ראשי » תרבות » קולנוע

ביקורת "טופאק": כל העיניים על קומפטון

הביוגרפיה הקולנועית על אחד הראפרים החשובים בכל הזמנים עוסק בשערוריות בחייו במקום במוזיקה האלמותית שיצר, ומסתכם בפסיפס מפוספס באורך לא מוצדק. ההשוואה הבלתי נמנעת ל"היישר מקומפטון" מציגה אותו באור מיותר אף יותר // ביקורת קולנוע

טריילר All Eyez on Me:
 
חברת תקליטים נחשבת. משרד יוקרתי. הוא יושב מול שני המנהלים הלבנים של הלייבל שמנסים לשכנע אותו ששיר על בחורה צעירה שנכנסת להיריון, הופכת לאם צעירה חד הורית וחסרת אמצעים ולאחר מכן אף מוצאת את מותה ברחוב, הוא שיר מדכא שמבחינתם יהיה סיוט לשווק אותו, שהוא יפגע במכירות של הדיסק, שאף אחד לא ירצה להקשיב לזה. הוא יושב שם ומחייך בתגובה, מזכיר להם מי הוא, למה השירים שלו מדברים לקהל ומדוע הם מלכתחילה ביקשו לעבוד אתו, טוען בלהט משכנע שהשירים שלו מתעדים מציאות, חושפים את האמת הבלתי מתפשרת, שהם קשים, קשוחים ומחוספסים מאחר שהם משמשים כמצבה לתרבות ואורח החיים ממנו הוא ושכמותו באו ושאותו הם חיים.

זו אחת הסצנות היותר טובות בביוגרפיה הקולנועית "טופאק - ALL EYEZ ON ME", אשר בדומה לסרט "היישר מקומפטון" (2015), עוסקת גם היא בנפיצותה של מוסיקת הראפ, בהשפעותיה על התרבות והפוליטיקה האמריקאית, בתכניה שהוגדרו לא פעם כשנויים במחלוקת ובעיקר באלמנטים המהפכניים שאפיינו אותה כמו גם את האמנים אשר יצרו אותה.
 
טופאק שאקור היה ונחשב עדיין לאחד מאמני הראפ הגדולים ביותר בכל הזמנים. סיפור מותו בטרם עת לצד המסתורין שנותר עד היום סביב הרצח הבלתי מפוענח שלו בשנת 1996, כאשר היה בן 25 בלבד, היוו רקע ללא מעט סרטים דוקומנטריים לאורך השנים, כאשר הבולט שבהם היה "טופאק: תחיית המתים" (2003), שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. לצד פעילותו המוזיקלית, טופאק היה גם שחקן קולנוע וטלוויזיה, פעיל חברתי ודמות בלתי צפויה. דימוי הראפר הבריון שיצר לעצמו סיבך אותו בשלל פרשיות, אשר חלקן אף הביאו אותו למאסר בפועל.

הסרט על חייו, למרות שמתחיל בסאונד של ירייה הקוטעת את מוזיקת הפתיחה, לא מנסה לפענח את סיפור הרצח של גיבורו, אלא עסוק יותר ביצירת קווים לדמותו, לאורח חייו ולתרבות הקשוחה והעבריינית שבתוכה הוא חי ואשר הובילה באופן צפוי למותו. זהו סרט שללא ספק נעשה לאור ההצלחה הרבה של "היישר מקופטון" ומאחר שהוא מתרחש באותן השנים, עוסק באותם הנושאים ואף נוגע כמעט באותן הדמויות, ההשוואה בין הסרטים היא מתבקשת.
 
כמו ב"היישר מקומפטון", הסרט מתאר את סיפור עלייתו ונפילתו של אמן אמריקאי הגדל בשכונות השחורות, הקשוחות והאלימות של לוס אנג'לס, כאשר המוזיקה היא הדבר היחיד שבו הוא מוצא מפלט ודרך לבטא את הזעם שאצור בתוכו ואף מצליח לשנות בעזרתה את חייו. כבן לאם מהפנתרים השחורים, הסרט מתאר את הרצון למהפכה, למאבק תודעתי ותפיסתי, כמשהו שינק טופאק כבר מימיו הראשונים. כאשר הוא הופך לאמן ומתעד בשיריו את המציאות האלימה שראה בחייו וקורא דרכם למהפכה, הדבר מעורר הדים ואף זוכה לביקורת שלילית מצד סגן נשיא ארה"ב דאז, דן קוויל. באותו רגע, אמו של טופאק, הפעילה החברתית לשעבר, מזהירה אותו שהם, וכוונתה היא למוסדות השלטון, סימנו אותו וכעת יתנו לו את הכלים להרוס את עצמו שלב אחר שלב ושעליו להיזהר מאוד. בעוד המוזיקה החתרנית שהוא ממשיך לייצר זוכה לאהדת הקהל, טופאק מוצא עצמו נשאב לתוך מסכת אירועים אלימים שרק הולכים ומחריפים.
 

בתור ביוגרפיה קולנועית, "טופאק" הוא סרט המציב דמות ראשית מעניינת מאוד, אך מתקשה לספר בצורה מעניינת את סיפורה. בניגוד ל"היישר מקומפטון", שהצליח להציב גלריה של דמויות מרתקות ולתאר באופן משכנע - לא רק את סיפור החברות והיריבות ביניהן אלא גם את כוחן הרב של מילים ושל צורות שונות שבעזרתן מוצאים אמנים דרכים יצירתיות להתבטא ולמחות, נראה כי הסרט "טופאק" עסוק יותר בתיאור האירועים הביוגרפיים והשערוריות בחייו של הראפר מאשר באומנות שלו. בעוד "היישר מקומפטון" עסק בצורה רהוטה וסוחפת באמנות עצמה, באופן שבו היא ניפצה גבולות, איגדה אנשים סביב רעיון מסוים ואף הפרידה ביניהם, "טופאק" הוא יותר מלודרמה על גבול אופרת סבון מגומגמת מאשר סרט על מוזיקה וחבל.
 

התסריט בנוי סביב קטעי ראיונות שמנהל טופאק בעודו יושב בכלא, כאשר כל ראיון מוביל לפלשבק, דרכו אנחנו למדים על אירועים שונים בחייו, מילדותו ועד לרגע שנכנס לכלא. אך המבנה הזה לא עוזר לפצח את דמותו המורכבת, אלא רק מגשר בצורה יבשה וטכנית מאוד בין הפרקים השונים בחייו, לצד אנקדוטות שונות (הוא אהב לצטט את שייקספיר, למשל), כאשר התוצאה היא לא יותר מפסיפס די מפוספס של פרטים תלושים באורך לא מוצדק של כשעתיים ועשרים דקות. מעבר לכך, זהו סרט שלא פוסח על אף קלישאה, בין אם בתיאור חייו הפרועים של ראפר, היחס האלים לו זוכים שחורים מצד המשטרה או דמות של פנתרה שחורה זועמת. כמו כן, הדיאלוגים לא פעם צעקניים וצפויים להחריד ועבודת הבימוי של בני בום, אשר עבודותיו כוללות ווידאו קליפים של ניקי מינאז', סדרות טלוויזיה כמו "NCIS" וכמה סרטי אקשן זניחים, מקנה לסרט לוק שנראה כמותאם יותר למסך הקטן מאשר לגדול. בקיצור, "היישר מקומפטון" זה ממש לא.

דמיטריוס שיפ ג'וניור, שזוהי הופעתו הראשונה בקולנוע, משחק בתפקיד הראשי. קאט גרהם ("יומני הערפד") משחקת את ידידת הנפש שלו ג'דה פינקט, ודומינק סנטנה המרשים והכריזמטי כמעט וגונב את ההצגה בתפקיד מנהל הלייבל הקשוח של "דת' רואו".
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

דני לרנר

במאי, תסריטאי, מבקר ומרצה לקולנוע. זוכה פרס אמנות הקולנוע לשנת 2011 מטעם משרד התרבות והספורט. סרטו הראשון באורך מלא היה המותחן הפסיכולוגי "ימים קפואים", אשר זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל הקולנוע חיפה 2005 ובפסטיבלים נוספים. סרטו השני, מותחן הפעולה "קירות", הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו 2009 והופץ מסחרית בכל רחבי העולם.

לכל הטורים של דני לרנר