"מאה ימים של אושר": נפתח בספוילר, מסתיים בהפתעה
בניגוד לציפיות מספר שעוסק במוות ידוע מראש, "מאה ימים של אושר" מצליח להימנע מפאתוס ולא לוותר על רגעים של חסד. מי שיסכים להפקיד בידי הסופר את המושכות, יזכה לחוויה מפתיעה לטובה
מאה ימים של אושר, פאוסטו בריצי, כנרת זמורה־ביתן
הבשורה על הסרטן תופסת את לוצ'ו, איטלקי ממוצע מרומא, בזמן לא נוח בחייו. הוא בדיוק בגד באשתו - בגידה טיפשית וחסרת טעם, בעיניו, שאשתו האהובה, למרבה הצער, רואה באור מעט שונה. יש לו שני ילדים, בן ובת, שני חברי ילדות (שיחד איתו יוצרים חבורת "שלושת המוסקטרים" - לספר אין יומרות של מקוריות), וחם שמתייחס אליו כבן. לוצ'ו מתחזק קריירה של מאמן כושר בינוני, ומאמן כתחביב נבחרת ילדים קטנה ולא מאוד מוצלחת של ספורט מים.
הרבה רגש מתגנב מהדלת האחורית. ''מאה ימים של אושר''
אחרי שמתבררים בפרקים הראשונים פרטי המחלה ומוערך פחות או יותר הזמן שנותר לו לחיות, פונה לוצ'ו לשאלה מה עושה אדם נורמלי בימים שנותרו לו. לאורך הספר נפרשת מערכת קשרים - קטנים, אנושיים ונוגעים ללב - שלו ושל סביבתו הקרובה. קשריו עם הוריו, ילדיו, אשתו, חבריו ושכניו משרטטים תמונה מוכרת, והשאלות של "מה היית משנה בחייך" לצד התחושה שאין באמת איך להיערך לסיטואציה כזאת, יוצרים בהדרגה אמפתיה והרבה רגש שמתגנב מהדלת האחורית.
חרף ההימנעות מקלישאות דרמטיות, יש בספר פה ושם התייחסויות מתבקשות למוות. למשל, רשימת "הדברים שהייתי רוצה לעשות עד מותי", עם פנייה מפורשת אל הקורא לכתוב ישירות על הדף אבל העיסוק בסרטן ממקום פרוזאי, של אדם שבחר להשלים עם הגורל ולרדת מהבמה בלי ויכוח אך עם מידה מסוימת של שליטה, גורם לקורא להרהר בחיים ובמוות ממקום לא דרמטי אך מאפשר.
לוצ'ו באטיסטיני מת כמתוכנן, ביום שנקבע, רק מעט אחרי השעה שקבעו לו, כיאה לאיטלקי אמיתי שגם ברגע המוות לא מעלה על דעתו לעמוד במדויק בזמנים. על אף הנסיבות, סופו של המסע המשותף הזה אמנם מלא דמעות, אבל גם הרהורים, מתיקות רבה ובעיקר אהבה.
בדפים הראשונים יש בזה משהו קשה לעיכול. הציפיה הכמעט בסיסית היא עצירה מלאת פאתוס להרהורים ומבטי רוחב על חיי הגיבור וחיינו אנו. גם ההומור העצמי והקטנוניות של הגיבור, שלא מצליח לוותר על עצירה באמצע הגיגים נעלים לטובת חיפוש מהיר בגוגל כדי לוודא האם גם ההמצאה הזאת שייכת למדען האהוב עליו, משווים לספר אופי קליל, כמעט מחויך. אבל אם מסכימים לוותר על הסטראוטיפים ומפקידים בידי הסופר את המושכות, צפויה חוויה מפתיעה לטובה.
החומרים יומיומיים מאוד. בתוך עבודה במכון כושר, קריירה כושלת כמאמן נבחרת צולעת וחיבה עזה לסופגניות עתירות סוכר ושמן, מתפתח מסע קטן, תמציתי, מעורר מחשבה - ולא מעט רגש. ההליכה המדודה אחרי הימים העוברים והאירוניה הדקה שההולך למות אינו נמנע ממנה, הופכים את המסע לריאלי ומפוכח. ומתוך הפיכחון הזה, מצליח מדי פעם לחלחל הרגש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם