ראשי » תרבות » מוזיקה

בלאק ליפס בישראל: ים רגוע של חילול הקודש

הציפיות לכאוס במיטב המסורת של הבלאק ליפס, לא התממשו. פוגו, פירומניה והפרשות גוף ספונטניות כנראה הפכו לנחלת העבר עם תחלופת חברי הלהקה ועבור השנים. אבל גם בלי אנדרלמוסיה בימתית, להקת הגראז'-פאנק מאטלנטה נתנה אחלה הופעה, עם דגש על הדרן שייחקק בכתבי ההיסטוריה של הבארבי

ההופעה של הבלאק ליפס אמש (ג'), במועדון הבארבי בתל-אביב, התנהלה תחת צל כבד. לצל שליווה את ההופעה של הבלאק ליפס קוראים "הופעה של הבלאק ליפס" – מיתוס שהתפתח בעקבות נטיית העבר של הרכב הגראז'-פאנק מאטלנטה להפוך את במת ההופעה למרחב כאוטי לחלוטין, הכולל מחוות מתחומי הפירומניה והפרשות הגוף, ומסתכם במה שסביר שהיה קורה לו מרינה אברמוביץ' הייתה מקימה להקת גיטרות.
 
מאז אותם ימים עליזים באמצע העשור שעבר זרמו הרבה מים בנהרות של ג'ורג'יה. הבלאק ליפס ניסו להשיל מעצמם קצת חספוס, עבדו עם מפיק כמו מארק רונסון והכריזו שהאנדרלמוסיה הבימתית נבעה מהצורך לחפות על כישורי נגינה בינוניים. למעשה, מהלהקה שהוציאה את אלבומה הראשון ב-2003 נותרו רק שני חברים, כאילו היא בדרך להפוך לגרסה המוזיקלית של ספינת תסאוס, שמירת הזהות של אובייקטים לאחר החלפת מרכיביהם. אבל המיתוס נותר על כנו.

לצל של "הופעה של הבלאק ליפס" היו שתי השתמעויות - האחת חיובית והאחרת שלילית. החיובית היא שנוצר מרחב ציבורי בו השמחה היא צו עליון. כאילו שמחוץ לבארבי נתלה שלט "כאן נהנים". הריקודים התחילו כבר באקורד הראשון של Sea of Blasphemy הנפלא והאופוריה של תחילת הופעה נמשכה למשך שישה שירים רצופים, דווקא בזכות האחידות הסגנונית היחסית שלהם ובליבוי הפעלתנות המתמדת של ג'ארד סווילי, הבסיסט ואחד הסולנים.
 
שני המצטיינים של החלק הראשון של הערב היו Dirty Hands, ככל הנראה השיר המרגש ביותר של הבלאק ליפס, שהצליח להיות אינטימי ועולץ בו זמנית גם בהופעה; ו-Family Tree המארק-רונסוני, עם פזמון שנחגג כמו שער בדקה ה-90 של משחק כדורגל. סווילי, שניצב במרכז הבמה, נע בין צרחות ("היינו פה לפני עשור!", "אני אוהב את ת"א!") למלמולים ("שמישהו יביא לי בירה") ותקשר עם הקהל בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. סייעו לו גלילי נייר טואלט שהושלכו מצדי הבמה ע"י אחד מחברי הצוות ובהמשך גם התעופפו באקראיות מהבמה לקהל ובחזרה. כל להקה והווידאו-ארט שלה.
 
ההיבט השלילי של המיתוס הוא שבשלב מסוים היה נדמה שהקהל מצפה לכך שמשהו "גדול" יקרה. ייתכן שהציפייה הייתה לשבירה מוחלטת של המחיצה בין הלהקה לקהל, ברוח סרטון היוטיוב הפופולרי שלה מהופעה בלונדון ב-2008. אתמול, קבוצת הריקודים הדומיננטית העלתה את אחד מחבריה לבמה בפוגו, אבל סווילי לא ממש אהב את זה. למזלו של הצעיר, הוא ירד מהבמה מהר יחסית ונמנע ממפגש עם כף הרגל של הבסיסט המשופם, ששלח לעברו בעיטה שגם ברוס לי לא היה מתבייש בה.

הבעיטה הזו הגיעה במהלך החלק השני של ההופעה, אחרי Can't Hold On, אחד השירים הטובים מהאלבום האחרון של הבלאק ליפס, Satan's Graffiti or God’s Art?. את האלבום הזה הפיק שון לנון והטאץ' הפסיכדלי שמורגש באותו שיר בהאזנה ביתית לא עבר לבמה במלואו. למרבה הפלא, זה היה גם אחד משני השירים היחידים שנוגנו מהאלבום אותו סיבוב ההופעות הנוכחי אמור לקדם. השיר השני היה Crystal Night, שמציג פרידה של זוג אוהבים על רקע ליל הבדולח בגרמניה של 1938. סווילי, המודע לביקורות המייגעות על הרפרנס ה"מוזיל" לשואה, נעל את הדיון הפוטנציאלי בהבהרה כי לא מדובר בשיר נאצי.
 
זו הייתה הופעה די קצרה, קצת יותר משעה. אורכו של שיר ממוצע של הבלאק ליפס גזר את דינה לשיר קרוב ל-30 שירים כדי לשלוח את הקהל הביתה בחצות. היא הסתפקה ב-17 ופיזרה אותו הביתה כבר ב-23:15. לא הייתי מתנגד לשמוע גם את Bad Kids או את In My Mind There's A Dream. אבל התחושות האמביוולנטיות לגביה, שהתעוררו בגלל הקושי לשחזר את השיא של רצף שירי הפתיחה, למרות ההצלחה הצפויה של O Karina  ו-Smiling, התפוגגו לגמרי בזכות אחד ההדרנים היפים ביותר שנראו על במת הבארבי.
 
להקת המפשעות, שהייתה אחראית לחימום והקליטה קאבר בעברית ל-How Do You Tell A Child That Someone Has Died, חזרה לבמה ביחד עם המנה המרכזית של הערב, כולל סווילי שנפרד מהקהל לפני ההדרן עם סימון אצבע משולשת וסינון "פאק יו". שתי הלהקות ביצעו ביחד את השיר, דווקא בשפת הקודש, כשהן מחולקות לצמדים ולשלישיות על חלקים שונים של הבמה. אפילו סווילי לקח צעד אחורה והתמקם באחת הפינות, לא לפני שהבהיר כי מדובר ב"שיר על עצב". זה היה רגע מרנין למראה, מסיבות שרחוקות מלהיות פרובינציאליות, והבחירה להסתפק בו כהדרן הייתה מדויקת ומרעננת. מי צריך פוגו בהופעת פאנק שהופכת לערב שירה בציבור על מוות.
 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg