ראשי » תרבות » קולנוע

"השמאל שולט ברוב עולם התרבות בישראל"

במשך שנתיים עבדה מנורה חזני על סרט שיציג את תולדות ההתיישבות ביו"ש מנקודת מבטם של אביה בני קצובר וחבריו, מייסדי גוש אמונים. כשנואשה מקרנות הקולנוע היא גייסה כסף במימון המונים; כשנדחתה בידי "דוקאביב" היא קיימה את הקרנת הבכורה באריאל

מנורה חזני חלמה שהסרט החדש שלה יוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל "דוקאביב". אחרי הכול, מטרתו המוצהרת של הפסטיבל היא "לקרב קהלים חדשים ולעודד יצירה המרחיבה ובודקת את גבולות הז'אנר". אבל נראה שגם להרחבת הגבולות יש גבול. בעבר היא כבר הציגה שם סרט, אבל הפעם לאחר ארבעה חודשי המתנה חזני קיבלה תשובה שלילית. היא לא באמת הופתעה, ובכל זאת הדחייה הצליחה להעכיר את מצב רוחה. "נעצבתי. הייתי צריכה להרים את עצמי", היא אומרת.

הקרנת הבכורה התקיימה בסופו של דבר בשבוע שעבר בהיכל התרבות באריאל. האירוע בהחלט החזיר לחזני את הצבע ללחיים: לצד שר החקלאות אורי אריאל וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי שבאו לברך, נרשמה באירוע בהיכל התרבות נוכחות מכובדת במיוחד של ותיקי העסק. אלו שחלמו מאוד, אבל גם בדמיונם הפרוע ספק אם האמינו שיום אחד יישבו באולם איכותי כזה, עם כיסאות מרופדים וסאונד מקצועי, הממוקם בתוככי השומרון, ויצפו בסרט הסוקר את תולדות הנס שעמלו לחולל.
 
"רוח אחרת", היצירה הדוקומנטרית החדשה של חזני (40), עוסקת בימי תחילת ההתיישבות ביהודה ושומרון, ומלווה את סיפורו האישי של בני קצובר - מראשוני השבים לחברון, ממקימי גרעין אלון-מורה, ראש המועצה המיתולוגי של המועצה האזורית שומרון, וגם אביה של מנורה. בסרט מתאר קצובר איך הכול התחיל: כשהיה סטודנט למתמטיקה וכלכלה באוניברסיטה העברית, הוא הבחין במודעה קטנה - דף מטעם התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שביקשה מתנדבים לשמירה בחברון. הוא היה חמישים אחוז מהנענים למודעה. עוד הוא מספר על ליל הסדר הראשון במלון פארק החכור בעיר שלא ידעה נוכחות יהודית מאז פרעות תרפ"ט, על שנות המגורים בבניין הממשל הצבאי, ועל האישור הנכסף להקמת קריית-ארבע.

אחרי ההגעה למנוחה ולנחלה בקריית-ארבע, מתאר הסרט איך פצחו קצובר וחבריו במבצעי עלייה לשומרון, ואיך אחרי שמונה ניסיונות הם זכו באישור להתיישב בבסיס הצבאי ליד קדומים. גם שם לא נח קצובר על זרי הזית והסירה הקוצנית, אלא המשיך למשימה חדשה - הקמת יישוב קרוב לשכם, אלון-מורה של היום.

הקהל באריאל מחובר למתרחש על המסך, וגם אוהד מאוד. הוא צוחק בקול כשהמרואיינים נזכרים בריח דג הבקלה שהוגש שוב ושוב בבניין הממשל, נאנח כשהם מעלים באוב ויכוח פנימי סוער, וכמעט מזיל דמעה למראה עוד פינוי או אכזבה, מהרבות שנחוו אז. "היו המון פרטים שנשארו לצערי בחוץ. מאוד התלבטתי איך לבנות את התסריט, ובסוף החלטתי להיצמד לסיפור של אבא שלי, כי זה נתן לסרט נרטיב מסודר", מספרת חזני.

היא נזכרת איך בשלב מסוים, "כשלא ידעתי עדיין איך להציג את הסיפור, מישהי הזמינה אותי לאירוע פיצ'ינג, שאנשים מציגים בו רעיונות לסרטים. היא התקשרה אליי ב-12 בצהריים והזמינה אותי לאותו יום בשש בערב. זה היה מאוד לא מתוכנן, לא ממש הבנתי מאיפה זה נפל עליי, אבל אמרתי לעצמי שאני צריכה להתאמן בהצגת הרעיונות שלי, אז אנצל את ההזדמנות ואסע. האמת שרוב המצגות שם היו על הפנים, אבל הייתה יוצרת אחת, ענת זלמנסון, בתה של אסירת ציון סילווה זלמנסון, שמצאה חן בעיניי. היא עשתה סרט על ההורים שלה, נסעה עם אמא שלה לרוסיה וראתה יחד איתה את הכלא והצינוק שהאם ישבה בהם, וזה היה מרגש מאוד. חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות: ללוות את אבא שלי למקומות שבהם הכול קרה".
   
היא עבדה על הסרט במשך כמעט שנתיים, שחלק ניכר מהן הוקדש לתחקיר מעמיק. "למדתי המון דברים שלא ידעתי קודם. היו גם אירועים שהכרתי באופן כללי, אבל כל אחד סיפר לי אותם אחרת. כשהתגלו סתירות, היה לי קשה להחליט איזו נקודת מבט להביא, אבל בשלב מסוים הרפיתי. אמרתי לעצמי שזה לא מחקר היסטורי, ושאני רוצה להביא את רוח התקופה: את ההתלהבות שהניעה אותם לעשות מעשה.

"הרעיון לסרט ישב לי בראש המון זמן לפני שהתחלתי לעבוד עליו. הרבה אנשים, כולל ציפי חוטובלי, אמרו לי במשך השנים: 'את חייבת לעשות סרט על אבא שלך'. אמרתי להם, 'סבבה. תנו תקציב'. חששתי שיהיה גדול עליי להפיק את זה, ושלא אצליח להשיג מימון. הייתי בראש שבלוני, שאומר שכסף לסרט משיגים מקרנות או מגופים ייעודיים. לקח לי זמן להבין שאני יכולה להפיק את הסרט בעצמי. וגם, לא פשוט לומר, הייתה חסרה לי ענווה. יש בסרט הזה משהו נטול פוזה. היוצר לוקח בו צעד אחד אחורה".

חזני, אם לשישה, מתגוררת עם משפחתה בבית אבן יפה בקצה שבי-שומרון. על ההר ממול, בין שרידי שומרון העתיקה, שוכנת תחנת הרכבת של סבסטיה, שהייתה אבן דרך בחידוש ההתיישבות היהודית כאן. על הפסגה הגבוהה מעבר לשם שכן פעם היישוב חומש. עכשיו אפשר לראות מכאן רק את ברכת המים העגולה שנצבעה כתום מחאתי, ושרידים של דרך הביטחון שהקיפה פעם את היישוב. חומש היה הבית הראשון של בני הזוג חזני לאחר שנישאו. שם נולדו ילדיה הראשונים של מנורה, וגם סרטיה הקודמים - "בחומש קרוב לשמיים" ו"התנערי", שגולל את סיפור המאבק והעקירה של היישוב בהתנתקות. בשניהם היא העלתה על המסך סיפור אישי מאוד, חשוף אפילו, שלה ושל בני משפחתה.

"את 'חומש' רציתי לעשות. את 'התנערי' לא. הוא פשוט יצא. הייתי במטה המאבק של חומש ולא רציתי בכלל לצלם. בבית הספר לקולנוע 'מעלה' יזמו סדרת טלוויזיה המבוססת על צילומים של במאים שגרים ביישובים שעומדים להרוס, וניסו לשכנע אותי להצטרף. לא רציתי, אבל הפער בין המציאות למה ששודר אז בתקשורת היה בלתי נתפס, כמעט מפחיד, ולכן החלטתי בכל זאת לתעד.
 

"כשצילמתי הלכתי לכל מיני פגישות שאחרת לא הייתי מגיעה אליהן, למשל של תושבי חומש הוותיקים עם שמאים. פתאום הבנתי מה קורה סביבנו. התקשרתי אז לכל מיני תוכניות אקטואליה, למשל של נסים משעל, הצעתי חומרים מצולמים שלי, והם לא הסכימו לשמוע. הסדרה של מעלה נפלה בסופו של דבר, כי מכרו אותה לזכיינית טלעד שזמן קצר אחר כך הפסידה במכרז של ערוץ 2, אבל סייעו לי להביא את הסרט לשידור בערוץ 10, שם הוא קיבל חשיפה".

עשר שנים חלפו מאז יצא "התנערי" לאוויר העולם. חזני דווקא רצתה לעשות סרטים אחרים בינתיים: למשל על החוויה של אחרי הגירוש, וגם על הקשר בין לידה לרוחניות, כמי שילדה שניים מילדיה בבית. אבל אף שהחליטה שמקצועה המוצהר הוא יוצרת סרטים - החלטה שדרשה הרבה אומץ והתפתחות אישית - ואף שניסתה מאוד, זה לא התרומם. אף אחד מהרעיונות לא הבשיל ליצירה. עיקר הקושי, מסבירה חזני, היה על רקע תקציבי. "לבסוף הבנתי שלסרט כמו 'רוח אחרת' אפשר לגייס כסף. יש אנשים שזה חשוב להם ואכפת להם".

שוב עולה עניין הכסף. מה בעצם העלות של סרט כזה?
"קולנוע הוא אמנות יקרה", היא מחייכת. "התקציב לסרט הנוכחי הוא 430 אלף שקל. זה כולל צילומים, עריכה, מוזיקה מקורית, שיווק. השיווק קשה, כי יש הרבה פלטפורמות שהסיכוי שהן ייתנו לי במה הוא קטן. סינמטקים, למשל. אני מבחינתי מייעדת את זה לטלוויזיה, לפסטיבלים בארץ וגם במדינות אחרות. אני מניחה שבחו"ל יש סיכוי גדול יותר מבארץ, כי כאן השמאל שולט ברוב עולם התרבות. זה עניין סמוי, לא כתוב, אבל ברור מאוד לכולם. כל לקטור וכל ראש קרן יודעים מהו הכיוון הנכון. אז נכון, אפשר לומר לי 'אולי הסרט שלך לא מספיק טוב ולכן לא קיבל מימון', ויש המון יוצרים שפונים ונדחים ואני לא מיוחדת, אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מהמציאות. יש בחורה דתייה שאמרה לי שהיא מאוד רצתה ליצור, אז היא הציעה סרט על יהודים וערבים וקיבלה מיליון שקל".
 
לכמה קרנות פנית בבקשה לסיוע במימון של "רוח אחרת"?
"ארבע פניות לשלוש קרנות. לאחת מהן פניתי פעמיים, בשני מועדים שונים".

והסירובים שקיבלת היו מנומקים?
"פעם אחת, אחרי הדחייה, מישהו אמר לי לבקש נימוק. אז ביקשתי, ואמרו שיש לי עמדה טובה להגיע לדמויות ושזה פרק חשוב בתולדות המדינה, אבל אין לי מספיק ביקורת בסרט, אין מספיק מרחק מהדמויות ומהסיפור. לא שמעתי עד היום על סרט מזווית ראייה שמאלנית, עם אמפתיה לפלסטינים, שדרשו ממנו שיכיל יותר ביקורת ואיזון".

באמת אין בסרט שלך ביקורת.
"כי זה לא סרט על המתנחלים. זה סיפור דרמה, תיאור של התרחשות דרמטית. אחרי מלחמת ששת הימים הרב משה לוינגר והרב אליעזר ולדמן אמרו שצריך לעשות משהו, והם קמו ועשו. מעבר לתיאור של האירועים הגדולים, כמו שכירת מלון פארק, אני מביאה בסרט גם את הוויכוחים הפנימיים ביניהם. למשל בנושא המאבק על התפילה במערת המכפלה, כולל התרחשות ביום העצמאות שבה הגניבו דגל פנימה, והיה עימות עם החיילים שביקשו להוציא אותו והדגל נקרע. התעורר אצלם ויכוח גדול, אם זה היה בסדר או לא. הרב ולדמן דומע בסרט, כשהוא מספר על הדגל שנקרע עשרות שנים קודם לכן. הם היו קומץ של אנשים בלי כסף ובלי קשרים, שעשו את הבלתי אפשרי. זה סיפור בעל ערך היסטורי משמעותי, והסרט מספר אותו לראשונה מהזווית של האנשים שעשו אותו ממש".
 

 
התייחסת רק מעט למחיר האישי שהם שילמו.
"האמת שרציתי יותר. אמא שלי קצת מדברת על זה. היא לא אידיאליסטית בכלל. היא עלתה ממרוקו, גדלה במעברה. כשהכירה את אבא שלי הוא אמר לה שהוא גר בחברון, אני לא יודעת כמה היא ירדה לפרטים. הם התחתנו, עברו לגור בממשל הצבאי, והיה לה קשה מאוד שם. אמא לא הייתה כמו הרבנית לוינגר או הרבנית ולדמן, שבאו לחברון מאידיאלים. היא הייתה אישה צעירה, בצעדיה הראשונים להקמת בית, שחיה בתוך הצפיפות הזו.

"אצל רבים מהמרואיינים, הקשיים קיבלו הילה עם השנים, והם לא מתייחסים אליהם כל כך. הרבנית מרים לוינגר צוחקת כשהיא אומרת שהביאה איתה מכונת כביסה לחברון כי 'פה זה לא גיא אוני'. אבל הם הקריבו המון. רווחה כלכלית, נוחות. הם חיו בתנאים קשים. מצד שני, הם גם גדלו והרוויחו מזה מאוד. מה אבא שלי היה אם הוא לא היה חלק מהמהלך הזה? אולי כלכלן".

משמעות הדחייה מצד הקרנות, אומרת חזני, לא הייתה רק מחסור במקורות תקציביים. "הדחייה מאוד לא נעימה, אבל מעבר לכך, נתוני הפתיחה של היצירה הופכים להרבה יותר מסובכים. אם את מקבלת כסף מקרן, זה פותח לך בהמשך דלתות בפסטיבלים. את כאילו באה עם קבלות".
 

בצר לה היא החליטה לפנות לנתיב מימון ההמונים, וכך גייסה למעלה מ-120 אלף שקלים. "אני חברה בקבוצה 'דתיות עסקיות' בפייסבוק, וזה מאוד עזר לי לחשיבה. אמרתי לעצמי שאני צריכה להתייחס אל הסרט שלי כמו אל עסק. זה אולי יותר קשה, יותר עבודה, אבל זה אפשרי. זה עסק ששווה לאנשים להשקיע בו. פתחתי הדסטארט כדי להשיג כסף, אבל בדיעבד הבנתי כמה זה היה חשוב לי גם בשביל התמיכה. הייתי ממש צריכה את הגב הזה, במיוחד לאחר כל הדחיות. גם מי ששלח מסרון וכתב שאין לו כסף לתרום אבל הוא מחזק את ידיי, עזר לי מאוד. מתישהו כבר היה לי לא נעים מהחברים בפייסבוק, שקצת חפרתי להם על ההדסטארט, אבל גם בזה קיבלתי עידוד מאנשים. אמרו לי 'את עושה דבר חשוב, דבר טוב, מזכה אנשים לעזור לך'.

"כשהתחלתי ללמוד קולנוע כתלמידה באולפנה, היה בארץ רק ערוץ 1 ושידורי ניסיון של ערוץ 2. הייתה הגמוניה מוחלטת. רק אנשי הגוורדיה הישנה הצליחו ליצור, והעולם הזה היה חסום בפני כל רוח צעירה. עם ריבוי הערוצים המצב נעשה טוב יותר, אבל עדיין קשה. פייסבוק והדסטארט הם הצלה ליוצרים כמוני".
 
אחד המורים שלה באולפנה היה הבמאי רני בלייר, כיום ממובילי המאבק נגד דרישתה של השרה מירי רגב לקבל את רשימת הלקטורים שאישרו או דחו יצירות שונות. כשאני שואלת את חזני האם שמרה על קשר עם בלייר, היא משיבה: "לא ממש. כמורה דווקא היה לנו קשר טוב איתו, מאוד אהבנו אותו. הוא אמר פעם שכשהגיע לראשונה אלינו, לאולפנת להב"ה בקדומים, שתי מודעות היו תלויות בכניסה: 'מי שאיבדה טבעת זהב מוזמנת לקבלה' ו'האוטובוס להפגנה ייצא בשעה 19.00'. הוא היה בהלם משתי המודעות - גם מהשבת האבדה, שהקסימה אותו, וגם מההפגנה.

"האמת היא שבזמן האחרון התבאסתי מאוד ממנו וגם מהבמאי דורון צברי, שהיה מורה שלי ב'מעלה'. גם דורון היה מורה נהדר, ועל כל דבר שהבאנו מהעולם שלנו הוא אמר 'וואו'. לא שעשינו כאלו יצירות מופת, זה היה מאוד בסיסי, אבל הוא עודד אותנו להביא את עצמנו. אני מרגישה שהוא בנה אותי. הוא היה ענייני, לא הכניס פוליטיקה לשיעור, לא קבע אם דתיים כן יכולים לעשות סרטים או לא יכולים, כמו שאמרו מורים אחרים. למדתי ממנו המון.
 
"אגב, גם ממורים שמאלנים שהיה לי לא קל איתם, למדתי המון. אחד המורים אמר על כל רעיון שהעליתי שהוא רעיון גרוע. הייתי מאוד תמימה וחשבתי לעצמי שבאמת כל הרעיונות שלי גרועים, וכבר התחלתי לדאוג: איך אעשה סרט גמר? יום אחד ניגשה אליי שרה בק - היא למדה שנה מעליי – ואמרה לי: 'אם את רוצה שיהיה לך סרט גמר, תעזבי את השיעור של המורה הזה ותעשי לבד. הוא לא ייתן לך ליצור סרטים על מתנחלים'. והיא אפילו לא ידעה מה הוא אמר לי".

מה כל כך אכזב אותך אצל בלייר וצברי?
"בלייר, למשל, אמר שמה שמירי רגב עושה זה סתימת פיות, והדביק רצועות סלוטייפ על הפה במחאה מולה. אמרתי לעצמי – עאלק, לכם סותמים את הפה? לסרט הראשון שלי, 'בחומש קרוב לשמיים', קיבלתי מימון מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ועשו מחאה נגדי. פרופ' חיים בראשית יזם עצומה, כי אסור לתת כסף למי שיוצר סרטים אוהדים על המתנחלים. זו סתימת הפיות האמיתית. אני באמת מתפלאת על דורון ורני. כאנשים פתוחים, לא מפריע להם שלאנשים בעלי השקפת עולם לאומית לא נותנים ליצור? הם לא חושבים שזה צריך להשתנות? אפילו אם הסרטים שלי גרועים, אולי יבואו בהמשך אחרים ויעשו אותם טובים יותר. תנו הזדמנות".

דורון צברי מסר בתגובה: "אני נגד סתימת פיות. אני בעד לעודד כמה שיותר קולות מכמה שיותר מגזרים בחברה הישראלית. סרטים של מתנחלים? בעד! כמה שיותר". רני בלייר מסר: "מנורה לא מבינה את המחאה מול מירי, וזה בסדר. אני מאוד מעריך את מנורה ואוהב אותה".

אני שואלת את חזני אם לנוכח הייאוש מהממסד, בסרטיה הבאים היא תפנה מלכתחילה לדרך של מימון המונים. היא מחייכת. "אני עוד לא יודעת. לאחרונה נפתחו לי כל כך הרבה דברים שלא היו לי בעבר. היכולת הזו לבקש מאנשים, או עצם החלום על סרטים ברוח לאומית, שכבר התייאשתי ממנו והוא חזר. כל השנים הללו, שבהן זה לא הצליח, היו קשות. מאוד רציתי ליצור, והעציב אותי שאני לא יוצרת".

טוב, זה הזמן לגילוי נאות: למדנו באותה שכבה באולפנה. הרצון הזה ליצור ולעשות אמנות לא ממש נכח במקום שגדלנו בו. הכול היה הרבה יותר מוכוון מעשיוּת. אם מישהו אמר למשל שהוא רוצה לעשות מוזיקה, חשבנו על להקת חתונות. לא על יצירה אישית.
"לגמרי. התפתחות תרבותית עצומה מתרחשת אצלנו, אבל בקולנוע זה הכי אטי, בין השאר כי זה יקר. קולנוע אמוני דווקא יש קצת, כמו זה שעושה רמה בורשטיין בכישרון רב, אבל קולנוע לאומי אין. אני שואפת שתפתחי טלוויזיה ותראי תכנים יצירתיים, חווייתיים ומעניינים בסטנדרטים הכי גבוהים, שיתאימו לעולם הרוחני שלך. זה לא רק יהיה נקי, אלא יבוא עם אמירה שתזדהי איתה. כמו למשל שיר של חנן בן-ארי, שהוא יצירה שמשקפת לך במובנים רבים את עולם הערכים שלך.
 

"לגבי היצירה, פעם אמונה אלון אמרה לי שבמשך כמה שנים היא לא כתבה ספר, והרגישה שהיא נובלת. ממש הבנתי אותה. כשלימדתי קולנוע באולפנת להב"ה וב'תורת החיים', הרגשתי שקשה לי לא להיות ביצירה. כי מי שרוצה ליצור, כולו שם. היו לי מורים לקולנוע שמִשכנו את הבית שלהם כדי לעשות סרט. הרצון ליצור מוביל אותך רחוק".

את חושבת שאפשר לערוך הקבלה - גיבורי הסרט שלך עשו את הצעד הראשון הפיזי, תקעו יתד על הגבעות, ואת עושה זאת בתחום התרבות?
"זה לא הצעד הראשון, כי היה בית ספר מעלה למשל, אבל בהחלט יש ארץ לא זרועה, וקיבלתי מהמרואיינים שלי המון השראה. כשהיה לי קשה, אמרתי לעצמי שגם להם היה קשה. נכנסתי לזה. לתמימות שלהם, להתלהבות שלהם. זה לא כמו היום, שהכול יועצים אסטרטגיים וספינים. הם יכלו לריב עם יצחק רבין, שהיה ראש ממשלה. הוא אמר להם שהוא לא מתכוון לשנות את מדיניות הממשלה בשביל כל 25 משפחות שרוצות להקים יישוב, אז הם ענו לו 'להתראות עם אלפים'. היה דיבור כן משני הצדדים, לא המלחמה הפסיכולוגית המפותלת שקיימת כיום על כל צעד ושעל".

והסיפור הזה, של ימי ההתחלה, מעניין את בני הדור השני ביהודה ושומרון?
"אני חושבת שהוא רלוונטי מאוד. לרבים מהם הוא חדש. הם לא מכירים, ובטח לא את כל הפרטים. את גדלת בקדומים, שם הסיפור של ההקמה והעליות לשומרון מאוד מסופר, כל ילד יודע לדקלם על שמונה העליות לסבסטיה, ולכן עלול להיראות לך שכולם יודעים ומכירים. אבל זה ממש לא כך. לצערי זה קצת כמו לימוד תורה, שברור שהוא רלוונטי לכולם אבל לא כולם מתעניינים, ורק אחרי ששומעים שיעור טוב פתאום אומרים 'וואו'.

"בעיניי הסיפור הזה רלוונטי לא רק לתושבי יהודה ושומרון, אלא לכל יהודי. כי הקשר ליהודה ושומרון הוא חלק מהזהות שלנו. כשיהודים חלמו אלפיים שנה על ארץ ישראל, הם חלמו על חברון ועל בית-אל. זה פרק ב' של שיבת ציון. חלק ממחולליו, כמו הרב משה לוינגר וחנן פורת, כבר לא איתנו, וחייבים לספר אותו עכשיו. אנחנו חיים ביומיום, לא מסתכלים על מה שעברו ההורים שלנו בימי ההקמה, אבל כשמישהו בא ומראה לנו 'כך זה היה' - זה גורם לנו להתבונן.
   
"אני רואה שהסרט עושה לאנשים משהו, גם אם בתיאוריה הם היו יכולים להשתעמם או להתנגד. זה כמו אבא שלי, שמביא אינסוף קבוצות מטיילים להר עיבל. הוא מסביר להם שם על הממצאים של הארכיאולוג אדם זרטל, על זה שהם מוכיחים את מעמד הר סיני, והם מבינים שעבור הזהות שלנו כעם, השומרון הוא חלק שאי אפשר בלעדיו. וכשאדם נפגש עם חלק מהזהות שלו, הוא שמח".

בסרט תוהה חזני על האנשים שהיא פוגשת: האם הם היו מלכתחילה דמויות גדולות, או שההיסטוריה הפכה אותם לכאלו. "תכל'ס, עדיין אין לי תשובה לתהייה הזו. זה מרתק אותי. אלה אנשים שהלכו ללמוד ב'מרכז' והרב צבי יהודה השפיע עליהם בטירוף, בלי שאמר להם במילים מה לעשות. הוא פשוט הצית בהם את תחושת השליחות. היום כולנו דור של אינדיווידואליסטים. רוצים קריירה, הצלחה אישית. להם הייתה ענווה. עד היום אבא שלי בקושי לוקח כסף על דברים. גם לסרט הוא התמסר, ואני די שיגעתי אותו. יָשַׁנּוּ בחברון, היו הרבה ימי צילום, ניצלתי את הקשרים שלו, הושבתי אותו לחתום על הפוסטרים, הכול הוא הסכים לעשות".
 

יכול להיות שבמובן מסוים, גם המתנחלים הראשונים הם סוג של גוורדיה ישנה? חיים על ההילה שלהם מאז?
"אני בכלל לא רואה את זה ככה. לדעתי צריך לתת להם את המקום שראוי להם. גם אני אידיאליסטית, ומבינה שבאידיאליזם יש משהו משכר. אתה חי בהיי, זה נורא כיף. אפילו הגירוש מחומש, שהיה לגמרי סיוט, ממלא אותך במשמעות. כולנו רוצים להיות גדולים מהחיים ולהשיג את הבלתי אפשרי - אם זה להרוויח מיליון דולר ואם זה להקים יישוב. אבל אידיאליזם עלול למחוק את המציאות הנוכחית. כשאתה רוצה לתקן את העולם, צריך להיזהר לעשות את זה בלי לקלקל לגמרי את ההווה. גם בעלי גדל בבית אידיאליסטי מאוד. אבא שלו, יהודה חזני ז"ל, היה יכול לעבוד בהתנדבות במשך תקופות מאוד ארוכות בלי להכניס כסף הביתה, וכך הם חיו.

"כאידיאליסט אתה חושב שתפעל למען דברים חשובים והשאר יסתדר. בהתחלה כעסתי על ההנחה הזו, ואז ראיתי שזה נכון, דברים מסתדרים. אבל אתה צריך לקחת את זה בחשבון - להבין מה אתה מוכן ויכול להקריב למען האידיאלים שלך. אותי אישית הגירוש ניער בעניין הזה, והבנתי שצריך לדאוג גם לחיים הפרטיים. בסרט 'התנערי' היה לי מפיק, משה אלפי, אדם מדהים שכל הזמן הייתי רבה איתו. אנשים ביקשו הקרנות של הסרט חינם ואני רציתי לתת, והוא לא הרשה לי. אנשים פרטיים ביקשו שאבוא להקרין כי הם רוצים להבין את הרוח של חומש, ואמרתי לא. הרגשתי רע עם זה, אבל ידעתי שהוא צודק".

כחלק מהאיזון הזה, שהושג בעבודה פנימית ארוכה, בני הזוג חזני החליטו לבנות בית קבע בשבי-שומרון, למרות החלום התמידי לשוב לחומש. "זה היה חלק מתהליך ארוך וקשה. גרנו במשך כמה שנים בקרוואן, היו כל מיני הבטחות למגורים חלופיים אבל הן לא התקיימו, או שלא הצלחנו להחליט לגביהן. מתישהו הזמניות הזו חרפנה אותי. לא היה לי למה להיקשר. לא בנינו לקרוואן אפילו מרפסת או פרגולה, לא דאגנו לגינה, כי הכול היה זמני. הבנתי שאני לא יודעת לדאוג לעצמי, להחליט מתי להיות אידיאליסטית ומתי לא. הייתי צריכה לעשות לעצמי סדר בעניין הזה. אז עזבתי לתקופה את כל הפעילות הציבורית שהייתי עסוקה בה. עזבנו את הקרוואן, שכרנו דירה פה ביישוב כדי שיהיה לנו בית, והחלטנו לבנות".
 
יש הבדל מהותי בין המתנחלים היום לדור המייסדים?
"פעם 'להיות מתנחל' היה עניין יותר נוקשה. אני למשל רציתי לעבור בשנות התיכון לאולפנה עם פנימייה, ואבא שלי אמר: 'לא. הבנות שלי לומדות רק בשומרון'. הוא גם התעקש שנתחתן רק בשומרון. אז זה היה חשוב, כי האולפנה למשל הייתה קטנה יותר, אבל היום אנחנו לא צריכים להצטמצם בתחומי העיסוק שלנו רק לענייני ארץ ישראל והתיישבות. עדיין יש לערכים הללו מקום מאוד מרכזי בסדר העדיפויות, ובכל זאת לא צריך להיסגר לשם. צריך להיפתח לתרבות, למחשבה. לי היה קשה להיפתח, הייתי מאוד סגורה. כשלמדתי חסידות, למשל, נפתח לי עולם. גם כשלמדתי קולנוע נפתח לי עולם, ולפעמים זה היה כמעט קשה מדי. כמעט תאונה בין העולמות, במקום מפגש ביניהם".

לאיזה עולם שלא פתחו אותך אליו, את פותחת היום את הילדים שלך?
"קודם כול לעולם של יצירתיות, כל אחד מהם ותחומי העניין שלו. הצגות, יצירה. יש בבית נשיונל ג'יאוגרפיק לילדים, יש ספרים. אני לא אפתח אותם לכל דבר - אין לנו טלוויזיה, למשל - אבל חשוב לי שיהיה להם רוחב אופקים".

קלאסיקות קולנועיות?
"דווקא עם קולנוע לילדים קשה לי. קולנוע הוא חוויה שעובדת על כל החושים, ובינינו, רבות מהקלאסיקות יהיו בשבילם שעמום המחץ. אבל סרט כיפי לילדים, אם הוא נקי – שיצפו בכיף".

מפסטיבל "דוקאביב" נמסר בתגובה: "אנו פתוחים להקרין סרטים לקהלים שונים ובנושאים שונים, מכל קצותיה של החברה הישראלית. השיקולים לבחירת הסרט הם מקצועיים וקולנועיים, שיקולים של אמירה אמנותית. כמו שהקרנו את סרטה של מנורה חזני בעבר, נשמח לקבל הגשות עתידיות שלה ושל יוצרים אחרים, הן מימין והן משמאל".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg