הזירה הלשונית: מה עושים עם ענקמונים?
מתי התחילו לדבר על טוהר הנשק? למה הכוונה ב'חיילות'? ומה הקשר בין ההמנון הלאומי למגילת איכה? הזירה הלשונית טוחנת בבית האסורין, מוהלת יין במים דרך מעבר צר
מגילת איכה היא מגילה מיוחדת במינה, גם בתוכנה, גם במבנהָ. התוכן מרכז בתוכו בעוצמה את הכאב על הגורל היהודי ההולך מחורבן לאסון, מגלות אחת למשנה, ורק לפני סופה ניתן רמז לתקוות הגאולה: "חדש ימינו כקדם". היא נכתבה אמנם כקינה על חורבן הבית הראשון, אבל שבה להיות רלוונטית בחורבן הבית השני, בגירושים ובפרעות וגם בשואה.מבנה המגילה מיוחד במינו. ארבעת הפרקים הראשונים בנויים במבנה אלף-ביתי. כל פסוק מתחיל באות העוקבת את קודמתה, כאשר בפרק ג' לכל אות מוקצבים שלושה פסוקים. דגם שירי זה קרוי אקרוסטיכון, ובלשון חכמים הוא כונה אלפבטרין. הקינה החמישית אינה אלפביתית אבל יש בה 22 פסוקים. עוד פרקים במבנה הזה הם פרק קיט בתהלים שבו מוקצבים לכל אות שמונה פסוקים, מזמור אשת חיל הסוגר את ספר משלי ובו 22 פסוקים (פרק לא 10-31), ועוד.
בימים אלה יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות וקרן אביחי ספר מהודר המביא פירוש חדש, מודרני, ידעני ועם זאת שווה לכל נפש למגילת איכה, אותו כתבו הפרופסורים יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן. לצד רקע כללי זוכה כל פסוק מ-154 פסוקי הספר להערות מכיוונים שונים. חלק מן ההערות עוסקות בלשון הספר. על פי דגם האקרוסטיכונים מביאה הזירה הלשונית 22 הערות לשוניות על מגילת איכה, סדורות בסדר אלפביתי, בעקבות ספרם של זקוביץ ושנאן, ומקורות נוספים.
איכה. כל פרק במגילה מתחיל במילה הזו, שהיא צורה מוארכת של 'איך' המעניקה לה עוצמה פואטית. 'איך' ו'איכה' הן מילות שאלה, אבל הן משמשות כאן להבעת צער, תמיהה ועוד. בתנ"ך עוד קינות הנפתחות ב'איכה': "אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּֽאת" (שופטים כ 3), "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א 21). יש גם צורה מוארכת עוד יותר, 'איככה', במגילת אסתר.
בין המצָרים. הכינוי שניתן לשלושת השבועות מתענית י"ז בתמוז ועד ט' באב. בתאריך הראשון נפרצה החומה והתחוללו אסונות במשך הדורות, בתשעה באב נשרף המקדש. המקור הוא בפרק הראשון במגילה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". מֵצָר פירושו מעבר צר. בתלמוד מילה דומה הקרובה במשמעות: מֶצֶר, שפירושה גבול.
גבר. "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתֽוֹ" מקוננת מגילת איכה. זקוביץ ושנאן כותבים כי במקרים רבים בתנ"ך 'גבר' הוא אדם סובל, והדבר בולט בספר איוב. באיכה הגבר גם "נושא עול בנעוריו" או חוטא המתלונן על חטאיו.
דוָוי. דווי הוא שם תואר שפירושו כואב. לבי דווי – לבי כואב. הפסוק באיכה: "כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי". 'לבי דווי' מופיע גם בספר ירמיהו. החוקרים חלוקים בשאלה אם ירמיהו אכן כתב את המגילה או זהו אוסף קינות שעליו ניתן שמו, אך לוח הזמנים והתכנים דווקא מסייעים לטענה שהוא הכותב. בכל מקרה, לא מעט פסוקים בירמיהו קרובים מאוד או כמעט זהים לפסוקים במגילת איכה.
התקווה. ההמנון הלאומי הוא כידוע בית ראשון מתוך שיר רב בתים של נפתלי הרץ אימבר. כמה בתים נשכחים מן השיר הולכים בעקבות מגילת איכה. כך בבית השביעי: "כל עוד שמה דמעות טהורות/ מעין עמי נוזלות/ לבכות לציון בראש אשמורות/ יקום בחצי הלילות". הדמיון לפסוק יט בפרק ב במגילה אינו משאיר מקום לספק.
ו' ההיפוך. כל הפסוקים המתחילים בו' מגייסים למען האקרוסטיכון את זו המכונה ו' ההיפוך. כך בפרק ג' בשלישיית פסוקי ו': "וַיַּגְרֵס בֶּֽחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵֽפֶר; וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָֽה; וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'".
זקנים. 'זקן' מופיעה במילת איכה שבע פעמים, ובדרך כלל הזקנים מוצגים כחכמי העדה, שמעמדם במידה מסוימת מקביל למעמד הכוהנים: "כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ".
חשכו עינינו. "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ" (ה 17). העיניים שחשכו הם מוטיב חוזר בתנ"ך, ופירושם בדרך כלל מילולי: מדובר בעיוורון. הביטוי 'חושך בעיניים' או 'חשכו עיניו' במשמעות רגשית התגלגל מביטוי ביידיש: פינצטער אין די אויגן.
טחן. הפועל 'טחן' זכה בתנ"ך בכמה מקרים למשמעות מינית: לטחון פירושו לשגול. המשמעות הזו מתקיימת גם בסלנג הישראלי, מה שאומר שאין חדש תחת הגבר. כך גם באיכה: "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָֽׁלוּ", המפורש כמעשה מיני. לשימוש הזה גילויים נוספים כמו "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִֽין" (איוב לא 10). הפסוק כמעט שאינו מותיר מקום לדמיון, ורש"י קובע: "רבותינו פירשוהו לשון תשמיש, כמו ויהי טוחן בבית האסורין". רש"י מכוון לסיפורו של שמשון, שעליו נאמר לאחר שנכלא בידי הפלישתים: "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִֽים" (שופטים טז 21). מסכת סוטה מביאה את הסברו של רבי יוחנן, הקושר בין שני הפסוקים: "אין טחינה אלא לשון עבירה ... תטחן לאחר אשתי, מלמד, שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו [משמשון]".
יָעֵן. היען מופיעה באיכה פעם אחת, וזו הפעם היחידה בתנ"ך: "גַּם־תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן; בַּת־עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּֽר". גם התן מופיע בפסוק זה. זקוביץ ושנאן קובעים כי יש קשר בין שמות בעלי החיים לתוכן המגילה. התן נקשר לפועל תנה או תינה, קונן, ובת היענה לפועל ענה הקשור למספד או קינה. ראוי לציין עם זאת שרוב החוקרים סבורים שבת היענה בתנ"ך אינה היען הגדול המוכר לנו אלא עוף מדבר החי בחורבות. הדמיון בין המילים הוביל לזיהוי מאוחר בין העופות.
כפל. "עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם" אומר המקונן. ההכפלה הזו נועדה ליצור אפקט של הבעת סבל ותחנונים. מבנה ההכפלה חוזר במקומות רבים בתנ"ך, חלקם בנבואות: "ראשי ראשי" במלכים, "מעיי מעי" בירמיהו, "נחמו נחמו" בישעיהו ועוד.
לחי. "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" אומרת המגילה. זקוביץ ושנאן מסבירים שהכוונה על פי הפרשנות המקובלת היא שעל המאמין החוטא להגיש את לחיו למַכֶּה, הוא אלוהים, ולחוש את חרפתו. אפשר אולי בפרשנות מודרנית לראות כאן דווקא התנגדות להגשת הלחי, שהיא מהלך משפיל. ישו מכל מקום דווקא היה בעד: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית" (ספר מתי).
מנגינה. המילה מַנגינה היא אחת המילים המרכזיות בתחום מונחי המוזיקה בעברית החדשה, ומקורה כאן, במגילת איכה: 'מַנגינתם'. זקוביץ ושנאן מעלים השערה שמדובר בטעות סופר, המילה היא 'נגינה', וצריך היה לכתוב 'מִנְּגינתם', כמו בפסוק אחר במגילה.
נפלה עטרת ראשנו. איכה מספקת דברי קינה המשמשים מספידים בכל הדורות והפכו לקלישאות: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ" (ה 16). 'אוי' בפסוק נחשבת לאנחה היהודית המובילה, כפי שאפשר לראות בפסל שעיצבה דבורה קאסט המוצג ליד גשר ברוקלין, שאפשר לקרוא אותו משמאל לימין כאנחה יהודית OY, כקריאה היספאנית ומימין לשמאל כסלנג עירוני של ברוקלין: YO.
סחי ומָאוֹס. "סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים" (ג 45). ס' נדבקת משום מה למילים המעלות ריח ומעוררות תיעוב: סחי, מאוס, סירחון, בסלנג עתיק: באסה, ובסלנג עתיק פחות: סְחְלֶה.
עוץ. ארץ עוץ התנכית ששימשה השראה לסיפור הקוסם מארץ עוץ היא ככל הנראה אדום, וזאת על פי התקבולת הבאה באיכה: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת־אֱדוֹם, יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ".
פלגי מים. מדובר בדמעות שליש: "פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּֽי". אבן גבירול חשב דווקא שיש כאן פוטנציאל לחיוך: "ככלות ייני תרד עיני פלגי מים", כלומר, אבכה כאשר ייגמר היין, וגם רמז לכך שכשהיה מחסור ביין מהלו אותו במים, על חשבון האיכות כמובן.
ציון. "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, כָּל־שְׁעָרֶיהָ שֽׁוֹמֵמִין". ציון, היא ירושלים ובהרחבה כינוי לכל ארץ ישראל מככבת גם במגילת איכה. על מקור המילה יש מחלוקות רבות, אחת מהן קושרת את ציון לצִיָּה, כלומר, לארץ מדברית. הפסוק באיכה תומך באפשרות הזו.
קינות. זהו שמה של מגילת איכה בספרות חז"ל: "קינות". לפעמים השם מוארך: "קינות ירמיהו" או "קינות ירמיהו הנביא". הפייטן אלעזר הקליר חיבר קינות על פי דגם האקרוסטיכונים של מגילת איכה, ואף שכלל אותו. הפיוטים מתחילים ב'איכה', ונמשכים על פי סדר אלפביתי, כאשר האות הפותחת חוזרת גם בתוך השורה: "איכה אצת באפך לאבד ביד אדומים אמוניך / ולא זכרת ברית בין הבתרים אשר בררת לבחוניך", וכך הלאה.
רַבָּתִי עם. לירושלים נוצר מוניטין של עיר ענקית, מלאה כיכרות, שווקים וחצרות, ובכל חצר על פי המדרש לא פחות ממיליון ומאתיים אלף בני אדם. לפי התיאור הזה היו בירושלים כמה וכמה מיליארדי תושבים. זקוביץ ושנאן תולים את ההגזמה המכוונת הזו בנוסטלגיה לימי הפאר של ירושלים שחרבה.
שואה. אמנים רבים בתחום הפלסטי, בשירה ובספרות קשרו את מגילת איכה לשואה. שעיצבה תמר מסר קושרת את גדרות אושוויץ לפסוק "בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָֽה".
תבל. "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ וכל כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל". בתנ"ך 'עולם' הוא הזמן הנצחי, 'יקום' הוא העולם כולו, ואילו העולם שבו אנו חיים זוכה לכמה חלופות כמו אדמה, ארץ, חלד וגם תבל. שנאן וזקוביץ טוענים כי תבל אינה היקום כולו, אלא האדמה, החלק המוצק של העולם במובנו המרחבי.
שנים מערכי צה"ל זכו השבוע לחשיפה סביב ממשפטו אל אלאור עזריה. הראשון הוא 'טוהר הנשק', מושג שחזר שוב ושוב בהכרעת הדין. טוהר הנשק אמנם אינו אחד מעשרת הערכים המוצהרים של הצבא, אבל נחשב ערך שיש לחנך לאורו, ופירושו הנחיה מוסרית הקובעת שיש להשתמש בנשק בעת מלחמה על פי כללי מוסר אוניברסליים. הצירוף נטבע הרבה לפני הקמת צה"ל בהתייחסות לפעולות ההגנה, וככל הנראה ברמז לעמדה השונה של המחתרות. בנאום של ברל כצנלסון בקונגרס הציוני ה-21 בז'נווה, ב-20.8.39. קבע: "הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים". מפקד הפלמ"ח יצחק שדה השתמש בצירוף תכופות.
לביטוי הזה מקור בתנ"ך. בפרשת תצא מובאות הלכות המחנה, ובהן עוסקים באדם שהיה לו מקרה לילה אשר "לא יהיה טהור" (דברים כג 11), ועליו לצאת מחוץ למחנה. בהמשך נאמר בהתייחס לערוות דבר: "ויהיה מחניך קדוש" (שם, 15). לימים התערבו הפסוקים והפכו לביטוי חדש: "והיה מחננו טהור", ששימש בתקופת היישוב ובראשית צה"ל בדיונים על אתיקה בעת המלחמה, ובסיס לרעיון "טוהר הנשק".
"שמן כמו הרמטכ"ל לא מפגין חיילוּת" הודיע המקלל הלאומי יורם שפטל, שלו יאה יותר מכל הביטוי "פֶּה ג'ורה", ולא מאתמול. 'חיילוּת' היא מילה נפוצה מאוד בשיח הצבאי, היא נחשבת ערך מכונן למרות שאינה מוגדרת כערך רשמי. חיילוּת פירושה מימוש ראוי של התכונות והביצועים הנדרשים מן החייל. חייל בגולני אומר במסגרת מחקר: "וככה הצבא, לפי דעתי, שומר על רמה מאד גבוהה של חיילוּת". שי להב מספר בספרו "לך לעזה": "גם השומרים בש"ג לא ממש חזקים בחיילוּת" (להב, 156). עם זאת יש שמזהים חיילות עם שמירה מוגזמת על סדר ומשמעת, על חשבון התשוקה להילחם והיכולת הקרבית.
עמית הדר, תלמיד בבצלאל, ביקש את עצתי בפרויקט לעיצוב שבו בחר כעבודת גמר: קבי קרקס המיועדים לילדים. קבי קרקס, stilts באנגלית, נועדו להגביה את המשתמש בהם, כאשר הוא לבוש בגלימה ארוכה ונראה כענק. הצעתי לו את המילה הנדירה 'ענקמונים' המופיעה פעם אחת במדרש. שלונסקי חידש בעקבותיה את שם התואר 'ענקמוני'. עמית אימץ את השם. עולם הקרקסים והילדים מומלץ לאמץ.
על המילה 'ענקמונים' כותב פרופ' חננאל מאק: "בתחילה סברתי שהמלה נמצאת במדרש בהקשר של המרגלים ששלח משה ואשר דווחו על ‘בני הענק’ שראו בארץ כנען. אבל לא כך הדבר. ההקשר המדרשי הוא כינויו של עשו בספר בראשית בתואר ‘הגדול’, הן בעיני רבקה, הן בעיני יצחק. על כך אומר הקב"ה על פי המדרש: ‘אם בעיניכם הוא גדול – בעיני הוא קטן, וכאן באים כמה פסוקי מקרא המציגים את עשו כ’קטן’.
קודם לכן מדמה הדרשן את דברי רבקה ויצחק ל’מדינה שהיתה מכתבת ענקמון (ובגירסה אחרת: עינקמון) למלך’. וכאן בא החלק המעניין: ככל שאני מבין את הדברים יש כאן הכלאה בין המלה העברית ענק ובין המלה הלטינית incomma ואולי encomma שפירושה הבסיסי הוא גודל, מידה, ואשר שימושה הוא בין השאר בהקשר הצבאי: גודלו של איש צבא פלוני. מדובר באנשי המדינה הנשלטת שהיו מציגים את בניהם בפני קציני הצבא כגדולים וחזקים וראויים לשרת בצבא. הקצינים היו קובעים עד כמה הנער אכן ראוי לשבח שהורעף עליו בפי הוריו. בהמשך הדרשה מסופר שבאותו מעמד הייתה אשה אחת שהייתה מכריזה על בנה שהוא macrolapris – ביוונית: ארוך, גדול וקל וראוי לשרת בצבא. אמרו לה הפוקדים: אם בעיניך הוא מקרולפרוס, הרי בעינינו הוא ננס שבננסים. והנמשל: בעיניהם של רבקה ויצחק בנם עשו הוא גדול, אבל בעיניו של אלוהי ישראל הריהו ננס שבננסים, וזאת ברוח הנביאים עובדיה וירמיהו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם