ראשי » תרבות » ספרות

ג'יין אוסטן: פמיניסטית פורצת דרך 
או שמרנית שנכנעה לתכתיבי התקופה?

מעט מאוד ידוע על חייה של ג'יין אוסטן - הסופרת שהביאה לעולם את מר דארסי, אליזבת בנט ועוד עשרות דמויות שריתקו אליהן דורות של קוראים. מאתיים שנה לאחר מותה, ממשיכה חידת חייה להעסיק את המעריצים, שמשוכנעים שמתחת לסיפורי האהבה הקלילים ונשפי הריקודים, מסתתרים מסרים 
מורכבים בהרבה

עוברי האורח שחלפו על פני בית שגריר בריטניה ברמת־גן לפני שבועות אחדים, בוודאי שפשפו את עיניהם בתדהמה ומיהרו להציץ במסך הטלפון החכם שלהם כדי לוודא שהשנה היא אכן 2017 ולא 1817. עשרות נשים בשמלות ארוכות ושמשיות תחרה התכנסו בחצר הציורית, מלוות בכמה גברים אמיצים בחליפות שחורות וכובעי צילינדר גבוהים. כמו במפגש חברתי טיפוסי של החברה הגבוהה בבריטניה אי־שם לפני מאתיים שנה, עמדו כולם ושוחחו בנימוס בעודם שותים תה מספלי חרסינה עדינים ונוגסים בסקונס מסורתי. לעת ערב, הסתדרו הנוכחים לריקודי שורות על רחבת הריקודים המאולתרת.

עוברי האורח הרמת־גנים לא התבלבלו. השנה היא אכן 2017, אבל מעריצי הסופרת ג'יין אוסטן לא נותנים לעובדה הזאת להפריע להם. מאתיים שנה לאחר פטירתה של הסופרת הבריטית המפורסמת, העולם חוגג את דמותה ואת ספריה כאילו מעולם לא נפרדה מאיתנו. לרגל חגיגות המאתיים נערכו השנה שלל אירועים לזכר אוסטן, ובבריטניה אף הונפקו שטרות של עשר ליש"ט הנושאים את דמותה.

אוסטן, שמתה בשנת 1817 בתום מאבק במחלה והיא רק בת 41, הספיקה לכתוב בחייה הקצרים שישה ספרים בלבד. המפורסמים שבהם, "גאווה ודעה קדומה", "תבונה ורגישות" ו"אמה", זכו לאינספור עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים עתירי תקציב ומלמלות - והוכיחו שאוסטן חיה וקיימת ולא הולכת לשום מקום. איך אפשר להוציא מהראש את אמה תומפסון ב"על תבונה ורגישות", את קולין פירת' כמר דארסי בסדרת ה־BBC "גאווה ודעה קדומה" או את קירה נייטלי בגרסה הקולנועית לאותו ספר ממש?
 

לצד העיבודים הנאמנים למקור, לא חסרו סרטים שמביאים את העלילה בספריה של אוסטן לכדי עיבוד חופשי, חופשי ביותר. הסרט "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", למשל, מבוסס על ספר שנכתב בהשראת הספר "גאווה ודעה קדומה". בסרט, כמו בספרה של אוסטן, יש גבר דומיננטי ויהיר ששם משפחתו דארסי ורווקה חסרת אמצעים שבסך הכול רוצה להתחתן. וכדי שהעסק יהיה מעניין יותר, השחקן קולין פירת' גויס שוב, הוא ופאות הלחיים, ונחת לתפקיד מר דארסי הפרטי של ברידג'ט ג'ונס.

אפילו הסרט "קלולס" בכיכובה של אלישיה סילברסטון, שעיצב באמצע שנות התשעים את דור תרבות השפע של הקניונים דרך דמות של נערת תפנוקים מבברלי הילס, מבוסס על "אמה" של אוסטן. גם ב"אמה", כמו ב"קלולס", הדמות הראשית היא של בחורה עשירה, מפונקת ומקובלת שמנסה לנהל את ענייניהם הרומנטיים של מכריה.

הסרטים וסדרות הטלוויזיה, מוצלחים ככל שיהיו, כמעט השכיחו מאיתנו את העובדה שבראשית היו הספרים. ד"ר הלנה קלי (36), מרצה וחוקרת באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, היא מחברת הספר "ג'יין אוסטן - הרדיקלית הסודית" שיצא לאור בשנה שעברה. קלי מבקשת שנניח רגע לחידושים, ונחזור למקורות.

"העיבודים שנעשו לספריה של אוסטן מספקים בעיניי נקודת מבט מוגבלת מאוד על הכתיבה שלה", היא אומרת בריאיון עמה, המתקיים לרגל ביקורה בארץ. "כדי להבין את אוסטן יש לחזור ולקרוא בספריה. קל לראות בספרים האלה רומנים תבניתיים שמתמקדים באנשים שכל מה שיש להם לעשות הוא לבלות, לרקוד ולרצות להתחתן, אבל אני טוענת שכל ספר של אוסטן הוא עולם ומלואו. בין תחילת כתיבת הרומן הראשון לבין סיום הספר האחרון חלפו עשרים שנה, ולכן זו טעות להסתכל על הספרים כאל מקשה אחת. מתוך הספרים אפשר לחלץ את השינוי התודעתי שחולף עליה ככותבת, ממש להיכנס לה לתוך הראש".

מי שלא נטש את ספריה של אוסטן כליל לטובת העיבודים על המסך הם חברי מועדון המעריצים הישראלי, המונה כמאתיים חברים וקבוצת פייסבוק פעילה. המעריצים נוהגים להתכנס פעם בחודש ולדון בסוגיות שונות מתוך הספרים - מסוגיית הגבריות והמיניות אצל אוסטן, ועד לדיון במאכלי הגורמה בספרים. כצפוי, רוב חברי הפורום הם נשים, אך יש בו גם כמה גברים.

מעריץ אוסטן בולט המשתייך למין הגברי הוא המו"ל שי סנדיק, שבשנים האחרונות עוסק במפעל תרגומים מחודש לאוסטן. סנדיק, שאף הזמין את ד"ר קלי לביקור בישראל, תרגם מחדש את ספריה "אמה" ו"תבונה ורגישות" והוציא לאור את ספרה "מנספילד פארק" בתרגומה של לי עברון. כל הספרים יצאו בהוצאה משותפת של תמיר־סנדיק והוצאת ספרי א(ה)בות.
 

ג'יין אוסטן נולדה בשנת 1775 בצפון מחוז המפשייר שבאנגליה, הבת השביעית לאחר שישה בנים. משפחתה השתייכה לאצולה הזעירה האנגלית, שכבה חברתית המתוארת בפרוטרוט בלא מעט מספריה.

כבר כנערה החלה אוסטן לכתוב סיפורים קצרים ואף קטעי מחזות. הבולטים בפרסומיה הראשוניים הם "כתבי נעורים" (Juvenilia), אוסף יצירות שנמצאו במחברותיה של אוסטן המתבגרת ונכתבו כשהייתה בת 11־17, ו"ליידי סוזן", רומן מכתבים שבמרכזו עומדת אלמנה יפת תואר אך נכלולית המחפשת בעל לעצמה ולבתה.

מעט מאוד ידוע על חייה הקצרים של אוסטן, בין היתר משום שבני משפחתה השמידו ככל הנראה מכתבים שכתבה וניסו להציגה כדודה שקטה ואפרורית שאין לה קשר לאמירות פוליטיות או לחתירה תחת ערכי החברה בה חיה. כחמישים שנה אחרי מותה, כתב אחד מאחייניה ספר זיכרונות שגם בו הוצגה כטיפוס אפור, שלו ונעים מזג. האם זאת הייתה המציאות?

בכל פעם שצץ מכתב אותנטי בכתב ידה של אוסטן החוקרים והמעריצים מתרגשים במיוחד. בשבוע שעבר למשל, נמכר מכתב מקורי כזה בסכום של 162,500 לירות שטרלינג. במכתב שכתבה לבת דודתה, לועגת אוסטן לסופרת אחרת בת תקופתה, רייצ'ל האנטר. מהמכתב עולה כי אוסטן בזה לסגנון כתיבתה. המכתב כתוב בלשון ארסית, המרמז כי אולי הסופרת לא הייתה כה מתקתקה.

לאחר שאוסטן הלכה לעולמה נאבקו בני משפחתה כדי שכתבי היד הראשונים שלה לא יראו אור. קלי: "המשפחה התנגדה לפרסום כי היא עושה צחוק מנושאים חברתיים ופוליטיים טעונים, ואולי הם גם ראו בהם טקסטים אישיים מדי לפרסום. הם ראו אותם כבוסריים, פרובוקטיביים ובעלי פוטנציאל לפגוע במוניטין שלה".

לא היה פשוט להיות אישה כותבת בימיה של אוסטן, על התפר שבין המאה ה־18 למאה ה־19, ואוסטן הוציאה את ספריה לאור תחת השם "By A Lady" ("מאת גברת"), ללא שמה. "נשים נהגו לפרסם יצירות ספרותיות בשמן באותה תקופה, אבל לרוב עשו זאת רק כשהיו נשואות", מסבירה קלי. "כדי לפרסם בשמה, היה על סופרת להגיע למעמד כלשהו אצל המבקרים, ובאותם ימים זו הייתה שאלה של איזון, דהיינו: עד כמה אתה מביך את משפחתך מעצם היותך סופר למחייתך. מצד שני, היו גם גברים שלא פרסמו בשמם, כך שאי הפרסום בשם לא היה בהכרח עניין מגדרי טהור.

"למרות החתימה האנונימית, אחיה הנרי, ששימש כמעין סוכן שלה, סיפר לכל מי שרק רצה לשמוע כי אחותו הקטנה היא זו שכתבה את הספר 'גאווה ודעה קדומה', כך שזה לא היה סוד שמור ממש. אבל רק אחרי מותה פורסם רשמית בעיתון המקומי כי היא הסופרת".

האם אוסטן הייתה פמיניסטית שהקדימה את זמנה, או דווקא אישה קונפורמיסטית המתארת את הנשים כמי שנאלצות להיכנע לתכתיבים החברתיים ולהתחתן כערובה כמעט בלעדית לשדרוג מעמדן הכלכלי והאישי?

"למראית עין אוסטן אולי הייתה פמיניסטית, אבל פמיניסטית בת זמנה שהתיישרה עם הגישה המקובלת לתקופתה ולא הייתה 'שורפת חזיות'", אומרת קלי. "היא מפעילה בספרים שלה סטנדרט כפול והיא הרבה יותר עדינה כלפי נשים שחרגו ממוסד הנישואין מאשר כותבים וכותבות אחרים בני תקופתה: רוב הכותבים בני תקופתה הציגו נשים שלא נישאו ככאלה שמתות בגיל צעיר, או שהן אומללות ומשוגעות".

ייתכן שהעדינות כלפי הרווקות המאוחרת אינה מקרית; אוסטן עצמה עזבה את העולם כשהיא רווקה וללא ילדים, חולקת בית עם אחותה קסנדרה שהייתה חברתה הקרובה ביותר.

מה כלל הניסיון הרומנטי של אוסטן עצמה? על פי פרסומים לאורך השנים, שהתבססו על מכתבים אבודים, היא נמצאה בקשר רומנטי קצר עם טום לפרוי, גבר אירי שעמד להפוך לפרקליט. הוא היה כנראה עשיר ממנה ומשערים שהיחסים ביניהם הסתיימו בשל הבדלי ממון בהתערבות משפחתו.

קלי: "הביוגרפיות גם עושות עניין רב מהצעת הנישואין היחידה שקיבלה אוסטן בחייה, למרות שאנחנו לא יודעים אם הדבר באמת התרחש בפועל. היא קיבלה הצעת נישואין מאדם בשם האריס ביג־ויתר, שהיה אח של חברתה, היא נעתרה לו אך בבוקר התחרטה וחזרה בה מהסכמתה כי לא האמינה בנישואין שלא מגיעים מתוך אהבה. יש אפילו הטוענים כי אוסטן לא נישאה כי רצתה להתמקד בכתיבה, אך לעולם לא נדע לבטח את התשובה".
 

"תבונה ורגישות", ספרה הראשון של אוסטן, פורסם בשנת 1811 אך נכתב קודם לכן, סמוך לפטירת אביה. באותם ימים אב לא יכול היה להוריש את רכושו לבנותיו אלא רק לבן זכר בכור, מה שגזר עוני על לא מעט נשים. אוסטן חשה זאת על בשרה, כי לאחר פטירת אביה חלפו כמה שנים עד שהיורש, אחיה הבכור, דאג לרווחתן הכלכלית של נשות המשפחה. בינתיים הן נאלצו לעבור מדירה לדירה והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסן.

"תבונה ורגישות" מגולל את סיפורן של האחיות אלינור ומריאן דשווד, כאשר אלינור מייצגת את צד ה"תבונה" בסיפור ואילו מריאן את ה"רגישות". כמו במשפחת אוסטן, גם אביהן של האחיות הספרותיות מת, הן נשארות חסרות כול ונאלצות לעבור עם אמן ועם אחותן הצעירה לבית כפרי של קרוב משפחה. לצד הביקורת החברתית המוטמעת בספר, יש בו סיפור אהבה כפול - האחד של אלינור לאדוארד פררס המאורס בסתר למישהי אחרת, והשני של מריאן, המתאהבת באדם אחד ומתעלמת מאהבתו של אדם אחר, ראוי יותר.

הספר זכה לביקורות חיוביות ולהצלחה יחסית, אבל מי שהביא לאוסטן את תהילתה היה הרומן השני שלה, "גאווה ודעה קדומה". ברומן הידוע מופיעים כל המרכיבים הנחוצים לספר רומנטי טוב: צעיר בן המעמד הגבוה שפוגש צעירה ממעמד נחות יותר, היא מוצאת חן בעיניו אבל במקום לחזר אחריה באביריות הוא מקניט אותה והיא נעלבת. הם מחליפים ביניהם עקיצות הדדיות, אבל ככל שהם שוהים יותר זה במחיצת זו, הם מבינים שהם בעצם מאוהבים.

"גאווה ודעה קדומה הוא לא רק יצירת מופת, אלא גם סיפור אהבה שהשחית את חייהן של נשים רבות שהשלו את עצמן לחשוב שגם הן ימצאו מין דארסי כזה: יפה אך שתקן, חכם אך יהיר, עשיר אך מעצבן, ובעיקר - ניתן לחינוך מחדש", כתבה עירית לינור, שתרגמה את הספר לעברית לפני כעשור.

קלי מעלה בספרה את הסברה כי אוסטן לא בראה את אליזבת ומר דארסי רק לשם הרומנטיקה, אלא שהיא משתמשת בדמויותיהם של השניים כדי להעביר ביקורת על המוסכמות שבינו לבינה במאה ה־18. "אליזבט ומר דארסי הכירו באופן עצמאי ולא הוצגו זה לזה כפי שהיה נהוג באותה תקופה", מסבירה קלי, "לכן, כמעט מפתיע שסיפור האהבה ביניהם בכלל מצליח בסופו של דבר. אוסטן רומזת שהמוסכמה החברתית שלא מאפשרת לגבר ואישה לבלות מספיק זמן ביחד לפני שמתחתנים יש בה סיכון, כי מי שנראה נחמד עלול להתגלות כטיפוס שלילי ועלייך לבחור חתן בקפידה. אם בילוי אינטנסיבי במחיצת גבר שאת לא נשואה לו הוא בניגוד למוסכמות - האם תיקחי סיכון בבחירתו של חתן מבלי שתהית על קנקנו או שמא תשהי במחיצתו ותשברי את הכללים?".

כשאנו מדברות על "גאווה ודעה קדומה" זהו תורה של קלי להודות שאפילו היא כנערה חטאה בצפייה בעיבודים הקולנועיים ובסדרות שנעשו על אוסטן בטרם הגיעה לטקסטים עצמם. קלי: "הייתי רוצה לומר שקודם קראתי את 'גאווה ודעה קדומה' לפני שצפיתי באדפטציה בכיכובו של קולין פירת', אבל אני לא לגמרי בטוחה בכך. מה שבטוח הוא שהעיבוד הותיר עליי רושם עז כל כך כנערה, עד שהשגתי קלטת וידאו שלו וצפיתי בה עד שהיא נשחקה, השגתי את שאר העיבודים וגם את הספרים והפכתי לסוג של מעריצה".

מבקרים ניסו לטעון כי אוסטן מתעסקת יותר מדי במערכות יחסים, בנשפים, בחיזורים וברכילות בעוד אירועי התקופה שבה נכתבו ספריה, מהמהפכה התעשייתית ועד כיבושי נפוליאון, כלל אינם נזכרים בהם. קלי מנסה להראות בספרה כי אוסטן בהחלט כתבה תוך האזנה מתמדת לרוח הזמן.

"צריך לזכור שהיא כיוונה את ספריה לבני תקופתה ולא העלתה בדעתה שיקראו אותה שנים רבות כל כך קדימה. גם כשהיא מדברת על נשפי ריקודים, קוראיה באותה תקופה הרגישו מהטקסט שמלחמה עומדת לפרוץ, או שפלישת הצרפתים קרובה מתמיד".
 

הספר "מנספילד פארק", שיצא אחרי "גאווה ודעה קדומה'", טומן בחובו ביקורת חברתית נועזת במיוחד על סחר העבדים באיים הבריטיים ואף על חלקה של הכנסייה האנגליקנית בו. קל לפספס את הטון הביקורתי; לכאורה, העלילה שוב עוסקת בצעירה חסרת מעמד ובשאיפותיה הרומנטיות, אך קלי מראה כיצד אפילו בבואה לבחור שמות לדמויות בספר השתמשה אוסטן בשמות שייצגו דמויות אמיתיות שבאותה תקופה עלו לכותרות בהקשרים של עבדות. אפילו שם הספר, "מנספילד פארק", רומז לשמו של לורד ויליאם מנספילד, דמות מוכרת באותה תקופה שהצליחה להפוך את העבדות לבלתי חוקית באנגליה.

קלי: "בניגוד לספרים אחרים שלה, שבהם העבדות מאוזכרת כנושא צדדי, כאן היא לא חוששת לדבר עליו באופן מפורש. לצערי, רבים רואים בו ספר מרגיז, לא מבינים אותו, ומחמיצים בו כל רמז לאירועי התקופה הקשורים לעבדות".

גם כשיצא לאור לא זכה הספר להצלחה, והדבר גרם לאוסטן צער רב. בספרה אף מספרת קלי כי אוסטן התנתה את הוצאתו של ספרה הבא, "אמה", בכך שהמו"ל יוציא לאור גם מהדורה נוספת של 'מנספילד פארק'. לאחר שהמו"ל סירב, היא כתבה לו מכתב נזעם ועברה למו"ל אחר, גדול בהרבה, שהסכים לתנאיה. כל הרווחים שקיבלה מ"אמה" התקזזו עם הפסדים על המהדורה של "מנספילד פארק", שכלל לא נמכרה.

קלי מספרת שהקשיים המסחריים לא היו פשוטים לאוסטן. "היא לא רצתה שספריה יישארו רק בגדר בילוי משפחתי אלא שייקראו על ידי ההמונים, וכך גם תוכל להרוויח כסף ולהיות עצמאית מבחינה כלכלית", היא אומרת.

ובכל זאת, אחד מקוראיה הנלהבים של אוסטן באותה תקופה היה נסיך הכתר ג'ורג' הרביעי, שאף נודע שהוא החזיק עותק מספריה בכל אחד מבתיו. בשנת 1815 הזמין הספרן המלכותי את אוסטן לבקר בבית הנסיך בלונדון ואף רמז לה שיש ציפייה ממנה להקדיש לו את ספרה הבא. אוסטן אמנם תיעבה את הנסיך והייתה מלאת בוז אליו ואל אורחות חייו המופקרים, אך ידעה שאסור לסרב לבקשה כזאת.

את שני ספריה האחרונים, "מנזר נורת'אנגר" ו"הטיית לב", הוציאה משפחתה של אוסטן לאור רק לאחר מותה. למרות ששניהם יצאו לאור בשנת 1818, בפועל הם נכתבו בתקופות מאוד מוקדמות: "מנזר נורת'אנגר" נכתב בשנת 1803 והיה למעשה ספרה הראשון, ואילו "הטיית לב" נכתב בדמי ימיה. "אוסטן בוודאי הייתה עובדת עוד על הספר 'הטיית לב' אם הייתה מספיקה, כי לא חסרות חריקות בעלילה", אומרת קלי. "אומרים שהיא סיימה לכתוב אותו כשנה לפני מותה, לא ניסתה עוד לפרסמו וכבר הייתה חולה מאוד. היא בוודאי הייתה מופתעת לדעת ששני הספרים יצאו יחד לאור באותה השנה, כי הם נכתבו ממש בשתי תקופות חיים שונות שלה".

לאחר מותה, דאגה משפחתה של אוסטן שתיקבר בקתדרלת וינצ'סטר, מקום מכובד לכל הדעות. אפילו על מצבתה הופעלה צנזורה משפחתית: בכיתוב מוזכרת אישיותה הנעלה, אמונתה באל והכישרון השכלי היוצא מן הכלל שלה, אך לא הוזכרו הישגיה כסופרת.

לשאלה מה הופך את הטקסטים של אוסטן לבעלי מעמד נצחי בעיניה, משיבה קלי: "מה שכל כך נפלא בספריה של אוסטן הוא העובדה שהיא מדברת על כמה חשוב להיות מאושר ולמצוא דרך בחיים שעובדת קודם כול עבורך כאינדיבידואל. לבחון כיצד אתה רוצה שחייך ייראו, בלי להתייחס לציפיות של החברה. זה היה רדיקלי לזמנה אבל רלוונטי גם לנו, כי אנשים נוטים עד היום להיתפס לטרדות היומיום ולשכוח מה באמת חשוב בחיים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg