בתה של נינה סימון בדרך לישראל: "אמא ממש לא רצתה שאשיר"
הזמרת והשחקנית ליסה סימון, בתה היחידה של נינה סימון האגדית, תגיע לשלוש הופעות בישראל. בריאיון מאד לא פוליטי, היא מספרת על ההשלכות של מאבקה העיקש של אמה בגזענות, על הציפיות ממנה להמשיך את דרכה ועל בחירה באמנויות הבמה אחרי 11 שנים בחיל האוויר האמריקאי, למורת רוחם של הוריה
יהיה האמן הבינלאומי אשר יהיה, מטאליסט, ג'אזיסט או כוריאוגרף, ריאיון עמו טרם הגיעו להופעה בישראל תמיד יכלול את אותן השאלות המתבקשות בנוגע לתנועת החרם, רוג'ר ווטרס, דרישות מצד חברים וקולגות שלא לכבד אותנו בנוכחותו ושאר ירקות פוליטיים של המזרח התיכון. בדרך כלל הם יענו בשמחה, כמוכנים מראש להביע דעה נחרצת בנושא. אך לא כך במקרה של הזמרת והשחקנית ליסה סימון, בתה היחידה של נינה סימון האגדית, שתגיע בפעם הראשונה לישראל לשלוש הופעות (9,11 בנובמבר בזאפה הרצליה, 10 בנובמבר בבית האופרה, תל אביב, לכרטיסים).
היא מתחמקת מכל שאלה על פוליטיקה. "דעותיי הפוליטיות הן שלי בלבד", היא מצהירה, מבלי להשאיר סדק בחומה, ואף לא תסכים לרמוז במי משני המועמדים לנשיאות ארה"ב היא תמכה, בניגוד גמור לאמה שמתה בשנת 2003, ודעותיה הפוליטיות היו חלק בלתי נפרד מהאמנות והקריירה שלה. די מובן מאליו גם במי הייתה תומכת לו הייתה חיה היום, קלינטון או טראמפ, או שמא הייתה מוצאת סיבות למה זו נבלה וזו טריפה. בכל אופן, אין סיכוי שהייתה מסתירה משהו מזה – תכונה שהשפיעה על בתה ליסה עד מאד.
ליסה סימון לא תענה על שאלות שנוגעות לתנועת החרם על ישראל, אבל אומרת שהמוזיקה שלה היא "עבור כל האנושות". מצד שני היא מצהירה באופן חד וברור – לא רק שהיא מאושרת להגיע סוף סוף לישראל, אלא שאם היא לא הייתה רוצה להופיע פה, היא לא הייתה באה. "למרות החדשות שנוגעות לאזור, אני נרגשת להגיע ולראות את המקומות הקדושים ואת ים המלח".
גם כשאני שואל אותה אם היא רואה בעצמה ממשיכת דרכה של אמה, היא עונה תשובה כפולת משמעות. "השושלת ממשיכה", היא אומרת, ומוסיפה ש"אני עושה מה שהיא עושה", בהתכוונה לסגנון ואף לחלק מהשירים אותם היא מבצעת, שפעם היו מזוהים במיוחד עם אמה. אבל באותה נשימה ממש, היא מוסיפה "אבל אני עושה את זה אחרת. יש רק נינה סימון אחת".
כל הניגודים האלה מקבלים פנים אחרים כאשר מאזינים למוזיקה שלה. נכון, היא מבצעת סטנדרטים מוכרים ואת השירים שהכי מזוהים עם אמה, כמו "Black is the Color" ,"My Baby Just Cares for Me" ו-"Work Song", אבל ההגשה שלה וצבע הקול שלה מביאים משהו חדש לחלוטין לבמה, עם אופי ופרשנות משלה.
ליסה סימון (55) מגדירה את עצמה כאדם שרוחניות מכוונת את מעשיו, בתה היחידה של ד"ר נינה סימון, חיילת במלחמת המפרץ, כוכבת המחזמרים Rent ו-Aida בברודווי, זוכת פרס התיאטרון הלאומי עבור תפקידה ב-Aida, רעייה, אמא לשלושה, יוגי ואוהבת ים, בסדר הזה. לרשימה הזאת אפשר להוסיף גם זכייה בפרס הגראמי, הופעות על כמה מהבמות הגדולות והנחשבות ביותר בעולם, בהן הקרנגי הול בניו יורק ובית האופרה בסידני, השתתפות בפסטיבלי הג'אז החשובים ביותר בכל רחבי העולם ושיתופי פעולה עם אמנים כטרייסי צ'פמן ודיאן ריבס.
היא תמיד שרה, "זה תמיד בא לי טבעי", היא אומרת, לא שאפשר לצפות אחרת ממי שגדלה עם אחת הזמרות החשובות של המאה הקודמת. באופן מקצועי היא החלה לשיר בגיל 16, כשהייתה חלק ממקהלת גוספל בכנסייה, קריירת השירה שלה נקטעה כשהחליטה להצטרף לחיל האוויר האמריקאי, אבל חיידק הבמה לא הרפה ממנה וניצח. "תמיד אהבתי להופיע, מן הסתם זה בדמי", היא אומרת. "אני ממש שמחה שהחלטתי ללכת אחרי משאלת לבי אחרי 11 שנים בחיל האוויר".
מתי החלטת שאת רוצה להתמקד בקריירת השירה שלך?
"בסוף שנות העשרים שלי, הוצבתי בבסיס בפרנקפורט, גרמניה. באותה תקופה כבר הציעו לי להשתתף בהופעות על ימין ועל שמאל, והבנתי שלא באמת אממש את היעוד שלי כעוזרת הנדסה בבסיס. שם החלטתי להקדיש 100% מתשומת לבי לשירה.
איך הגיבה אמך להחלטה הזאת?
"אמא שלי הייתה מבועתת מההחלטה הזאת!", היא צוחקת. "למעשה, אף אחד מהורי לא אהב לשמוע את החדשות האלה... אבל היום אני עושה את מה שמביא לי – ולקהל שלי, אושר".
נינה סימון, כידוע, הייתה קול יציב, חזק וסוחף של התנועה לזכויות האזרח בשנות השישים ושירי המחאה שלה מהדהדים בכל רחבי העולם עד היום. בשנות השבעים החליטה לעזוב את ארה"ב בשל גזענות, כך טענה, ואף סירבה לשלם מסים מספר שנים כמחאה נגד מלחמת וייטנאם, מה שגרר למעצרה כשחזרה למדינה. כיום מקובל לראות בנינה סימון כמוזיקאית האקטיביסטיות הגדולה ביותר של המאה העשרים.
בנוגע לגזענות בארה"ב של היום, ובעולם בכלל, ליסה סימון אומרת בלי להתבלבל שהנושא קרוב ללבה בדיוק כפי שהיה עבור אמה. עם זאת, אין לה כוונה לצאת ולמחות נגד הנושא כפי שעשתה אמה, בעיקר בגלל שראתה מגוף ראשון את הוויתורים הפרטיים שאמה נאלצה לעשות במסעה המחאתי. "תסתכל סביב", היא אומרת בפשטות, כשעולה הנושא שהעסיק את אמה לאורך כל חייה.
האם את מרגישה שמצפים ממך להיות מחאתית כמו אמך?
"כל הזמן. אבל זה צפוי".
ספרי לי על משהו שלמדת מאמך, ומשהו שנאלצת ללמוד לבדך.
"למדתי המון פשוט מלנשום את אותו האוויר שהיא נשמה ומלראות את המסע הכואב של אמא שלי. מצפייה בה, למדתי באופן חד וברור מה לא אעשה בשום אופן – אני לא אקריב את האושר שלי עבור מטרה כלשהי".
עם איזה אמן היית רוצה לשתף פעולה ועדיין לא יצא לך?
"לא מסוגלת לחשוב על מישהו כזה. כל האנשים שהייתי רוצה לשתף איתם פעולה כבר לא בין החיים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם