50 שנה לאלבום ששינה את פני המדינה
רק 11 שירים הקליטו ג'וזי כץ, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין בתקופה הקצרה שפעלו יחד כשלישיית "החלונות הגבוהים", אבל התקליט היחיד שהוציאו השפיע על המוזיקה הישראלית יותר מכל אלבום אחר. יצאנו לבדוק מהם החומרים שמהם עשויה קלאסיקה
כששמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין נפגשו בשנת 1966 והחלו לשיר ולנגן יחד, איש מהם לא חשב שהמפגשים האלה יולידו את אחד ההרכבים המשפיעים והמצליחים ביותר במוזיקה הישראלית. הם היו שלושה יוצרים צעירים העושים את צעדיהם הראשונים בעולם המוזיקה.
"החלונות הגבוהים", שבימים אלו מלאו חמישים שנה לצאת אלבומה היחיד והמכונן, שינתה לנצח את הקריירה שלהם ואת הפלייליסט המוזיקלי שלנו. יובל שנים אחרי שקמה והתפרקה, היא עדיין אחת הלהקות האהובות בישראל; שירים אחרים שהושמעו באותה תקופה נשכחו מזמן או נוכסו לז'אנר של שירי ארץ ישראל, אך הפופולריות של החלונות הגבוהים חוצה גילים וטעמים של עורכים מוזיקליים. שירים כמו "אינך יכולה", "יחזקאל" או "כל השבוע לך" מושמעים בתדירות גבוהה מעל גלי האתר. כיצד שרדה הלהקה את מבחן הזמן, ומדוע התפרקה כעבור זמן קצר כל כך?
בחזרה לאמצע שנות השישים. שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שהיו אז נשואים, נהגו להופיע יחד במועדונים. כץ, שעלתה לישראל ב־1959, שרה באנגלית, וקראוס, צבר ישראלי, ימאי ובוגר צמד "העופרים", ליווה בגיטרה. אריק איינשטיין היה יוצר מוכר יותר: בוגר להקת הנח"ל, כוכב בולט בשלישיית גשר הירקון שהתפרקה אז, ומשתתף קבוע בפסטיבלי הזמר והפזמון - הבמה היוקרתית ביותר של הזמר העברי בסיקסטיז.
"כששמוליק ואריק נפגשו, אריק שאל את שמוליק אם זה נכון שהוא כותב לחנים ושאנחנו מופיעים כצמד", נזכרת ג'וזי כץ. "הוא שאל אם אפשר לבוא לשמוע, ושמוליק הזמין אותו אלינו הביתה. שרנו לאריק את המנגינות ששמוליק הלחין, בלי טקסטים. הוא מיד התחיל לשיר איתנו, ושלושת הקולות שלנו מאוד התאימו".
כעבור כמה ימים נפגשו השלושה שוב, ובמקביל החל איינשטיין להזמין טקסטים מהפזמונאים הבולטים של התקופה - חיים חפר, דידי מנוסי ויורם טהרלב, וגם יוצר צעיר וביישן אחד, חנוך לוין, שכתב את "חייל של שוקולד". "לאריק היה קל לקבל את הטקסטים מהאנשים האלו", נזכרת כץ. "ישבנו ועבדנו, ואף אחד מאיתנו לא חשב להקים שלישייה. היינו עמוק ביצירה. אחרי שבוע הגיעה אלונה איינשטיין, אשתו של אריק אז, ואמרה: 'אני צריכה להגיד לכם לעשות שלישייה?'. אריק אמר: 'זה רעיון טוב, אולי ננסה, נקליט שלושה שירים ונראה איך הולך'. נכנסנו לאולפן להקליט, והשאר היסטוריה".
בעניין המקור לשם הלהקה, "החלונות הגבוהים", יש כמה גרסאות. שמוליק קראוס, שנפטר ב־2013, סיפר בריאיון לאלי לפיד בגלי צה"ל שאת השם הגה דן בן־אמוץ. ג'וזי כץ טוענת שאורי זוהר הציע את השם כשישב עם השלושה בדירה תל־אביבית. זוהר חשב על "החלונות" כהומאז' ללהקת הרוק האמריקנית "הדלתות", ומיד לאחר מכן, כשהבחין דרך מרפסת הדירה בחלונות הגבוהים של בית אל־על ברחוב בן־יהודה, הוסיף: "הגבוהים".
11 שירים בלבד הקליטו השלושה. כל הלחנים הם של שמוליק קראוס. יורם טהרלב, שכתב ללהקה את "אינך יכולה", היה אחד הראשונים בברנז'ה שידע על קיומה. בני אמדורסקי, שהיה המפיק של הלהקה ועבד עם איינשטיין בשלישיית גשר הירקון, עסק אז באיסוף חומרים מכותבים. "בני פנה אליי והזמין אותי לפגישה בדירה של שמוליק ברחוב טרומפלדור, אבל השביע אותי לא לספר על זה לאף אחד", אומר טהרלב. "אני חושב שזה כי אריק היה קשור אז בחוזה למפיק אברהם דשא (פשנל), אבל הוא כנראה רצה לפרוש ולהתחיל משהו חדש. שמוליק השמיע לי שתי מנגינות וביקש ממני לכתוב להן מילים. אחרי כמה ימים הראיתי להם שני טקסטים - האחד הוא 'ציפורים נודדות', והשני 'אינך יכולה'. את 'ציפורים נודדות' הם לא אהבו, ובהמשך נתתי אותו למלחין אפי נצר. 'אינך יכולה' מצא חן בעיניהם, וזה היה השיר הראשון שהם הקליטו".
את "ציפורים נודדות" ("זה היה עם בוא הסתיו / הוא אותה כל כך אהב") שרו בסופו של דבר צמד הפרברים, וטהרלב משתעשע במחשבה שהשיר היה יכול להיות חלק מהרפרטואר של החלונות הגבוהים. "זה גורלם של הכותבים בכל מקום", הוא אומר. "היום זמר כותב שירים לעצמו, ויכול לקחת מה שהוא רוצה. אבל אז היה מקובל להזמין שירים, ולמסור בחזרה את מה שלא התאים".
ומה קרה ללחן השני שהם השמיעו לך? הם השתמשו בו בסופו של דבר?
"אני לא זוכר. מדי פעם אני מנסה להקשיב לאלבום ולזהות האם הלחן השני הוצמד למילים אחרות, אבל אני כבר לא מצליח".
תהליך העבודה על האלבום, מספרת ג'וזי כץ, היה משולב: בחלק מהמקרים הותאמו מילים למנגינה שקראוס הלחין, ובמקרים אחרים הלחין קראוס מנגינה למילים קיימות. "את 'כל השבוע לך', למשל, אריק כתב אחרי שהוא שמע את הלחן של שמוליק", אומרת כץ, "את 'זמר נוגה' ('התשמע קולי'), לעומת זאת, שמוליק הלחין אחרי שאלונה איינשטיין הראתה לו את המילים של רחל. רוב הזמן היו מנגינות שהתאמנו למילים, ולפעמים הגיעו מילים ושמוליק כתב את המנגינה. העבודה הייתה הרמונית במיוחד. עשינו עבודה של התאמת קולות וסולמות והרבה עיבוד, אבל הקולות שלנו התאימו מאוד, בלי הרבה מאמץ. הקולות של אריק ושל שמוליק מאוד דומים, למרות שאריק רך יותר ושמוליק מחוספס".
עם השלישייה פעל צוות נגנים ובו גם הפסנתרן והמעבד המוזיקלי זיגי סקרבניק, שנפטר שלושה חודשים אחרי צאת האלבום. שמוליק ארוך ניגן גיטרה בס, יוסי לוי ניגן בגיטרה קלאסית, ואהרל'ה קמינסקי היה המתופף. קמינסקי בכלל ניהל אז מפעל, ונקרא לדגל על ידי קראוס. הוא צייד אותו באלבומים העדכניים ביותר מחו"ל.
"שמוליק נתן לי שני תקליטים וביקש שאקשיב להם: האחד היה 'ריבולבר' של הביטלס, שיצא ב־1966, והשני היה תקליט של 'האמהות והאבות'. הוא אמר לי: 'ככה בערך אני רוצה שזה יישמע'. הקלטתי איתם את כל הקטעים, אבל שמוליק לא תמיד היה מרוצה, והחלפנו כמה אולפנים במהלך ההקלטות. בשלב מסוים ראיתי שאני לא יכול להתפנות לזה יותר, כי הייתי עסוק, אז פרשתי וזוהר לוי החליף אותי. בחלק מהגרסאות הסופיות באלבום אני מנגן, ובחלק זוהר מנגן".
האלבום יצא באפריל 1967, וההצלחה הייתה מיידית. "היינו כמו הביטלס", אומרת ג'וזי כץ. "האולמות היו מלאים כל ערב, והיינו מופיעים בכל הארץ וגם במועדון ששמוליק הקים ברחוב הירקון. היה להיט". מלחמת ששת הימים פרצה שלושה חודשים לאחר מכן וקטעה במשהו את המומנטום של הלהקה, אך השלושה התגייסו מיד למאמץ הלאומי ונסעו להופיע בפני חיילים בסיני.
לצד ההצלחה, שניים משירי הלהקה עוררו תרעומת: "חייל של שוקולד" של חנוך לוין הצליח להרגיז מאזינים בשל אופיו האנטי־מלחמתי, ואילו "יחזקאל", שאת מילותיו כתב חיים חפר, קומם עליו בעיקר מאזינים דתיים, שהתרעמו על מה שהם ראו כזלזול בדמותו של הנביא המקראי וההתייחסות אליו כאל "בומבה של נביא". השיר נפסל לשידור בקול ישראל לפי הוראתו של סגן מנהל התוכניות, יצחק שמעוני: "יש בו התלוצצות לא סימפטית על הנביא", אמר אז.
הצלחת הלהקה בישראל היתרגמה מיד לזירה הבינלאומית. החלונות הגבוהים טסו להופיע בצרפת ובאנגליה, ואף כתבו גרסאות מיוחדות באנגלית ובצרפתית לכמה מהשירים. "יחזקאל", למשל, הפך לשיר בצרפתית שמשווה את ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים לניצחון של דוד על גוליית, והפזמון הפך ל"אל־אל ישראל"; גם "חייל של שוקולד" תורגם לצרפתית. באנגלית הוקלטו "בובה זהבה" ו"יחזקאל". הגרסאות הללו זמינות ביוטיוב, וכך גם קטעי הווידאו היחידים של הלהקה: קראוס, איינשטיין וכץ נראים בהם עומדים על הבמה של אולם "אולימפיה" הצרפתי, מפטפטים עם הקהל וזוכים למחיאות כפיים סוערות.
ד"ר ארי קטורזה, מרצה למוזיקה בבית הספר למוזיקה "רימון" ובמכללת ספיר, טוען שהלהקה הפכה לקו פרשת המים במוזיקה הישראלית. "החלונות הגבוהים היא הציר שעליו מתארגנת המוזיקה הישראלית", הוא אומר, "המוזיקה הישראלית לפני החלונות הגבוהים ואחריה היא לא אותה מוזיקה. בראש ובראשונה, הלהקה היא חוליה מקשרת בין המוזיקה הישראלית שקדמה לה ובין המוזיקה הישראלית של השנים הבאות. היא מקיימת את הקשר המובהק ביותר בין מסורות של מוזיקה ישראלית בשנות החמישים והשישים ובין השפעות של עולם מוזיקלי אנגלו־אמריקני על המוזיקה הישראלית".
הלחנים של קראוס, אומר קטורזה, הצליחו בין השאר בזכות החדשנות המוזיקלית שלהם. "מאז המאה ה־17, רוב המוזיקה המערבית נשענת על הרעיון שיש סולמות מז'וריים ויש מינוריים", הוא אומר, "אלה שני סוגי סולמות שהתקבעו כמרכזיים, אבל לפניהם, בימי הביניים, היה שימוש במה שנקרא 'מודוסים' - סולמות אלטרנטיביים שנדחקו הצדה. במאה העשרים הסולמות האלה עושים קאמבק: בסוף שנות החמישים מתחילים להשתמש בהם בג'אז וברוק, וגם הביטלס משתמשים בהם. לא בכדי כל מי שהאזין לביטלס הרגיש שיש כאן משהו אקזוטי ומיוחד. גם החלונות הגבוהים משתמשים במודוסים. הם לא בהכרח היו מודעים למה שהם עושים, אבל זה בהחלט היה חלק מהאווירה המוזיקלית של סוף שנות השישים. זו השפעה ישירה של הרוק האנגלו־אמריקני, למרות שגם בשירי ארץ ישראל של שנות העשרים והשלושים יש אלמנטים דומים.
"קח למשל שיר כמו 'ילדה קטנה' - מהלך האקורדים שלו לא שונה מאוד משיר כמו For No One של הביטלס. מצד שני, האלבום שומר על ארומה ארץ ישראלית, בעיקר במילים של רחל, מרים ילן־שטקליס וחיים חפר, כותבים שבאים מהאסכולה הישנה של שירי ארץ ישראל ומביאים איתם את האלמנטים האלה ללחנים העכשוויים של קראוס. כך נוצר תקליט מאוד מקומי, ולצד זאת מאוד חדשני ועדכני".
"זה היה חידוש", אומר המתופף אהרל'ה קמינסקי, "אף אחד לא הקליט אז לחנים כאלה, זה פשוט לא היה מקובל. הרבה מהשירים בארץ באותה תקופה היו בסגנון רוסי מסוים, עם קצת נגיעות של המזרח התיכון, אבל לא הייתה מוזיקה שפנתה לכיוון של פופ או רוק. זו פריצת דרך".
בשיא ההצלחה בלונדון התפרקה הלהקה, ושלושת חבריה פנו לכיוונים שונים. הסיבות לפירוק החבילה נגעו לרצונות השונים של חברי הלהקה: כץ וקראוס רצו לפתח קריירה בינלאומית, בתחילה בספרד. בהמשך נסעו השניים לניו־יורק, ורק בתחילת שנות השבעים שבו לישראל. איינשטיין, לעומתם, רצה לחזור ארצה. "כל אחד הלך לדרכו", אומרת כץ. "זה קרה באופן טבעי, בהחלטה משותפת של שלושתנו. הבנו שאנחנו רוצים להתפתח לכיוונים שונים".
זמן קצר לפני פירוק הלהקה פגש איינשטיין את מי שיהיה אחד משותפיו המוזיקליים הבולטים בשנים הבאות - שלום חנוך, אז משוחרר טרי מלהקת הנח"ל. חנוך נהג להופיע כזמר חימום של החלונות הגבוהים במועדון בתל־אביב, והשניים החלו לעבוד יחד.
"במסעות בחו"ל ג'וזי הייתה בולטת יותר כי היא דיברה אנגלית", אומר קטורזה. "אריק, לעומת זאת, הוא כולו ישראלי. הוא לא הצליח להסתדר במקום אחר. הרבה מהדברים שהוא עשה בחלונות הגבוהים התפתחו אחר כך בתקליטים שלו עם שלום חנוך. הוא לא חזר אחורה מבחינה מוזיקלית, אלא המשיך והעצים את היסודות הרוקיים של החלונות הגבוהים".
ממרחק השנים, היחסים בין שלושת חברי הלהקה היו מורכבים יותר מכפי שנדמה. בריאיון לגלי צה"ל ב־2007 סיפרה ג'וזי כץ על מעמדה בלהקה אל מול איינשטיין וקראוס. "אריק ושמוליק לא ממש התייעצו איתי באותם ימים. גם לא סיפרו לי כל מה שקורה", אמרה כץ, והוסיפה שמכיוון שלא קראה עברית, לא הייתה מעודכנת במה שנכתב על הלהקה בעיתונות. כעשור אחרי שהלהקה התפרקה, גילתה כץ במקרה שבאחת הכתבות היא תוארה כתגלית האמיתית של ההרכב, אך שני חבריה לא חלקו איתה את המחמאות בזמן אמת: "אף אחד לא אמר לי את זה, לא שמוליק ולא אריק, כדי שאני אשב בשקט... אתה מבין? שוביניזם. למה לא קראו לי את זה? מה היה אכפת להם לספר לי שכתבו עליי משהו יפה? שלא אהיה ראש גדול. יש מקום לראש גדול אחד, אולי שניים".
מתיחות נוספת בלהקה נבעה מהיחסים בין קראוס לאיינשטיין: האחרון כבר אז היה זמר מוכר למדי, מה שתרם להצלחת הלהקה, אך איינשטיין גם האפיל במידה מסוימת על קראוס, שהלחין את כל שירי הלהקה ואחראי במידה רבה על איכותם המוזיקלית. אופיו הבעייתי של קראוס והתקפי הזעם שלו היו גם הם מקור למתיחות מסוימת, שהביאה מאוחר יותר לפרידה של כץ וקראוס ולעזיבתה של כץ לארצות הברית.
שירי החלונות הגבוהים זכו לפופולריות יוצאת דופן ושרדו את מבחן הזמן: ב־2007, עם צאת מהדורה מחודשת של האלבום המיתולוגי, נמכרו 40 אלף עותקים ממנו והוא הגיע למעמד של אלבום פלטינה. ב־2008 הוכתר האלבום ב"ידיעות אחרונות" כחשוב ביותר במוזיקה הישראלית של שנות השישים. בשבועות האחרונים יצא לאור אלבום חדש בהפקת גלגלצ, ובו גרסאות כיסוי עכשוויות לכל שירי האלבום.
יורם טהרלב מספר שמבין כל שיריו, "אינך יכולה", הוא השיר המושמע ביותר ברדיו עד היום. "לפני כמה שנים הייתה סטטיסטיקה של השירים המושמעים ביותר בעשרים השנים האחרונות, ו'אינך יכולה' היה במקום השלישי", אומר טהרלב, "אין לי שום הסבר איך דבר כזה קורה אחרי חמישים שנה. זה לא שיר חשוב, זה לא שיר מעניין. הוא שיר כיפי, לא יותר מזה, אבל הוא שרד - לא רק הוא, אלא האלבום כולו. בכל ההיסטוריה הקצרה שלהם, החלונות הגבוהים הקליטו 37 דקות בלבד, אבל הם מושמעים ברדיו עד היום - יותר משלישיית גשר הירקון, ואפילו יותר מכוורת. זה פלא".
הצלחת הלהקה גם אחרי חמישים שנה, טוען קטורזה, קשורה לעושר של הלחנים והמילים, ולשילוב המוצלח של האלבום בין ישן לחדש. המוזיקה שלו לא נתפסת כרוק כבד מדי, ומנגד - לא כמוזיקה מיושנת ולא רלוונטית. "יש משהו בטקסטים ובלחנים שנשמע קצת אולד־סקול, אבל זה עדיין עובד", הוא אומר, "השירים תפורים היטב וגם שומרים על עברית עשירה. הם מאפשרים לקהל רחב, מכל מיני מגזרים ושכבות גיל, להתחבר אליהם. המוזיקה לא מחאתית מדי או מתירנית מדי, אלא עומדת בלב הקונצנזוס. אני חושב שזה סוד הקסם של האלבום הזה: השמרנות והחדשנות בעת ובעונה אחת".
"אני מרגישה ששינינו משהו במוזיקה הישראלית", אומרת ג'וזי כץ, "עוד לא שמעו מוזיקה כזו בישראל, וזה היה דבר חדש, שינוי שחיכו לו הרבה זמן. הצלחנו כי היינו במקום הנכון ובזמן הנכון, עם הלהקה הנכונה ועם האנשים הנכונים, והיה פשוט נהדר. אני מעריכה את הימים האלה ונהניתי בהם מאוד".
את מתגעגעת לתקופה ההיא?
"לא. אני לא מתגעגעת לכלום - צריך להמשיך הלאה. ועדיין, היה כיף
לא נורמלי".
אקו"ם