ראשי » תרבות » במה

לילה מוטרף במוזיאון: שיטוט בחייו של וורהול

שיתוף פעולה מסקרן של מוזיאון תל אביב ותיאטרון גשר הוליד את "אנדי וורהול – פופ & ארט", חצי הצגה חצי סיור בלתי קונבנציונלי בין מוצגי המוזיאון. הערב המיוחד עשוי כהלכה, אך לא יוצר מספיק הזדהות עם האמן או אמנותו

אמן מזדקן יושב על ספה, כבוי לחלוטין. מאחוריו עומדות דמויות שמילאו תפקיד חשוב בחייו. דווקא עכשיו, ערב מותו, כולו נחישות ליצור. "חסר משהו", הוא אומר כשהנפש מוציאה מתוכה משהו חדש. בעיניו זה לא מספיק טוב.

אותו גבר נמק היה שעה קלה לפני כן כל מה שאפשר להעלות על הדעת, הטוב והרע בהתגלמותו. מעין מטאור בשמי הבנאליה. אינספור כתרים נקשרו לראשו של אנדי וורהול. תקראו לו איך שתרצו – אבל "אנדי וורהול – פופ & ארט" לא עושה לו פולחן אישיות.
 
לא מדובר באנדי וורהול היחיד על הבמה. סשה דמידוב הוא האבולוציה הבוגרת שלו ולצדו שלושה וורהולים שלבושים באותה חולצת שחור-לבן. במהלך הפרויקט שיצר מיכאל קרמנקו, שיתוף פעולה בין תיאטרון גשר למוזיאון תל אביב, הקהל הולך אחרי גיבור התרבות לסיור בלתי קונבנציונלי בנבכי המוצגים, בתוך הגלריות של האגף הישן. השיטוט הלא לינארי בתחנות חייו של וורהול מהווה פסיפס של גירויים בעקבות אירועים, אנשים, תהליכים ומגמות.

זו הצגה על אמנות שמתרחשת בחלל שמארח אמנות. לכן כולה מבוססת על תגובה מתמדת של השחקנים למה שקורה סביבם. הם ממש מתקילים את וורהול, שולחים אליו זרועות, תובעים ממנו תשובות לשאלות קשות ומזכירים לו סיטואציות שהוא היה מעדיף להדחיק. אלון פרידמן (הוורהולים האחרים הם דור מיכאלי ולוסי דובינצ'יק; אפשר לומר שעבודתם דומה להצגת יחיד) מצעיד את קבוצת הצופים באלגנטיות. וורהול מוצג כאמן מתוחכם גם בחיים האישיים, המסקרנים לא פחות מאישיותו כיוצר.
 
כבר בבסיס הקונספט יש משהו מרענן. המיקום, שבירת הפרונטאליות, עירוב הסגנונות, הרוח התזזיתית – אלה אמורים להבטיח אירוע שיחרת בזיכרון. הערב באמת עשוי כהלכה, ויחד עם זאת הוא נותר מרופרף, נוגע-לא נוגע, קופצני מדי. היומרה שהצופים "יקבלו תמונה, גם אם חלקית, על הפיצוץ האמנותי של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, שבחלקו נגרם על ידי אנדי וורהול", ככתוב בפרסומי התיאטרון, מצליחה בזכות תרגום החומרים האוטוביוגרפיים (סיון בסקין), אך לא נוצרת הזדהות עם האיש והפופ ארט.

כיוון שההצגה נודדת ומתבצעת בעמידה מלבד החלק המסכם שלה, חלוקת הקשב הנדרשת שונה מבדרך כלל. לא הרגשתי שנשאבתי לתוך הסיטואציות שלהקת גשר (מלבד הארבעה שצוינו לעיל משתתפים קארין סרויה, נועה הר ציון, ליליאן רות, פאולו א. מואורה, כרמל קנדל, הלל קפון ואיגור ממונוב) החייתה, כי קטעי ההצגה קצרים והמעבר מנקודת זמן אחרת לאחרת מאוד מהיר. כך לא נשמרת הדריכות הנדרשת ומפיקים מהסצנות רק את הפן ההומוריסטי על חשבון העומק הרגשי. בנוסף, במקרה הזה הרבה יותר רלוונטי לראות יצירות של וורהול על קירות ומוזיאון ולא של פיקאסו או שאגאל, עוצרות נשימה ככל שיהיו. נותרת חוויה צורנית מרשימה, אך לא מושלמת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg