יום הקולנוע הישראלי: מה שזול - זול מאד
לא הטריילר ולא התקציר הזהירו את עדיה שוורץ וחברתה מפני מה שציפה להן בין כותלי ה"יס פלאנט" ביום הקולנוע הישראלי. הן ניסו להתנחם בקולנוע "לב סמדר", שמזוהה עם סרטי איכות, ופגשו שם במורה לצרפתית שמקיימת יחסי מין עם צריח על הגג
ביטלתי תכניות כדי ללכת ליום הקולנוע הישראלי. בדיעבד זו הייתה החלטה מטופשת, אבל לא יכולתי לנחש שבתוך שעתיים אצא משני סרטים – ואני קצת מודאגת מהמחשבה מה היה קורה לו הייתי נצמדת לתכנית המקורית והולכת לשלושה.האירוע התחיל, כמו כל אירוע שמתיימר לחסוך לנו כסף, בהתקהלות של כמות גדולה מדי של אנשים. לא שהופתעתי, השעה הייתה שמונה בערב והמיקום היה מתחם "יס פלאנט" בירושלים. ובכל זאת חלפה לי מחשבה בראש שאם הייתי זוכרת שזה ככה – אולי הייתי מעדיפה לשלם מחיר מלא (או בדיעבד, לא לשלם בכלל). אבל מיד גירשתי את המחשבות הסוררות לטובת התחושה הישראלית הנעימה שאני לא פראיירית, שאני דופקת את המערכת ועומדת לצפות בשני סרטים במחיר נמוך מזה של פופקורן קטן.
בשלב זה ראוי לציין שהפופקורן אמנם לא היה קטן אבל הוא גם עלה הרבה יותר מעשרים שקלים. למעשה, על הפופקורן והשתייה שילמנו 52 שקל. אבל כל אלה זוטות, באמת, לעומת מה שעוד התרגש לבוא עלינו.
הסרט הראשון, "ואז היא הגיעה", אמור היה להיות פתיחה קלילה ומשעשעת למיני-מרתון הסרטים שתוכנן לאתמול בערב. קראתי את התקציר על עורך דין צעיר שמתאהב במלצרית שובבה, ובראשי דמיינתי קומדיה רומנטית קסומה שתגרום לי לדמוע מצחוק ומבכי גם יחד, ולהתרגש מהנאום הרומנטי המתבקש שמגיע תמיד חמש דקות לפני סוף הסרט.
בשלב זה הייתי שמחה לכתוב שדמעתי רק מבכי, כי הסרט היה כל כך גרוע, אבל אפילו זה לא נכון: הוא לא היה גרוע, הוא פשוט היה סתמי. ולכל היותר לא טוב. וזה כל כך מוזר, כי הרעיון היה לא רע, ביחס לז'אנר לפחות, והשחקנים כולם היו כאלה שבדרך כלל נעים מאוד לראות על המסך, ממיכאל אלוני וחן אמסלם ועד גידי גוב בדמותו של שופט ציניקן ואורנה בנאי בתפקיד צלמת חתונות שלא מאמינה באהבה.
אבל, כאמור, משהו פשוט לא עבד. חשדתי בכך כבר בדקות הראשונות, עם ההבנה שכשלם שגדול מסכום שחקניו, הסרט לא מהודק. בהתחלה חשבתי שאולי זה רק סגנון שאני לא רגילה אליו, אבל בהמשך התבררה האמת: הסרט הזה, למרות כוונותיו הטובות והרצון האמיתי להיות קומדיה רומנטית ראויה לשמה, פשוט לא עובד, להוציא סצנה מוצלחת אחת שמתרחשת בין כתליו של בית אבות מנומנם, יחי האירוניה.
הדיאלוגים צפויים עד אימה ואפילו מביכים בחלקם, הבימוי דרמטי בצורה שגרמה לי להתכווץ בכיסא במבוכה, והתחושה הכללית היא של ניסיון שברור לאן הוא מכוון – אבל ממש לא פוגע במטרה. והנאום הרומנטי? בשלב הזה רמת הסבלנות שלי כבר ירדה אל מתחת לאפס, והרעיון לדמוע עכשיו בגלל שמישהו אוהב את הגומה של מישהי אחרת כשהיא כועסת עליו, היה בלתי נסבל לחלוטין.
רגע לפני הסוף החלטנו לצאת. זה לא היה בגלל שלא יכולנו לסבול עוד את הסרט הזה, אלא יותר כמחאה אילמת – שאם לשפוט לפי הפרצופים המחויכים שבהו במסך, לא ממש השפיעה על אף אחד. אבל את ההנאה של אנשים מהסרט הזה אני מייחסת, במחילה, לעובדה הפשוטה שהם קיבלו אותו כמעט בחינם.
משם דילגנו, שמחות וטובות לב, אל "לב סמדר". שם מוקרנים סרטים איכותיים, חשבתי. שם לא יהיו 17 אולמות קולנוע וביניהם עשרות ק"ג של פופקורן מפוזרים על הרצפה. כאן נקבל את הפיצוי על השעה וחצי האחרונות, שלעולם לא יחזרו, גם לא תמורת מחיר מלא.
את "געגוע" של שבי גביזון, החלטתי לראות לא לאחר קריאת התקציר אלא דווקא בגלל הטריילר – ממנו הבנתי משום מה שמדובר באחד מאותם סרטים ישראליים קסומים (כן כן, זה אולי לא היה ברור לגמרי עד כה, אבל אני חובבת גדולה של קולנוע ישראלי ומגיעה אליו לרוב בלב פתוח ומתוך נכונות אמיתית להתרגש). חשבתי שזה יהיה אחד מאותם סרטים שמצליחים ללכוד הוויה ישראלית ייחודית, מצחיק ומרגשת, פשוטה וכנה.
אבל זה לא מה שחיכה לנו. הסרט, שמביא את סיפורו של רווק מבוגר שמגלה באמצע החיים שלפני 19 שנה הפך לאב ללא ידיעתו, מצטיין גם כן בליהוק של שלל שחקנים מוערכים – אבל גם במקרה הזה, הפרצופים המוכרים לא הצליחו להשאיר אותנו באולם.
אין שום קשר בין "ואז היא הגיעה" לבין "געגוע", אבל שוב, דקות ספורות לאחר תחילת הסרט, התגנבה אלי התחושה שאני לא לגמרי מבינה מה אני רואה. הדמויות היו, בהיעדר מילה אחרת, קצת משונות. ההתנהלות, הדיאלוגים - הכל היה מצד אחד מינימליסטי כנהוג בסרטים ישראלים – ומצד שני דרמטי מדי ומוזר. בכל זאת נשארנו, וצפינו, למרות שהדמויות והמניעים שלהן, ולמעשה העלילה כולה, לא לגמרי היו ברורים.
50 דקות לתוך הסרט, הגיע הרגע שבו נשברנו. כדי לא להרוס לאלו שעוד מתכננים לצפות בו, אומר רק את זה – וכן, זה באמת מה שהתרחש על המסך: הקטע שבו יצאנו הגיע אחרי שהמורה לצרפתית קיימה יחסי מין עם הצריח שמזדקר מגג בית הספר, בעוד האב ובנו עמדו למטה, התבוננו בה וגנחו, יחד. נראה לי ששום הצדקה אמנותית ושום הסבר עמוק לא יכול היה להצדיק את המשך ישיבתנו באולם אחר כך.
לקחנו כמה שניות להתאושש, ויצאנו. אני בטוחה שלכל הנוכחים היה ברור לחלוטין למה אנחנו יוצאות, על אף שהייתי מעדיפה שזה לא יהיה כל כך ברור כדי שלא ארגיש כמו נערה חסודה באולפנה – אבל זה פשוט היה הרבה יותר ממה שיכולתי לשאת.
באוויר הלילה הקריר שבחוץ, שריח הפופקורן השרוף עדיין מילא אותו, נפרדנו בפיזור נפש, תוך שאנחנו נשבעות זו לזו לא להזכיר את הערב הזה יותר. אמנם לא עברו 24 שעות וכבר הפרתי את השבועה, אבל להגנתי עלי להתנצל ולומר שזו הייתה חובה מוסרית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם