ראשי » תרבות » במה

"תמונתו של דוריאן גריי": אמנות או יומרנות?

בעיבוד של הבימה לרומן של אוסקר ווילד, יחזקאל לזרוב יוצר לונה פארק בימתי עמוס בגירויים, אשר מחדש בכך שהוא מגולל את הסיפור המוכר מהסוף להתחלה. אך יתכן שמרוב ניסיון להבריק, ההצגה מאבדת מן הנרטיב הבסיסי שבספר

הלוואי שהיו עוד יוצרי תיאטרון כמו יחזקאל לזרוב. יש בו יצר הרפתקני, ראייה שונה מהמקובל ויחס מיוחד למילה הכתובה. ניתן לומר שהצלחותיו הקודמות, "נופל מחוץ לזמן" ו"אליס" (גשר), הביאו את הפרינג' לרפרטוארי. בעבודותיו – גם המשחקיות שבהן - מבחינים ברוח מסעירה, אפילו חדשנית, שהופכת מלאכה קונבנציונלית ליוצאת דופן. ברור שכשבחר לטפל ב"תמונתו של דוריאן גריי", הרומן המכונן של אוסקר ווילד, הוא יוצג בדרכו שלו.

דוריאן, אבולוציה של פאוסט ומפיסטו, הופך ליציר כפיים של שני שטנים: האחד הוא הצייר באזיל הלווארד והשני הוא הלורד הנרי. שניהם מדיחים אותו לתהומות אנושיים – זה באמצעות דיוקן אידאלי של דמותו, וזה על ידי בניית תפיסת עולם שחוטאת למציאות – עד כדי התאהבות עצמית מטורפת. גריי מקבל על עצמו בעלומיו את הגורל להישאר צעיר לנצח בעוד שהתמונה, המייצגת את אישיותו הרקובה, תזדקן ותתקמט.

החידוש העיקרי בהצגת הבימה (מי, לכל הרוחות, נתן אור ירוק להפקה אוונגרדית ונטולת אלמנט מסחרי בתיאטרון הלאומי חובב השלאגרים?) נובע מההחלטה לגולל את העלילה מהסוף להתחלה, בחירה שכמו מנציחה שאיפה ליופי ונעורים שמפעמת אצל הגיבור. כך, במשך שעה וארבעים וחמש דקות, חיים שלמים מתנהלים בהילוך אחורי. למבנה החריג השפעה רעיוניות ואסתטית, שמחלחלת, כמובן, אל המפגן הבימתי.
 
בטרגדיית המוסר הזו אין דבר שלא מעוות. ההרס – הן הממשי והן המטאפורי -  נספג בקוראים ולכן נכון לתת לקהל להיווכח לו בעצמו. בגרסה הזו מוענקת לצופה החירות לבנות את השתלשלות האירועים במחשבתו ולשפוט אותם מנקודת ראותו (מדובר במעשה תובעני, לא בהאכלה בכפית). יחד עם זאת, באופן אירוני לזרוב הוא מעין שליט טוטליטרי של המופע כמעבד, במאי, מעצב התפאורה והתנועה ושחקן ראשי. חמישה תפקידים (!), אדם אחד.

האחריות שלזרוב לקח לידיים מרתיעה, אבל לא אותו. כנראה שהוויז'ן שלו לגבי איך ההצגה צריכה להיראות היה כל כך חזק שהוא אימץ בחדווה כמעט את כל חטיבות היצירה: העיבוד מדגיש לא את ההדוניזם אלא את אובדן השפיות; כבמאי היה אמון על הוצאת הקונספט המסובך לפועל; התפאורה מורכבת מקוליסות לבנות בגדלים שונים שתוחמות חללים בימתיים, חושפות, מטשטשות ומעמיקות ביצירת האשליה; הכוריאוגרפיה לא פשוטה עבור השחקנים, כי זאת עבודת מחול ותיאטרון באותה מידה.

נשמע סבוך? לזרוב אכן הגה לונה פארק בימתי עמוס בגירויים. כמה סצנות הן שלמות של ממש. אחרות עשירות באמצעי מבע חכמים. הקצב מהיר להחריד. ברגעים מסוימים חשתי משתאה מרוב כישרון. הפסקול המסקרן מורכב משירי דיוויד בואי, U2, The Cure, ניק קייב, מטאליקה ועוד. חבל שלתחושת ההישג נלווה טעם מר: השכבות הפיוטיות מולבשות על הסיפור עוד לפני שמבינים את המשמעות האמיתית של הדברים; הנפש המכוערת של דוריאן לא באמת נחשפת מפני שעניין התמונה מתהווה רק בלב ההצגה; המולטידיסיפלינריות גורמת לחוסר אחידות.

כמבצע, לזרוב הוא תצוגת תכלית של מסואבות. מרוב חשיפה של הצד הדוחה בדוריאן, דווקא הרגעים התמימים המוקדמים (שלמעשה הופכים למאוחרים) לא נטענים באנרגיה המתבקשת. בכלל, אני תוהה האם באמת היה שווה לפתוח במותו של דוריאן ומשם ללכת אחורה, אם מרוב ניסיון להבריק אבד הנרטיב הבסיסי שבספר.

בחזרה למשתתפים: גיל פרנק הוא הנרי כובש בערמומיותו השקטה. אקי אבני כבאזיל מגיש הופעה נקייה וכנה. רוברטו פולק הוא משרת תכליתי. לאה גלפנשטיין מקסימה כשחקנית הנשרפת מאהבה סיביל ווין. בשאר התפקידים ליאת אקטע, שמעון כהן, דניאל סבג, רותי לנדאו, שחר רז, ניל משען ואליעד סודאי.

למרות שנהניתי מהאתגר וכולם נתנו את הנשמה, ביציאה מהאולם הרגשתי צורך לקונן על ההצלחה החלקית של לזרוב וצוותו. כישלון מפואר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg