסרנגטי צופים על עץ ועליו נמרה. הכרתי את הנמרה מהטיולים הקודמים. היא לא חששה להתקרב לרכבי הספארי והסתובבה בין כלי הרכב ליד הגלגלים. הצעתי לנהגים שיקראו לה מכונאית. מאז קראו לה "פונדי" - בסווהילית "מכונאית". סיפרתי למוטי שאם נמתין בסבלנות הנמרה תרד מהעץ ותבדוק את הגלגלים. מוטי לא האמין לי, ומאחר שלא הצטיין בסבלנות יתרה והחליט שאני מנסה להרשים את המטיילים בסיפורי בדים, נתן לנהג הוראה להתניע את הרכב. ברגע שהוא התניע את הרכב הנמרה "פונדי" התרוממה ומתחה את אבריה והבליטה את מלא יופייה, ירדה מהעץ, התקרבה לרכבו של מוטי והשתינה ליד גלגלי הרכב שלו.
"לסרט הנפלא שהוא עשה לאחר המסע קרא "לטרף נולד." בסרט הוא שיבץ את התמונה של צ'רלס דרווין ושלי בשחור־לבן ותיאר את האירוע עם "פונדי" באופן מופלא. בסוף הוא אומר "מה ששלמה שכח דרווין כבר לעולם לא יידע", אכן ההומור של מוטי. מותו הפתאומי גדע את הכישרון הבלתי רגיל של איש אוהב טבע ברמ"ח אבריו. את הסרט השלים בנו המוכשר כנען".
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "עולם אחר"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם