ראשי » תרבות » מוזיקה

פה זה לא פרוקופייב - אוסקר אנד דה וולף בהאנגר 11

מגובה בנגנים ובהרבה מאוד מחשב מציע אוסקר משהו שנע בין אד שירן לג׳סטין טימברלייק. המניירות הנכונות, אבל החיבור של הכל לא מתרומם למשהו מסעיר ולכדי הופעה מהוקצעת של אמן עם אמירה

בכניסה להאנגר 11. לירן חולצה אפורה עמד והשתאה לנוכח התור העצום ביום חמישי בערב בכניסה להאנגר בנמל תל אביב. "לא יודע אפילו מי מופיע. הוא מוכר?". התמיהה הזו דווקא חידדה איזו חידה לגבי הערב כולו: האם הפקה מושקעת ו"דיבור" על המוזיקאי הבלגי הצעיר שבא בדיוק בתקופת פריחה של הקריירה שלו (בניגוד לשלל הדינוזאורים המגיעים להופעות בארץ לאחרונה) יצליחו לנפק גם הופעה מוצלחת?
 
בלגיה לא התבלטה מעולם כיצואנית המנפקת שורה ארוכה של מוזיקאים משפיעים. בתחום הפרנקופוני אחותה הגדולה והמתנשאת, צרפת, שולטת ביד רמה בסצינה. הדרים פופ האלקטרוני היותר מעניין מגיע בשנים האחרונות מסקנדינביה דווקא ובמיינסטרים שמככב בתחנות הרדיו וביו-טיוב קשה להביס את הבכורה האמריקאית.

בתודעה הישראלית התקבעו פחות או יותר שני בלגים משמעותיים: ז׳אק ברל המנוח ופול ואן האבר, הלא הוא ״סטרומאה״ (וברשותכם נתעלם מהשוליים האיכותיים של dEUS והשוליים המעצבנים של סנדרה קים). האם Oscar and the Wolf הוא השם הבא שישאיר חותם בשמה של המדינה שהמציאה את הצ׳יפס?

אוסקר, או בשמו האמיתי מקס קולומבי בן ה-23, הופיע כבר בכמה פסטיבלים מובילים בעולם, הספיק לחמם את לו ריד עליו השלום וכיכב בשבוע האופנה הצרפתי. בראיונות מקדימים הסביר קולומבי שבחר את שם הבמה שלו כ״חיבור בין האוסקר הצבעוני והמואר ובין הזאב האפל והמיסתורי״.
   
ההופעה של קולומבי תוכננה מראש להיות קצרה יחסית להופעות מוזיקה שאליהן אנחנו מורגלים: סט ליסט של 75 דקות שמורכב ממרבית החומרים של הכוכב הצעיר נכון להיום. כדי להצדיק את המאורע ההופעה נעטפה בסטים של די ג'ייאים מקומיים (דני תובל ואסף אמדורסקי בין היתר).

בהופעה עצמה, מגובה בשלושה נגנים ובהרבה מאוד מחשב (ובהתחשב בקטעי הסולו הקצרים של הקלידן, טוב שכך), מציע אוסקר משהו שנע בין אד שירן לג׳סטין טימברלייק. יש לו את כל המניירות הנכונות. הביטים עדכניים, הבאסים מרעידים את הרצפה. המילים (או לפחות מה מהם שהצליח לשרוד את מערכת ההגברה) עצובות/רציניות, עמוסות בדרמה הראויה.

החומרים של האוסקר מרקידים ברובם והקהל שלו מגיב בהתאם. הוא עצמו רוקד וזז כשהוא עטוף בג׳קט ארוך ועליו הדפסים של דמויות אפריקאיות. לכאורה הכל נכון. יש לקולומבי קול סבבה שלרגעים נשמע אפילו מצוין. אם לשפוט לפי כמות הניידים שנשלפו כדי לתעד את the game הפותח או you’re mine, עושה רושם שמדובר אכן בבחור מקסים שבא לתת הופעה למעריצים המקומיים.
 

 
"תל אביב היא אחת הערים הכי מדהימות בעולם. הרבה זמן רציתי לבוא להופיע בשבילכם", שימח הבלגי הצעיר את הקהל המשולהב באנגלית עם מבטא מושלם. איך לא נחבב אותו?

אבל בשורה התחתונה החיבור של הכל לא מתרומם למשהו מסעיר או כזה שנרצה לדווח עליו הביתה. אין לזה את הליטוש של טימברלייק, הכתיבה הכובשת של שירן או המגניבות החג פעמית והשיק הנדיר של סטרומאה, שגם לו בסה״כ שני אלבומים שהרעידו את אמות הסיפים של המוזיקה הרבה מעבר לבריסל.

סך כל המרכיבים של קולומבי לא התאחדו לכדי הופעה מהוקצעת של אמן עם אמירה. שוב אני מוצא את עצמי בסיטואציה של ״הקהל בתעופות, אני פחות״. הזאב צריך להתיישב לכתוב עוד כמה שירים חזקים (אתם יודעים: מלודיה טובה, הוק מגניב, מילים שאומרות משהו באמת) ואז המועמדות לאוסקר בקטגוריה שלו יכולה להיות בהחלט בטווח השגה.
   
והערה אחת לסדר: האנגר 11 הוא בשום צורה ואופן חלל ראוי להופעות מוזיקה וצריך לחזור ולהגיד את זה. היעדר האקוסטיקה במבנה הענק מחייבת סאונדמן אחרי סאונדמן לפעול בשיטת "זה במילא רע להחריד, אז יאללה נגביר".

אי אפשר, בשום נקודה בהאנגר לשמוע כמו שצריך, להצליח לזהות מה מנגן איזה כלי ולהבין ממש מה שרים (וחיפשתי כזו). מגיע לקהל המקומי חלל מכבד יותר שיתאים לסדר גודל כזה של הופעות ביניים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg