ההתנגדות הלשונית לשחרור יהודה ושומרון
ממתי מדינת ישראל המודרנית היא ממלכה? איך נגלו הסודות של טשרניחובסקי? והאם אפשר לשחרר אדמות? הזירה הלשונית גוֹסוּדַרְסְטְבֵנַיַה שְקוֹלַה, מקבלת כאפה בתקופת סליחות
בדיון ב"לונדון וקירשנבאום" ביום שלישי נקלעו ירון לונדון ומנכ"ל מועצת יש"ע שילה אדלר, לדיון לשוני. שילה דיבר על האירוע הממלכתי המציין "שחרור יהודה ושומרון בקעת הירדן ורמת הגולן". לונדון השיב: "אי אפשר לדבר על שחרור אדמות. משחררים אנשים אבל לא אדמות. המונח שחרור לא רלוונטי למציאות הפוליטית". שילה: "את המונח מלחמת שחרור אני מכיר, ולא נראה לי שהוא שנוי במחלוקת".גם התנגדות מרים נאור לשיתוף ניל הנדל באירוע הייתה לשונית, בעקבות ניסוח ההזמנה, שבה דובר על "שחרור יהודה, שומרון, בקעת הרדן ורמת הגולן". תאגיד כאן וגל"ץ פסלו תשדיר לכבוד האירוע מאחר שיש בו שימוש במונחים שנויים במחלוקת או אפילו שגויים כמו "שבנו הביתה" או "שבנו ליריחו".
בלי קשר להשקפתי בנושא (ויש לי), העובדה שהמחלוקת הלשונית על השטחים בשליטת ישראל לאחר 67 נמשכת, ונסבה סביב אותם מילים וביטויים, מעידה על עומק השבר בו מצויה החברה הישראלית מאז המלחמה ההיא, שבה נחלנו ניצחון צבאי מפואר.
מחלוקת לשונית אחרת סביב האירוע בגוש עציון הוא עניין 'האירוע הממלכתי' והשאלה אם הוא 'ממלכתי' או 'פוליטי'. מהו בעצם אירוע ממלכתי? ממתי מדינת ישראל המודרנית היא ממלכה?
המילה 'ממלכה' מופיעה בתנ"ך 117 פעמים, והיא משקפת את המשטר, שלטון המלך, ואת הארץ שבה חיים המלך ונתיניו. העולם הקדום היה עולם של 'ממלכות', לא של מדינות. ובכל זאת, דוד בן גוריון גילה את הפוטנציאל הטמון ב'ממלכה' והחל להשתמש בשם התואר 'ממלכתי' ובמונח 'ממלכתיות'. ב-28 לאוקטובר 1928, בהרצאה במגדיאל, דיבר בן גוריון על "המעבר מתנועה שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה הקובעת את דרך החיים של האיש והאחריות לבניין ארץ, המטפלת בדאגות ממלכתיות, יישוביות, תרבותיות ומקצועיות, והעומדת במרכז של גאולת העם". את המילה הזו ירש מן השפה הרוסית שבה המונח 'ממלכתי' משמש בחיי המדינה המודרנית. המילה היא Госуда́рственный, ובאותיות לטיניות Gosudarstveni.
הסופר הישראל-רוסי יורי מור כותב כי ברוסיה הצארית היו מכנים בית ספר שממומן על ידי הממשלה ונמצא בפיקוח מלא של פקידי הממשלה 'בית ספר ממלכתי' (גוֹסוּדַרְסְטְבֵנַיַה שְקוֹלַה). גוֹסוּדַר פירושה מלך, שליט, גוֹסוּדַרְסְטְבוֹ היא 'ממלכה', ואחר כך 'מדינה' – גם אם אין בה מלך. מדינת ישראל קרויה ברוסית גוֹסוּדַרְסְטְבוֹ איזראיל, מילולית – ממלכת ישראל. מור מוסיף כי ברוסיה הסובייטית כל בתי הספר היו כמובן ממלכתיים, ולא היה צורך להדגיש זאת. כאשר צצו שם בתי ספר פרטיים היה צורך להבחין שוב בינם לבין בתי ספר ממלכתיים.
השימוש ב'ממלכתי' וב'ממלכתיות' שירת את התפיסה הבן גוריונית, שרצה להסיר את הבעלות של התנועות האידיאולוגיות מימין ומשמאל על מוסדות, טקסים ומערכות. עם השנים שמר ‘ממלכתי’ על מעמדו כשם תואר רשמי לכל מה שהוא בפיקוחה או תחום ניהולה של המדינה, אבל איבד את העומק האידיאולוגי שלו. לכל היותר מתובלת 'ממלכתי' בדוק אירוני. ‘אווירה ממלכתית’ השורה על אירוע מרמזת שהוא היה כבד ומשעמם. פוליטיקאי המדבר ב'דרך ממלכתית' אינו אומר דבר. התחום היחיד בו 'ממלכתי' הוא המונח הרשמי הוא החינוך. יש חינוך ממלכתי, יש חינוך ממלכתי-דתי, ויש חינוך עצמאי, המסונף לממלכת השמים.
בימים אלה יצאה בהוצאת כרמל ביוגרפיה מקיפה ומרשימה של המשורר שאול טשרניחובסקי ושמה "ליופי ונשגב לבו ער". את הביוגרפיה כתב החוקר והעורך עידו בסוק, עורך "הד האולפן", צאצא למשורר התחייה קדיש יהודה סילמן לבנו הבלשן ראובן סיון ולמשורר משה בסוק. הביוגרפיה משלבת סיפור חיים סוער של ציוני נלהב ועם זאת בעל עמדה עצמאית ולעיתים מקוממת בעיני שומרי חומות למיניהם. טשרניחובסקי היה רופא שנאבק על פרנסתו, חובב נשים בעל בהופעה מרשימה, ובראש ובראשונה, משורר נפלא, שנחשב יחד עם ביאליק לאחד משני עמודי התווך של השירה העברית שליוותה את התחייה הלאומית ואת תחיית הלשון.
את הספר צריך לקרוא בעיון, ולהלן מתאבן: עשרה דברים שלא ידעתם על שאול טשרניחובסקי. לכולם עניין לשוני.
1. ביומן מאוחר מספר טשרניחובסקי את שלבי החניכה שלו על פי מסכת אבות: בן עשר לז'ול ורן, בן שמונה עשרה להיינה, בן עשרים לשילר, בן שלושים להומרוס.
2. את שיר הערש "ניטשו צללים" כתב בעקבות ויכוח עם אסתר ייבין שאותה העריץ. היא הרדימה את בנה בשיר ערש ביידיש. הוא נזף בה והיא השיבה: "אומרים עליך כי משורר עברי אתה, הוכח זאת וכתוב שיר ערש עברי".
3. טשרניחובסקי העריך את אישיותו האמיצה וחלוצית של בן יהודה, אבל הסתייג ואפילו זלזל בחדשנותו הלשונית. בן יהודה אהד את הגישה הפתוחה לרוחות העולם של טשרניחובסקי והרבה לפרסם אותו.
4. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בשמות צמחים וכתב מאמרים חשובים. החידוש הראשון שלו היה 'זקן המלך' לשמו של פרח רוסי, אבל הוא לא היה בטוח שהשם מתאים. בהמשך עסק בהרחבה בשמות של פטריות, ונחשב מומחה לפטריות שאף הציל אנשים מהרעלה.
5. טשרניחובסקי עסק רבות במה שקרא "שאלת המבטא והנגינה". הוא כתב בהברה אשכנזית, והתנגד להשלטה טוטלית של ההברה הספרדית. "אנחנו (יהודי מזרח אירופה) שהננו רוב מניינו ורוב בניינו של ישראל, רשאים וצריכים אני לבטא את שפתנו בנגינתנו ובמבטאנו האשכנזי".
6. שערוריית פרישמן. טשרניחובסקי תרגם את האיליאדה של הומרוס ושלח את התרגום לעורך הרבעון "התקופה" דוד פרישמן. פרישמן, שהיה מתרגם בעצמו, הכניס שינויים רבים לתרגום ופרסם אותו בלי לשאול את רשותו של טשרניחובסקי. טשרניחובסקי הזועם דרש להוציא את שמו מהתרגום, ופרישמן הכניס את שמו שלו כמתרגם, עם הערת שוליים שגם לטשרניחובסקי יש חלק בתרגום.
7. את השיר "אומרים שינה ארץ" שזכה לחיים מחודשים עם הלחן של נעמי שמר, כתב טשרניחובסקי בשתי גרסאות. הגירסה הראשונה היתה עגומה ופסימית: "ארץ בה יתקיים כל איש אשר קיווה, אולי כבר איננה? ודאי ניטל זיווה". באירוע בשנת 1923 הוזמן להופיע בפני ועידת תנועת החלוץ ושם אִלתר נוסחה אופטימית יותר של השיר: “איפה הם הקדושים, איפה המכבי? כל ישראל קדושים – אתה המכבי". שני הנוסחים פורסמו בנפרד כשירים שונים.
8. אהרן מזי"א וטשרניחובסקי עסקו במינוח רפואי אך היו ביניהם חילוקי דעות לא מעטים. מזי"א אהב את משקל פַעֶלֶת למחלות, כמו בשמות אדמת וגרענת, טשרניחובסקי סבר שהמשקל לא מתאים. במחלוקת אחרת זכה מזי"א ואולי חבל שכך. הוא הציע לקרוא לקליטוריס דגדגן. טשרניחובסקי הציע 'אהבן', כדי להדגיש כמו בשיריו את התפקיד הפעיל של האשה בהתקרבות המינית.
9. טשרניחובסקי לא אהב את החידוש של אבינרי 'תפוז' כקיצור של תפוח זהב, וכתב על כך סָטירה: "המילה על משקל עכוז, ויש סברה שלא אמרו בני ישראל שקל זהב אלא שַקוז, ועל פי משקל זה בנו את המילה תפוז, שאין כמוה בכל מה שהתרחש לחן וליופי ולטעם טוב".
10. טשרניחובסקי נפטר מסרטן בלוטות הלימפה והוא בן 68. על מילותיו האחרונות יש שתי גרסאות: "אם נגזר למות – אז נמות. אנשים רבים צעירים ממני מתים כעת". השנייה ביטאה את החשש מתדמיתו, בעקבות נישואיו לנוצרייה: "כך, למות במנזר!".
דב ששון כותב: מזה כמה זמן עסוקים בוויקיפדיה העברית בשאלת הערך "כִּיף", במחלוקת הוחלט להקדים כֵּיף - הנאה לכִּיף - מחווה, ובכן, לערך נוספה הידיעה, המעניינת בהחלט, שמקור המונח, כל כך זעיר ולכן גם כל כך יקר, בערבית, במילת השאלה המדוברת "איך" או "מה". הרושם האחד שתקף אותי היה שהמקור למילה הוא דווקא מן המילה כף (-יד/רגל/סכו"ם עכו"ם:), "ביותר מקצועי" מן השורש כפ"פ ובלשון עגה ברה מן המילה כאפה".
גילוי נאות: בהערה לערך כִיף מצוטט מילון הסלנג המקיף ובו אני מסביר ש'כִיף' הוא קיצור של 'כִיף חלאכ", מילולית בערבית: איך מצבך, מקבילה של 'מה שלומך', 'מה נשמע' וכדומה. הקביעה נסמכת על כך שהפנייה 'כיף' מתאימה למפגש, ומרומזת בה שאלה. ל'כיף' אין משמעות של כַף יד בערבית וזה ודאי אינו המקור. עם זאת הדמיון ל'כַפֶה' הערבית מתבקש, ויתכן שהוא תרם להשתרשות המילה בסלנג.
אנה דרוויש, בת כפר סאלד ניסתה לכתוב ברכה לשנה החדשה, ומצאה שהיא נקלעת לקלישאות הרבות ואינה מבקשת הקשבה. היא כותבת: "בתקופת סליחות אני מצרפת כמה מילים מהעבר הרחוק שנראה אולי קצת יותר מתוק". המילים אכן יפות, מתוקות, ובהחלט רחוקות מכל קלישאה.
"בשבת הייתה תורנות של ההורים להכין לנו את ארוחת הבוקר בבית הילדים. פינוק של שבת -שמנת אמתית עם דבש, שצביקה הכוורן בחש. כאשר הגיע תורו של מרדכי דור, אבא של רחלי חברתי הטובה, היה עובר ילד ילד.
"באיזו צורה תרצו את הדבש על השמנת?", שאל.
בכיתה ב' ביקשתי שיצייר לי את ירושלים, כי בשבילי הייתה רחוקה, קסומה ומסתורית כמו שמיים. הוא צייר בקווים עדינים של דבש את פיתולי חומת העיר עתיקה, צייר ולחש. תוך כך גם החל לזמזם שיר געגועים לילדותו שהורחקה ממנו, הונגריה.
אני זוכרת את קערת השמנת ועליה הכותל, וההרים. וקודש הקודשים. כל כך חבל לי לקלקל, אבל בסוף אכלתי, כי אין שמנת אחרת, והתורנים ממהרים לסיים את המשמרת..
וכך הצטיירה לה ירושלים: שמנת מעוטרת ושיר חרישי, אולי "הכותל" של מרדכי, ההונגרי?
רק אחרי מלחמת ששם הימים טיילתי בה בפעם הראשונה, וקרן שמש הבוקר הדגישה כמוהו, כמו קווי הדבש על החומה.
אקו"ם