עד הקצף הבא: הזירה מציעה ביטויים לנתניהו
איך מתמודדים עם טֶרורילה? איך יוכרע החיזבאללה? איך קשור הצ'ופצ'יק של הקומקום למסכת חולין? ובאילו ביטויים יכול להשתמש נתניהו כדי לשכנע שאין כלום, לפחות עוד שמונה פעמים? הזירה הלשונית קצף על פני המים, הרבה געייה, מעט צמר
חקירות נתניהו ממלאות כותרות ומהדורות חדשות, מצעד הנחקרים לא נפסק, ונתניהו מתבקש להגיב בזמן ובמקום המתאים לו. המשפט "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" נשמע מעט לא משכנע, והתגובה השבועית הייתה קצרה: "קצף... קצף...".'קצף' במקרה זה הוא קיצור של הביטוי "קצף על פני המים", כלומר, עניין חולף. נתניהו ציטט כאן את הנביא הושע הפותח את מסכת תרי עשר: "נִדְמֶה שֹׁמְרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם". הפרשנים מבינים את הדימוי בדרכים שונות, ואברבנאל כותב: "בהיות האויבים צרים על שומרון היה דומה מלכה בקרבה כקצף על פני מים, שהקצף הולך למעלה ויתמיד, אבל זמן מועט".
מאחר שדומה שנתניהו יזדקק לביטויים ודימויים נוספים בכיוון הזה בעתיד הנראה לעין להלן הצעות הזירה הלשונית.
דברים בעלמא. ארמית: דברים בעולם, כלומר, דברים סתם, ללא חשיבות, ככתוב במדרש: "כיון שלא מצא כלום, אמר לו: דברים בעלמא יש עמך".
דברים של מה בכך. גם כאן המקור בתלמוד, במסכת שבת: "חשבונות של [מלך] ושל מה בכך – מותר לחשבן בשבת". כדאי אגב להצהיר על החשבונות האלה.
הצ'ופצ'יק של הקומקום. הגרסה הגששית.
זוּטֵי דברים. הגרסה המשפטית, צוטטה מפי עורכי דינה של שרה נתניהו כנגד העיסוק של המשטרה במתנות שקיבלה המשפחה. 'זוטי דברים' היא טענת הגנה של נאשם המבקשת לפוטרו מעול הדין בטענה שהוא מואשם בעניינים פעוטים וחסרי חשיבות. המקור בלטינית: de minimis. אפשר גם בפשטות: זוטות.
עזוב אותי באִמָשְ'ךָ. גרסה בלתי ממלכתית בעליל, אבל עובדת.
פיצ'יפקס. גרסת יידיש. המשמעות: חפצים קטנים וחסרי חשיבות, ובהרחבה: עניינים לא חשובים.
פכּים קטנים. מסכת חולין: "וייוותר יעקב לבדו, אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם". 'פך' הוראתה כלי קטן לנוזלים.
רוב מהומה על לא מאומה. הגרסה השייקספירית: much ado about nothing. הניב האנגלי נטבע על ידי שייקספיר כשם למחזה שכתב בשנת 1600. הנוסח העברי נקבע על ידי המתרגם אפרים ברוידא בשנת 1964. בהולנדית אומרים: הרבה געייה, מעט צמר.
הצבא מקיים בימים אלה תרגיל ענק בצפון, כשהתרחיש הוא "הכרעת החיזבאללה". 'הכרעה' היא שם הפעולה של הפועל 'הכריע', כמו בספר שמואל ב: "וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה, תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּֽנִי". הפועל הזה מצביע על תופעה רחבה בלשון: איברי גוף מרחיבים את המשמעות בדרך הדימוי או האסוציאציה. כך 'לעיין' פירושו לקרוא, 'להאזין' פירושו להקשיב, 'ליידות' פירושו להשליך ו'לרגל' פירושו לבלוש. 'כֶּרַע' משמש היום ובעבר לציון שוק בעל החיים, היום בעיקר תרנגולות, אבל לפי הארמית הוא שימש גם לבני אדם, כמו בביטוי המתורגם "כרעו של אביו" הנאמר על בן הדומה באופיו לאביו. מי ש'כורע' על ברכיו מתפלל לאלוהים. מי ש'מכריע' את אויביו, גורם להם ליפול על ברכיהם – מביס אותם.
'הכריע' התרחב מתחום המלחמה, והוא משמש בעיקר בענייני החלטות, וזאת כבר בלשון התלמוד. גם 'הכרעה' היא מילה ותיקה. בתלמוד הירושלמי נכתב במסכת סנהדרין: "אף הפשרה צריכה הכרעת הדעת". בסלנג ילדים נושן 'הכריע' פירושו גם הטיל צואה ומרמז על פעולת הכריעה, בעיקר כשמדובר בבעלי חיים, כמו בשיר החג הידוע "ט"ו בשבט הגיע, והחמור הכריע".
וא-פרופו הכרעת החיזבאללה, אור הלר רענן השבוע מושג שיש בו שימוש מוגבל בשיח הצבאי בשנים האחרונות: "טֶרורילה", הלחם של טרור+גרילה, שהודבק בעיקר לחיזבאללה. ככל הנראה על המושג חתום החוקר יורם שוייצר, שפרסם מאמר בנושא בכתב העת של המכון ללימודים אסטרטגיים לפני מספר שנים.
התקשורת עסקה השבוע, לפחות למשך חצי יום, בגילוי המטריד שבעוד צעירי אזור המרכז נוהרים ללימודים אקדמיים, המסלול המרכזי לבוגרי הפריפריה הוא החינוך המקצועי. התהליך הזה, של יצירת מסלול התקדמות מובנה זכה לכינוי 'הסללה', בעקבות המונח האנגלי המקביל tracking. הביטוי מתייחס גם להכוונת תלמידים למגמות בתוך בתי הספר, אך דומה שהשימוש בו בהקשר החברתי-כלכלי ובדרך ביקורתית פרץ רק בשנים האחרונות. אגב, לפני 75 שנה נקבעה 'הַסְלָלָה' במילון הפסיכולוגיה של ועד הלשון, במשמעות שונה, facilitation, שהיא דווקא חיובית: סיוע או הקלה.
עורך הדין אסף אורון זכה במשפטו מול עיריית רחובות במאבק על תשלום דוחות חנייה. הוא קיבל דוח על חנייה בשעות היום, אבל הצביע על כך שבשלט נכתב לכאורה ההיפך: החנייה אסורה בשעות הלילה, ומותרת בשעות היום. שהרי כתוב: 0900-1900, ולפי חוקי האקדמיה המספר הימני הוא הראשון, והשמאלי – שני.
אורון אכן התחכם, שהרי ברור וידוע שחנייה בערים במקומות מוסדרים מחייבת תשלום בשעות היום ולא הלילה. אורון נשען כאמור על פסיקה של האקדמיה משנת 1994, שהתקבלה לאחר דיונים רבים, לפיה טווח מספרים יש לכתוב מימין לשמאל, כדרך העברית, ולא משמאל לימין. כך במספרי עמודים בספרים, טווח של שנים, טווח גילאים ועוד ועוד. עיריית רחובות הפסידה במשפט ואפילו שינתה את השלטים בעיר, אבל לו היו פרנסיה קוראים עיתונים היו נמנעים מכך מלכתחילה. דיונים דומים ותביעות דומות התקיימו כבר בכמה וכמה ערים ואף עירייה לא יצאה מזה טוב. לפני כשמונה שנים הפסידה עיריית נתניה לקצין המשטרה בדימוס עודד שכטר באותה סוגיה בדיוק, וסיפור דומה התרחש ברמת-גן.
ואם בערים ובשיבושים עסקינן, ד"ר אלישע פרוינד, אורתופד מומחה ולשונאי מסור מתייחס לסוגיית שמות כמה ערים בישראל, הזירה הלשונית הוסיפה משלה.
בדרך לנצרת, כותב פרוינד, חשבתי על שם העיר: נָצְרַת או נָצֶרֶת? הנה מה שהעליתי כששבתי (וגם על ערים אחרות...). כולם הוגים – נָצֶרֶת, וכך זה גם בסמל העיר באנגלית. האקדמיה מסבירה: "שמה הרשמי של העיר הוא נָצְרַת, וכך גם נָצְרַת עִלִּית. על פי המתועד בעברית, ובפרט בפיוט הארץ-ישראלי הקדום, מקובל לשקול את שם העיר נָצְרַת במשקל השמות צָרְפַת, אָסְנַת, בָּשְׂמַת (בקמץ גדול ובשווא נע). כך המליץ ועד הלשון וכך ממליצה האקדמיה. מכל מקום גם להגייה נָצֶרֶת יש יסודות קדומים". אז מי שהוגה נָצֶרֶת לא טועה, קובע פרוינד, והזירה הלשונית מסכימה אתו. בשיח הישראלי חל כאן בידול מעניין: העיר היהודית (שהיא היום מעורבת) נקראת נָצְרַת עילית, העיר הערבית בפי הכול - נָצֶרֶת.
מתמערבים לחיפה. הרוב אומר – חַיְפָה, וגם בסמל העיר באנגלית מופיעה הצורה Haifa. לפי האקדמיה "העיר חיפה נזכרת בספרות חז"ל (למשל בבלי שבת כו ע"א). ההגייה המקובלת במסורות הידועות לנו היא חֵיפָה בצירי, ולכן זו ההגייה התקנית גם בעברית בת ימינו. חַיְפָה הוא השם הערבי של העיר". אז יש הגייה תקנית, ויש הגייה מקובלת, כדרך העברית, המוכרת משירו של חיים חפר "אח, איזה יום יפה": "חיפה-חיפה תל-אביב", ובשיר אחר של חפר: "יש בחיפה חתיכה". ויש גם גירסה מעין יידישאית: חֵיפוֹ, במסגרת השאלה-תשובה "איפה? בחיפו!"
יהוד. אפילו תושבי העיר הוגים "יַהוד", אבל בפועל השם הוא יְהוּד. מקור השם בתיאור נחלת דן בספר יהושע: "וִיהֻד וּבְנֵי בְרַק וְגַת רִמּוֹן".
נתניה: ההגייה הרווחת היא נָתַניה. השם הרשמי נְתַנְיָה. המקור הוא שם הנדבן נתן שטראוס אך את הצירוף "נָתַן-יה" החליפו (כנראה) בצורה התנ"כית נְתַנְיָה (וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה). יש להוסיף כאן שהצורה נְתַנְיָה נולדה על פי חוק החיטוף. ואיך אומר העם? בגירסה השלישית: נָתָנְיָה, אבל במלעיל. המגמה הזו הפילה שמות ערים רבות שהפכו מלעיליות, כמו בת ים, חולון, גדרה, יפו, עכו, וכמובן ראשון לציון שהפכה ל'רישון', והמהדרים מרחיבים בעקבות גל העלייה האחרון: 'רָאשֶׁן לציון'.
גם אתם מתעסקים בזוטות? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית
אקו"ם