מתי אלוהים מפסיק להיות אלוהים?
תחת עננה כבדה של חילוקי דעות ומחאה, נפתח פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. ההצגה "עיר המזל" המבוססת על ספרו של אלי ויזל, מעלה שאלות על מקומו של אלוהים בחיים ובמוות, לאו דווקא בדרך המצופה מאנסמבל שחקנים מגוש עציון
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר נפתח אמש (א') בצל המחאות והחרם שאיימו על המשך תפעולו התקין של הפסטיבל. בסופו של דבר, תחת חילוקי דעות כבדים, עשרות מופעים מהארץ ומחו"ל, בתשלום ובחינם, יצאו לדרך.בין ההצגות שפתחו את האירועים, גם של ששת חברי האנסמבל מהיישוב תקוע שבגוש עציון. בשפה קולחת ובהמחזה מלאת עניין, מוזיקה, שמחה וגם עצב הם העלו מחזה ארס פואטי של משחק, בובנאות ומוזיקה מקורית בהשראה מלאת התכתבות עם ספרו של חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, "עיר המזל'.
זהו מפגש אינטימי משהו, של ניצול שואה השב לבקר בעיר מגוריו בהונגריה, 11 שנים לאחר השואה. כל הקשרים החברתיים, התרבותיים והרומנטיים נתלשו ממנו במחנות ההשמדה ובתור למשרפות, אך הוא מבקש דווקא במקום הזה למצוא את אלוהיו. היה זה אלי ויזל, הראשון שהודה כי השליך את אלוהים בחמת זעם בימי הטבח, אך לא הצליח לעזוב אותו גם אחרי השחרור הגדול.
מדובר בהצגה שההגדרה "תיאטרון פרינג'", תיאטרון אחר ושונה מהמוכר, היא אכן ההגדרה המתאימה לה ביותר. ככזו, הצופה בהצגה נאלץ לשלם מחיר בשעת מפגש עם יצירה תיאטרלית מורכבת ללא קצה וסוף, ללא מערכות וללא חוט מקשר בין הסצנות השונות, שמוליך אותו בצורה קלה ובטוחה אל הסוף הבלתי נמנע. זהו חלק מהקסם של תיאטרון הפרינג': הדרישה לעקוב, להבין ולא להבין, ולהיות מופתע כשהכל מתחבר מחדש.
הצגה בועטת. ''עיר המזל''
צילום: חי אפיק
"עיר המזל" היא הצגה בועטת על כאב, על שכול אך גם על צחוק, ילדות ושמחה, כשהחבר'ה הדתיים, תלמידי אדמו"ר השלום, הרב מנחם פרומן זצ"ל, מבקשים ליצור תיאטרון שאינו מתיימר להיות דתי, אם כי שאלות על מקומו של אלוהים בחיים ובמוות ודאי לא זרות להם.
"אלוהים הוא חולשתם של החזקים והוא כוחם של החלשים", כתב אלי ויזל, וחברי אנסמבל תקוע בפסטיבל עכו עונים כי "האדם הוא כוחו וחולשתו של האל- כשאדם מפסיק להיות אדם, כאשר ילד מפסיק להיות ילד, אז גם אלוהים מפסיק להיות אלוהים".
עיר המזל
מחזה ובימוי: אסף פרידמן.
משחק: יפעת ישראל, אהרון יוקל, אסף פרידמן, דוד אופיר.
מוזיקה חיה: יוסי סוויד, שניאור גודינגר, מאיר קליינר.
אקו"ם