שתי מדינות יהודיות: התסריט הרע של רני בלייר
בין אם הוא נמצא מאחורי המצלמה או לפניה, מגיח לזירה הפוליטית או מניע מחאות חברתיות - האש של רני בלייר לא מפסיקה לבעור. עכשיו הוא נלחם על קולה של הפריפריה בקולנוע ומסביר מדוע למרות שהוא מגדיר עצמו כאיש שמאל רדיקלי, הוא מאמין שהדרך לשלום מתחילה בפתרון המחלוקות בתוך החברה הישראלית
כמעט מדי יום יוצא בלייר מביתו שבגבעתיים ויורד בתחנת הרכבת בשדרות. מכאן הוא ממהר למשרדו במכללת ספיר, שם הוא מכהן כראש המחלקה לתואר ראשון בבית הספר לאמנויות הקול והמסך שכוללת חוגים לקולנוע, טלוויזיה, אנימציה ועוד. הקשר של בלייר עם מכללת ספיר החל כבר לפני עשרים שנה, כשהגיע להעניק בה הרצאות. מאז, כפי שהוא מצהיר בעצמו, הצטמצמו הטווחים הגיאוגרפיים בין תל־אביב לשדרות."במצע של תנועת 'ארץ חדשה' כתבנו על הצורך ברכבת אירופית שתיסע עשרים דקות מבארֿֿֿ־שבע לתל־אביב", הוא מספר, "האמירה שהחבר'ה מאופקים רוצים לחיות בתל־אביב היא קשקוש. הם יעדיפו לחיות ליד ההורים והחברים, לנסוע חצי שעה ברכבת לעבודה ולחזור הביתה בערב. לעבור לתל־אביב בשביל עבודה ולהוציא את כל המשכורת על דיור - זה האבסורד הגדול".
הפגישה שלנו מתקיימת רגע לפני פתיחת פסטיבל "קולנוע דרום" שמתקיים מאז שנת 2002 ביוזמת בית הספר לאמנויות הקול והמסך של ספיר. הפסטיבל, שמתקיים מדי שנה בחודש יוני בשדרות וביישובים נוספים בנגב המערבי, מציג את סרטי הסטודנטים של המכללה אבל נותן גם במה מרכזית לקולנוע ישראלי ולקולנוע בינלאומי.
"בשביל הסטודנטים שלנו לקולנוע, הפסטיבל הזה הוא אריזה טובה וקפיצת מדרגה לסיום הלימודים וזה חשוב מאוד, כי הבעיה המרכזית של הבוגרים בתחום הזה היא השנה הראשונה שלאחר סיום הלימודים", אומר בלייר. "אם פעם היו מפיקים דרמות בודדות של חמישים דקות וגם חבר'ה צעירים היו יכולים להתנסות, היום זה נגמר. עברו למיני סדרות שהמימון שלהן מתחיל במיליון דולר ואנשים מהססים לשים סכום כזה על צעירים. לוקח היום יותר זמן להיכנס לשוק ולתעשייה, ולכן החשיפה של הפסטיבל היא נהדרת".
אני חייב לשתף אותך בחוויה לא נעימה שלי מהפסטיבל. בשנת 2006 הפסטיבל התקיים בעיצומו של מטח קסאמים על שדרות ולמרות זאת, מנהלי הפסטיבל בחרו לקיים דיון נרחב על "האסתטיקה של הטרור" ולהקרין בפסטיבל סרטים שמציגים את הטרוריסטים באור חיובי. אני זוכר שבנאום הפתיחה של הפסטיבל, המנהל אבנר פיינגלרט הביע משאלה שבעוד שנתיים, אירועי הפסטיבל יתקיימו בשדרות ובעזה במקביל. זה היה אסקפיזם מוחלט.
"אתה מדבר על פסטיבל שהתקיים לפני 11 שנה. מאז עבר משהו על כל מדינת ישראל. אני חושב שמאז כולם כבר הבינו שהתסריט הרע הוא לא מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית, אלא תסריט של שתי מדינות יהודיות, כי המחנאות הפנימית הפכה להיות מאוד קיצונית וזה כבר לא שמאל מול ימין אלא בוגדים מול פטריוטים. אמנם כרגע זה נשמע לך תסריט דמיוני והזוי אבל הוא עוד יכול להתרחש. הייתי לאחרונה בכנס של משרד התפוצות בלוס־אנג'לס עם קבוצה שהיו בה חרדים מש"ס וחבר'ה עם כיפות סרוגות וחילונים, ומהנסיעה הזאת הבנו רק דבר אחד - שהסיפור העיקרי נמצא פה, והוא דורש דיאלוג ושיחה עמוקה ורצינית בין הצדדים. השיח הפך להיות כל כך קיצוני, שכולם מרגישים קצת מבוכה ממנו. אני מרגיש שהתפקיד שלי פה במכללה הוא ליצור הזדמנות לאוכלוסיות שקצת מאחרות בביטוי הקולנועי שלהן מכל מיני סיבות, כדי שיקבלו את הכלים לדבר. כשכולם ידברו ונשמע את הכאב של כולם, נתחיל להבין שזה אותו כאב".
אחרי שנה בתפקיד, אתה יכול להצביע על טביעות אצבע שלך במחלקה?
"טביעות אצבע לא, אבל אני יכול להגיד שאחרי שהבנתי את החומר יש לי אולי חזון. הכוח של המקום הזה הוא להשמיע את מה שנהוג לכנות The sound of the unspoken - ואני רוצה לחזק את זה. הקול שיוצא מכאן הוא קול אחר, שבא מזעקה של דממה ארוכת שנים. גם אני הייתי פעם פריפריאלי. כשבאתי ממושב ישע בנגב המערבי שבו גדלתי, לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, חטפתי סטירת לחי והבנתי עד כמה אני מרוחק, למרות שהייתה לי משפחה בתל־אביב. אני זוכר את ההלם שהיה לי לראות את החבר'ה מתיכון הריאלי שיודעים אנגלית כמו שצריך, ויודעים לפתוח ספר ואיך ללמוד".
בלייר מאמין שמכללת ספיר בכלל ובית הספר לאמנויות הקול והמסך בפרט, מצליחים לנפק יצירה אלטרנטיבית לזו התל־אביבית, והוא גם מציג הוכחות: "אביא לך שתי דוגמאות מסרטי הבוגרים שלנו שיוקרנו בפסטיבל הקרוב. הראשונה היא הסרט 'בן דוד', של אביתר רוזנברג, שגדל בהתנחלות ויצר את סרט נוער הגבעות העלילתי הראשון. כשהוא בא אליי עם הרעיון עפתי עליו ואמרתי לו 'אתה מחויב לצעקה אמיתית'. הסרט הזה מגיע גם מסיפור אישי והוא הביא אליו את הכאב שלו. ואגב, ההתעקשות ביצירה כזאת היא לא להצליח להעמיד ימין מול שמאל אלא ליצור דמויות שיש בהן את כל הצדדים. אין רעים וטובים. יש אולי צודקים וטועים וגם הצודקים עשו הרבה טעויות ועוד יעשו. החיפוש הוא אחרי סיפור אותנטי שבא מהלב של האנשים.
"סרט אחר שחנכתי ויוקרן בפסטיבל הוא הסרט 'רחל' של ג'ורדן בוטבול, בן לעולים מצרפת שעשה כאן צבא. הוא יצר סרט על משפחה צרפתית שעולה לארץ בעקבות האנטישמיות ומאבדת בן ב'צוק איתן'. הסרט הוא בצרפתית והוא מביא פריפריה של פריפריה. מצד אחד הציונות האינסופית והצהלה הגדולה על העלייה לארץ, ומצד שני המחיר והכאב של מה שזה אומר. סרט מאוד רגיש ויפה. זה התפקיד שלנו - להביא את הקולות האחרים והשונים כביכול, לתודעה הרלוונטית. האחרוּת לא רק באה לידי ביטוי אלא גם מטופחת. אין ניסיון לכפייה מחשבתית או יצירתית אלא להפך. אני רוצה שאנשים יהיו הוגנים עם עצמם וייצרו את הדבר האותנטי שהם מרגישים ושיהיו גם הגונים לתת את נקודת המבט כולה. בסרט על נוער הגבעות למשל, אני אומר ליוצר: 'תכאב את הנוער הזה כי גם הוא קורבן לסכסוך פוליטי בין יהודים'".
בלייר מדווח על הרכב מגוון של סטודנטים במחלקה שלו. "רוב הסטודנטים הם מבאר־שבע ומהקיבוצים בסביבה אבל חוץ משניים או שלושה תל־אביבים, אתה יכול למצוא גם הרבה מיישובים בצפון, יהודים וערבים, וגם בדואים מכפרים לא מוכרים. בשנתיים האחרונות פועלת אצלנו במכללה מכינה קדם אקדמית - 'שער לאקדמיה' שמיועדת למגזר הבדואי. בשנה הזאת הם מקבלים כלים ונחשפים לחוגי הלימוד ובעקבותיה יהיו בשנה הבאה חמישה סטודנטים בדואים במגמה לקולנוע, שלוש בנות ושני בנים. הדבר הבא לדעתי הוא בתי ספר אקדמיים לקולנוע, עיתונות ותקשורת לציבור החרדי".
בלייר בן ה־55 צבר עשייה של למעלה משלושים שנה בתעשיית הטלוויזיה הישראלית. הוא החל את דרכו כבמאי קליפים מוזיקליים של ברי סחרוף וכבמאי כתבות טלוויזיה בערוץ הראשון ובערוץ 8. בסוף שנות התשעים הוא כתב וביים עם ענת אסולין וארי פולמן את סדרת הטלוויזיה "שבתות וחגים" ששודרה במשך חמש עונות בכבלים. בהמשך כתב וביים עם אותם שותפים את סדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ששודרה במשך שלוש עונות. סדרות נוספות שכתב וביים הן "אדמה" ו"שביתה". במקביל הוא כיהן ארבע שנים כראש איגוד הבמאים וגם לימד במוסדות שונים. על אחד מהם חשוב לו במיוחד לספר.
"בשנות התשעים הגיעה אליי שרה אליאש, מנהלת אולפנת להב"ה בקדומים, וביקשה שאלמד במגמת התקשורת שהוקמה אז אצלה. לא הייתי אז פחות שמאלני מהיום. אני זוכר שהייתי בהלם מהפנייה ושאלתי אותה אם היא יודעת מאיזה מחנה אני. היא אמרה שכל מה שמעניין אותה הוא שאני נשוי", הוא מחייך. "סיכמנו מראש מה הסרטים שנראה לבנות ולא הייתי צריך לצנזר הרבה. עד אז הייתי נכנס לשטחים רק עם מדים, אבל בשלוש השנים שלימדתי שם הבנתי שאנחנו כולנו אותו דבר. התעסקנו ברגש ובסיפור האישי והפרטי והבנתי שלרגש אין זהות פוליטית ומינית. הוא רגש. להתגעגע זה בכל השפות ולהתאהב זה בכל השפות והשיח הזה צריך לחזור. צריכים לדבר על מה שמשותף ולא על מה שלא משותף והמרד הזה יכול לבוא רק מהעם. העם צריך לומר לפוליטיקאים: 'נגמרה הפלגנות. מוציאים את המילים מחנאות גזענות ופלגנות מהאקדמיה ללשון עברית, עד שיהיה פה בסדר'".
בוא נדבר על מירי רגב. לכאורה, אתה אמור להיות מרוצה משרת תרבות שמניפה את דגל הפריפריה.
"אין לזה שום ביטוי בשטח. תגיד לי אתה שמשהו השתנה".
אז אני אומר לך מידיעה, שלפחות בירוחם קיבלנו השנה תקציב גדול במיוחד לאירועי חודש הקריאה ושבוע הספר.
"ואני יכול להגיד מהתחום שלי, שכבר שנתיים מדברים על הקמת קרן דרום שתפתח את העשייה הקולנועית בדרום, וכלום בינתיים לא קורה. הרעיון הוא שמי שרוצה לעשות פיצ'ר בדרום הארץ על נושאים שקשורים לדרום יקבל כסף. בירושלים זה כבר עובד מעולה עם הקרן שהקימו שם. מספיק שנותנים מאה אלף שקל לסדרה שעולה מיליון וחצי דולר וכבר היא עוברת לצלם בירושלים. זה גם מה שעשינו בסדרה שלי 'שביתה'. מירי רגב דיברה על קרן דומה לדרום אבל כלום בינתיים לא קורה וחבל, כי אין לנו זמן.
"אחרי שנתיים של דיבורים הגיע הזמן לתת לסטודנטים לדבר ולהביא אנרגיה חדשה של יצירה. כדי שתהיה יצירה מאוזנת כמו שרגב רוצה צריכים ללמד לעשות את זה, וזה צריך לקרות במקום כמו מכללת ספיר ולא בתל־אביב או בסם שפיגל. בסופו של דבר, אני רוצה שמשרד התרבות יהיה פחות פוליטי ויותר מעשי. שלא תחפש לקחת את הכסף שיש במקום אחד כדי לעשות אפליה מתקנת במקום אחר אלא שתביא עוד הרבה כסף כדי לעשות את השינוי. שלא תקצץ מתיאטרון 'הבימה' אלא שתקים תיאטרון כמו 'הבימה' בנגב".
אפרופו רגב, קשה לשמוע את השמאל מתלונן שהוא מאוים תרבותית, כשהוא עדיין נמצא בכל התפקידים הבכירים.
"על איזה תפקידים אתה מדבר? מי זכה בפרסי אופיר בשנים האחרונות? מני יעיש זה שמאל? רמה בורשטין זה שמאל? האקדמיה לקולנוע הצביעה לסרטים דתיים ומזרחיים".
אבל האקדמיה עצמה וראשי החוגים לקולנוע הם עדיין אותם אנשים, ולשמוע מהם שהם מרגישים חסומים זה קצת מוזר.
"אז אשאל אותך שאלה. באה שרת התרבות ואומרת: 'האג'נדה שלי היא פריפריה'. שנתיים עוברות, והיא אישה חזקה שיכולה להעביר מחר חצי מיליארד שקל ולהקים קרן לתרבות בפריפריה. אז איפה זה? אני לא יודע למה היא לא עושה את זה במקום לצעוק על השמאל שהוא שולט בתקשורת, שזה קשקוש".
אי אפשר לדבר עם בלייר על יצירה ותרבות בלי לגעת בפוליטיקה. חוץ מלכתוב תסריטים, לביים וללמד, הוא גם פעיל חברתי ופוליטי ואקטיביסט עם רקורד ארוך ברחובות. כיו"ר איגוד הבמאים הוא היה ממובילי מחאת היוצרים נגד הקיצוץ בתקציבי הפקות המקור. שלוש שנים אחר כך הוא כיכב במחאה החברתית בשדרות רוטשילד.
כשנה לאחר מכן, לקראת בחירות 2013, הקים בלייר עם עו"ד אלדד יניב את מפלגת "ארץ חדשה" שביקשה להניף את דגל המאבק בשחיתות ובקשרי הון־שלטון. הוא הוצב במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת. הקמפיין שלהם כלל סדרת סרטוני רשת ויראליים בשם "השיטה", עורר באזז תקשורתי גדול, אבל הסתיים בכישלון מהדהד בקלפי עם 28 אלף קולות בלבד. אחרי ההתרסקות הצטרף אלדד יניב למפלגת העבודה והוצב במקום השלושים ברשימת "המחנה הציוני" לכנסת בבחירות האחרונות.
בלייר מצדו לקח צעד אחורה, אבל הוא ממשיך לתמוך בעשייה הפוליטית של שותפו לשעבר: "אני עדיין מאוד מעורב. לא מזוהה עם מפלגה אבל תומך באלדד כי הוא גם חבר וגם שותף. ברמה האישית, החוויה הפוליטית קצת הספיקה לי. היא הייתה קשה מאוד ואפילו טראומטית. עברתי חוויות שלא האמנתי שיכולות להיות במדינת ישראל וגם היצירה שלי נפגעה מכל מיני סיבות".
איך אתה מסביר את זה שהשמאל הישראלי נכשל שוב ושוב בחדירה לקהלים חדשים?
"הבעיה החמורה של השמאל היא שאין לנו סיפור. ביבי בא עם סיפור מסעיר ולא משנה איך תשפוט את זה. הוא בא עם סיפור שהוא מציל את מדינת ישראל מכליה, וקשה מאוד להתווכח עם כזה סיפור כשהעם שלך הוא פוסט־ טראומטי משואה, ממלחמות, מאיראן ומהגרעין. עכשיו גם אנחנו, השמאל, כבר הפכנו לאויב. ביבי כבר לא צריך להפחיד שהערבים על הגדרות כי עוד מעט הוא יגיד שהשמאלנים על הגדרות. לנו אין סיפור, וקשה לי מאוד להאמין בגיוס קהלים חדשים מבחוץ. תפיסת העולם הדמוקרטית שלי אומרת שאני, רני בלייר, איש אופוזיציה. אני מאמין שאם אין אופוזיציה חזקה, אין מדינה דמוקרטית. כרגע אני עסוק בלחזק את האופוזיציה הישראלית ולא מעניין אותי מי נמצא בשלטון".
גם אופוזיציה חזקה השמאל לא מצליח ליצור. אפילו לא אופוזיציה חברתית.
"צריכים להביא אתוס חדש ואחר כך סולידריות בהרבה מאוד תחומים. הפריפריה היא התקווה האמיתית, אם היא תתאחד ואם יפסיקו לדבר על ימין ושמאל אלא על מי שמגיע לו ומי שלא. הבעיה היא שהפריפריה שבויה בידיו של ראש הממשלה. הוא הצליח לשבות את לבם של האנשים שהוא הכי מתאכזר אליהם לאורך השנים, והם לא מבינים את זה. תגיד לי אתה איך זה קורה".
כי סדר היום, גם של תושבי הפריפריה, לא מורכב רק מפערים חברתיים ובנושאים אחרים הם כן מזדהים עם נתניהו. הם מזדהים עם הנרטיב היהודי והלאומי וחשוב להם הביטחון ולכן הם מוותרים על דברים שמכאיבים להם בתחום החברתי ובוחרים בו שוב. אבל למה אתה בא בטענות אליהם. הרי השמאל בעצמו לא מסוגל לשים בצד את הסוגיות האחרות ולהתמקד בשיח חברתי.
"אני מסכים איתך שההתעסקות בכיבוש על חשבון הפריפריה וערביי ישראל היא בעיה קשה. 'ארץ חדשה' קמה בגלל זה. אמרנו שיש מספיק מנדטים שיתעסקו בכיבוש ואנחנו נתעסק בשחיתות".
לא זכור לי שדיברתם על פריפריה.
"תקרא את המצע שלנו ותראה שדיברנו. זה נכון שלא הספקנו להבליט את זה. היינו קטנים. שני אנשים וחצי, והתמקדנו בשחיתות. אני חושב שהשיח הישראלי היום חייב להסיט את מרכז המטרות שלו למלחמה בשחיתות. זה לא עניין של ימין ושמאל אלא של ישר ועקום. מסתובבים אנשים מושחתים בשלטון מדינת ישראל והם קוראים לשמאלנים בוגדים בזמן שהם גונבים את המדינה".
הציבור לא קונה את ההאשמות הללו.
"כי מי שמשכתב את ההיסטוריה העתידית אלו החזקים, ויש להם את כל האמצעים לשבות את האנשים ואת הכסף. מי שמבין מה זה שמאל באמת, יודע שהתקשורת לא שמאלנית".
אנשים לא מתרגשים מהחשדות נגד נתניהו.
"זו בדיוק הטרגדיה. הם אומרים 'לקח קצת שמפניה. 700 עד אלף שקל, אז מה. הוא ראש ממשלה, מגיע לו, הוא עובד קשה'. לאן הגענו? זה הרי נגד אלוהים. זה בעשרת הדיברות. אני לא מצליח להבין את הכשרות שזה מקבל מאנשים שהיו אמורים להיות שומרי הסף של השחיתות".
מי שמחפש את בלייר גם על המסך, יכול למצוא אותו עכשיו משחק בסדרת הטלוויזיה "ג'ודה", שיצר ציון ברוך ומשודרת ב"הוט". זו לא הפעם הראשונה שבלייר עובר לצד השני של המצלמה. לפני שנתיים הוא שיחק בסרט "ההיפך" של עמיחי גרינברג ששודר בערוץ הראשון.
"עוד לפני הצבא למדתי בחוג למשחק של ציפי פינס וחשבתי שאהיה שחקן", הוא מודה, "אחרי הצבא חשבתי ללכת ללמוד משחק ב'בית צבי' אבל אבא שלי, שהיה איש חכם, אמר: 'אני רוצה לראות נייר שיעיד שאתה חכם. תעבור לצד שמאחורי המצלמה', אז הלכתי ללמוד קולנוע. כבר בסדרה 'שבתות וחגים' שיחקתי בכל מיני סצנות קטנות ואז בא הסרט 'ההיפך' שבו קיבלתי תפקיד רציני ואחר כך הסדרה 'ג'ודה'. הייתי מבוהל מכמות הטקסטים שהייתי צריך ללמוד בעל פה ואני עדיין נבוך לראות את עצמי על המסך כי אני במאי ולא שחקן כזה גדול, אבל זה מעורר תיאבון. אני מת לשחק עוד. שחקן זה כיף. כשאתה משחק אחרי שאתה במאי אתה מבין איזו עבודה קשה אתה עושה כבמאי. כשחקן אתה בא לסט רק כדי לשחק, נותנים לך את הסנדוויצ'ים והקפה, ואתה מלך".
בשנים האחרונות בלייר פנוי פחות ליצירה ובכל זאת, הוא מוכן לדווח שהוא כותב סדרת מתח ועוד סדרת רשת. שתי הסדרות האחרונות שהביא למסך ביטאו את הצד האקטיביסטי שלו. בסדרה "אדמה" שגוללה את סיפורה של משפחה במושב בנגב המערבי, הוא הביא למסך את הסיפור של התפוררות החקלאות הישראלית. הסדרה "שביתה" שגוללה את סיפור מאבקם של עובדי מפעל לשיפור תנאי העסקתם, הייתה כולה דרמה פוליטית חברתית.
"אני אדם בוער", הוא מצהיר, "נולדתי בוער, ואמשיך להיות בוער. כבר בגיל 15 הייתי עם אבא שלי בהפגנות של חקלאים מול הכנסת (יוסטה בלייר, אביו של רני, היה מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, א"ר) אקטיביסט נשאר אקטיביסט. זה סוג של תת־דת, וזה שבט לא גדול. אנחנו בית הספר לקולנוע ואומנויות המסך הכי אקטיביסטי שיש ואני מזהה את זה לא רק אצל המרצים אלא גם אצל הסטודנטים".
שש שנים אחרי המחאה החברתית שהיית פעיל בה, אתה מזהה השפעות?
"ברור שהמחאה עשתה שינוי, אבל לוקח עשר שנים לראות תוצאות של מהפכות ואנחנו רק שש שנים אחרי. התפקיד של מחאה הוא לא תמיד להפוך את המדינה או לגרום לממשלה ללכת הביתה, אלא ליצור תודעה חדשה. אם תבדוק מה קרה מאז המחאה ועם ההתפתחות הטכנולוגית, אז אפשר לראות שהרשת החברתית הפכה להיות שומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית. היא כבר פיטרה מועמדים לנשיאות.
"הזכות לחופש ביטוי ולזעקה מוטמעת היום הרבה יותר בחברה. וצריך לזכור שקשה מאוד לעשות מחאה בישראל. אבא שלי אמר לי פעם: 'אנשים אצלנו מקבלים בשירות הצבאי תואר ראשון בציות. אחרי שלוש שנים של לימודי ציות, עוד נותנים לנו חודש מילואים בשנה כדי שנזכור מה זה לציית, אז אתה מצפה שאנשים יצאו לרחובות?'".
כשמתחילים לדבר עם בלייר על מחאות חברתיות, קשה לעצור אותו: "400 איש מתים בכבישים כל שנה וזה לא עושה רעש כי אין גוף שמוחה, נעמד על הכבישים ועוצר את התנועה בגלל זה. אותו דבר בכל מה שקשור לבתי החולים. אין מחאה. צריכים כסף בשביל מחאה. הייתי רוצה להקים ארגון מחאה, 'גרינפיס של דמוקרטיה', ארגון ממוסד עם דירקטוריון וכסף, שיתקוף בכל החזיתות ולא משנה בכלל מי בשלטון".
אחרי כל האמירות הלוחמניות, בלייר מבקש לחדד שבסופו של דבר, הוא מחפש פיוס וחיבורים בין אוכלוסיות: "חשוב לי שיהיה שיח ודיאלוג. הייתי שמאלן קיצוני אבל היום אני מבין שאנחנו חייבים להתחבק ולאהוב אחד את השני. בסוף, כשאני פוגש את אבי מימרן מרדיו 'קול חי' או את העיתונאי החרדי יצחק נחשוני, אנחנו מגלים שאנחנו אותו דבר. צוחקים מאותן בדיחות ומתגעגעים לאותם דברים. יש לנו אותו סיפור ואת אותו אתוס".
אקו"ם