ראשי » תרבות » טלוויזיה

חיים כהן מדבר לכל העם ונהנה מכל רגע

גם בפתח העונה השביעית של "מאסטר שף", ולמרות החילופים בצוות השופטים, חיים כהן משוכנע שהקסם עדיין כאן. את התגובות הבלתי פוסקות ברחוב הוא מקבל כזכות ולא כטרדה, רק תחליפו איתו מילה לפני הסלפי

 את חיים כהן אני פוגשת בשעת בוקר מאוחרת בסניף אפרורי של רשת בתי קפה. הוא מסתפק בהפוך וזה לא מפליא; בזמן שאני מקווה שהילדים ישאירו לי בצהריים שניצל ופירה פרווה, כהן יאכל בצהריים קובה שהוכן באהבה במיוחד בשבילו. "לפני חודש התקשרה אליי אישה ואמרה לי: 'חיים, אתה חייב לטעום את הקובה שלי', אז תיאמנו להיום בשתיים. זה מרגש ומשמח אותי שיש אנשים שרוצים שאטעם את האוכל שלהם, ושאיפשהו עכשיו יש מישהי שמסתובבת עם סיר קובה במיוחד בשבילי. אני מניח שאפול מהקובה שלה ושהיא מאוד תיהנה מזה, ואז ניפרד כידידים".

אנחנו נפגשים לרגל עליית העונה השביעית של "מאסטר שף" (קשת, ערוץ 12, ראשון ושני ב־21:00), התוכנית שהביאה את כהן כמעט לכל סלון בישראל ובנתה לו מעמד של שף סלב. הוא מבכירי השפים והמסעדנים בישראל, ובעידן שבו מסעדות יוקרה נסגרות כפטריות כמהין אחרי הגשם, הוא שורד כבר למעלה משלושים שנה. גם הרקורד הטלוויזיוני שלו מרשים מאוד: כהן היה מראשוני השפים שכיכבו על המסך, עם "שום, פלפל ושמן זית" המיתולוגית.

הקובה שהוכנה במיוחד בשבילו היא רק דוגמה אחת לאהבת הקהל שכהן נהנה ממנה. הוא, מצדו, נותן את כולו חזרה. זה כולל סרטוני בר ובת מצווה, טיפים לבישול שהוא מפזר בנדיבות לכל דורש ועוד. "אני חושב שבמאמץ כל כך קטן מצידי אני עושה כל כך הרבה לאנשים, אז אני רואה את זה כזכות ולא כטרדה. אנשים רוצים לגעת בך ואני זמין ונגיש לכולם, מסתכל על כל אחד בפני עצמו".

אבל לא תמיד זה קל. במיוחד כשהוא יושב בעצמו לפעמים לאכול במסעדה, ומישהו נדחף לו לסלפי באמצע המרק. "מאז אורן חזן אנשים אפילו לא מבקשים רשות, פשוט דוחפים לי את הסלולרי לפנים ולוחצים. אני עוצר אותם, שואל: 'אתה רואה מאסטר שף? איך קוראים לך, מה שלומך?' שיהיה לסלפי הזו איזו משמעות, שיהיה בינינו איזה קשר. אני לא רוצה להיות סתם בובה בתוך הסלפי".
 

במעלית בדרך לריאיון שואל אותי בן השכנים בן השמונה את מי אני הולכת לראיין היום. "את חיים כהן ממאסטר שף", אני עונה לו, והוא בתגובה מתבלבל: "רגע, זה השופט הנחמד או הרע?". הוא מתכוון כמובן ליונתן רושפלד, שלא יככב העונה לצידו של כהן. לנעליו ייכנס השף והצמה, ישראל אהרוני. כשאני שואלת את כהן על העזיבה של רושפלד, שנודע בהתקפי הזעם שלו, הוא בוחר בתשובה דיפלומטית: "יונתן הוא חבר שלי לפני שהוא קולגה. החברות נוצרה על רקע 'מאסטר שף', ואני מאוד אוהב אותו ומעריך אותו. הוא חשב שהוא מיצה, ויחד עם קשת הוא החליט לפרוש. אני מאוד מתגעגע אליו בתוכנית".

ואיך אהרוני השתלב בצוות השופטים?
"שנינו מאבות המזון הישראליים", הוא צוחק. "דרכינו הצטלבו לאורך השנים. אהרוני הוא איש תקשורת בתחום האוכל, מהוותיקים שיש. הוא זקן השופטים, איש עבודה ויש לו קילומטראז' ארוך. המפגש איתו היה מעניין. הוא רגיל להיות האחד - המארח, המוביל, ופתאום הוא בא להיות אחד מארבעה, זה היה מעניין. בתוכנית הראשונה והשנייה ראו שהוא מסתכל מהצד. לא הדריכו אותו, אבל מהר מאוד הוא נכנס לעניינים".

היו הרבה חילוקי דעות בין השופטים?
"כולנו מכירים אחד את השני. אייל שני, אהרוני ואני עשינו דרך ארוכה בקולינריה הישראלית. מיכל היא הצעירה שבחבורה, אבל את אמא שלה (העיתונאית והבשלנית שרי אנסקי, ר"ר) אנחנו מכירים שנים. אייל ומיכל שניהם ירושלמים, כך שיש ביניהם את המשותף הזה. אפשר לחלק אותנו לכל מיני קבוצות, אבל בסופו של דבר יש כבוד והערכה הדדית בין השופטים, ויש הרבה חילוקי דעות כמו בעם ישראל, העיקר שאחר כך מאחורי הקלעים אנחנו מדברים על הדברים".

אחרי כל כך הרבה עונות ומועמדים ומנות, לא נמאס לך?
"בכל פעם שמתחילה עונה, בנסיעה הראשונה יש לי קרעכצים של 'מה אני צריך את זה עוד פעם'. איך שנדלקות המצלמות אני שוכח מזה ונהנה מכל רגע. כל מי ששופט בתוכנית כנראה רוצה במה. כשיש לך מסעדה קטנה אתה יכול להאכיל נישה קטנה ומצומצמת של אנשים, כשיש לך מסעדה גדולה יותר אתה יכול להאכיל עיר שלמה, אבל מהבמה של הטלוויזיה אתה מדבר לעם שלם. אני מאוד אוהב את זה, ויש לי מה להגיד".

מימיה הראשונים על המסך, "מאסטר שף" היא לא רק תוכנית בישול. מתמודדים רבים בתוכנית מגיעים אל שולחן השיפוט עם סיפורים קורעי לב, ונותנים את התחושה שיתמות, עוני, פרידות כואבות ודיכאון הם תנאי סף לבישול טוב. כהן עצמו מאמין שאי אפשר להפריד את המנה מהסיפור שמאחוריה.

"גם אם מישהו עשה מנה טובה והוא מתקבל, אם כל מה שיש לו למכור זה את הסיפור קורע הלב שלו, הוא הולך מהר מאוד, אבל סיפורים מעצבים אנשים וכן אפשר לראות את הסיפור באוכל", אומר כהן. "בכל העולם 'מאסטר שף' היא תחרות אוכל בלבד, אין שום רקע על המתחרים ואין בזה עניין. אבל בישראל לכל אחד יש סיפור. זו מדינה שהגיעו אליה יהודים מכל רחבי העולם, ועלייה זה תמיד דבר שמייצר סיפורים. יש הרבה קונפליקטים, הרבה מלחמות, אין כאן אדם שאין לו סיפור. זה היופי בעם ישראל. בנוסף, כולם מרגישים קרובים לכולם. כשמשהו מזעזע מישהו, אז הוא מזעזע את כולם.

"הסיפור זה העבר של האדם או משהו שנצרב בחיים שלו. יש אנשים שהסיפור של ההורים שלהם עיצב אותם והסיפור הזה בא לידי ביטוי באוכל. אם אני לוקח את עצמי כדוגמה, אז כל דבר שאני מבשל, שאני טועם, שמרגש אותי - קשור לסיפור של החיים שלי , לעבר שלי, לשורשים שלי, לבית שממנו באתי. אני חושב שביום שמנתקים ממך את הבית שממנו אתה בא, אין לך אחיזה באדמה הזו, ואז לאוכל אין הרבה משמעות חוץ מלהזין".

השורשים של כהן (57) נטועים בשכונת קריית־שלום בתל־אביב, שם גדל כבן יחיד למשפחה שעלתה מכורדיסטן. בגיל 17 החל לעבוד במסעדת "תל־אביב הקטנה" כעוזר מלצר, אחר כך עבד אצל השף שאול אברון בנווה־צדק ומאוחר יותר עבד כשלוש שנים כמנהל מסעדת "אפרופו". ב־1985, והוא רק בן 24, פתח עם אירית שנקר, שפגש כאשר עבדו יחדיו במסעדת "אפרופו", את מסעדת "קרן" המיתולוגית ברחוב אבן גבירול בתל־אביב.

את אימפריית המסעדות שהוא מתחזק היום - וכוללת את "יפו תל אביב", "דיקסי" ו"פילדלפיה" - הוא מנהל עם סיגל, אשתו. לאחרונה חגגו בני הזוג, שהכירו כאשר מלצרה אצלו, 23 שנות נישואין. סיגל עבדה כעורכת דין, עד שעסקי המסעדנות של כהן התרחבו והוא נזקק לעזרתה: "ביקשתי ממנה שבמקום לנהל כסף של אחרים, שתנהל את הכסף שלנו", הוא מסביר.

במקביל להצלחה במסעדות, כהן הגיש, כאמור, בערוץ הראשון את "שום, פלפל ושמן זית" שהפכה אותו לאורח קבוע בסלון הישראלי ביום שישי אחר הצהריים, אבל את פרסומו הגדול קנה בזכות "מאסטר שף".

מהו לדעתך סוד ההצלחה האדירה של התוכנית?
"ההפתעה הכי גדולה הייתה אחרי העונה הראשונה. ראינו שלמרות שזה ריאליטי בלי מניפולציות של ההפקה, בלי שנעשים ניסיונות לשסות את המשתתפים אחד בשני, ולמרות שהם מדברים בטוב ובגובה העיניים, יש הצלחה גדולה. בעידן שבו הטלוויזיה הולכת למניפולציות, אנשים מתגעגעים למשהו יותר נקי. אם זה היה אחרת, לא הייתי נמצא שם. אחד הרגעים המדהימים ב'מאסטר שף' הוא כשיש משימת הדחה, ובנאדם שמסיים את המנה שלו פתאום עוזר למישהו שיכול לשלוח אותו הביתה.

"דבר נוסף הוא הסיפורים של המתמודדים, שעולים דרך האוכל. כמו שזה שפונה מעמונה מספר דרך האוכל את סיפור הניתוק שלו מהאדמה ושמאלנים מעבירים לפעמים את המסר שלהם גם דרך האוכל, וזה הרבה יותר מעניין ושפוי מאשר 'בואו נתווכח עכשיו על המסך כדי שיראו אינטראקציה פסיכית'. בעונה הזאת המתמודדת הערבייה אמרה בקריצה למתנחל שבחר לבשל מאכל ערבי: 'וואלה, לקחת לי גם את האדמה וגם את האוכל'. התוכנית מאפשרת לכולם להוריד את כלי המלחמה ולדבר, וזה מפגש אנושי של כל עם ישראל. אשכנזים, ערבים, חרדים - כולם רואים את זה".

במטבחו הפרטי בביתו החליט כהן לבשל עשרה מתכונים בלבד, מתוך אמונה שאוכל הוא משהו שאמור לחזור על עצמו ולהיצרב בדנ"א של הילדים, במקרה שלו שלושה בגילאים 18, 16 ו־12. "לכל אחד מאיתנו יש 'אוכל של אמא'", הוא מסביר, "אותם 10־12 מתכונים שחוזרים על עצמם כל שבת וחג, אני חושב שזה מעצב רגשית את הקשר של הילד לבית. אוכל זה עוגן רגשי חזק. כשהילדים שלך מקבלים את האוכל שהם רגילים, הם מרגישים נחמה".

תן לי כמה שמות של מאכלים מתוך עשרת הקבועים במשפחת כהן.
"אורז, פסטה ברוטב עגבניות, מרק עוף, קציצות, שניצל, צלי. לאחרונה התחלתי לבשל אוכל פרסי של חמותי הפרסייה, גונדי למשל, הקניידלך הפרסי".

 האמת? ציפיתי ליותר.
"אני אומר לילדים שאם הם רוצים סושי וכל מיני כאלה שיאכלו בחוץ. בבית אוכלים אוכל של בית".

כשאני שואלת אותו על קריטריונים שבהם הוא משתמש לשיפוט מנות, הוא מספר לי סיפור: בעיירה מסוימת חי יהודי צדיק, שרצה לדעת מי יזכה לשבת על ידו בגן עדן. בחלום הלילה באו אליו מלאכים ואמרו לו "פלוני אלמוני יֵשב לידך". התעורר הצדיק מזיע כולו. איך יתכן שדווקא פלוני אלמוני, אותו אחד שאפילו לא עובר ליד בית הכנסת כדי שלא יצטרך להשלים מניין, או חלילה לענות אמן, דווקא הוא יזכה לשבת לידו? בלילה למחרת, כשנפלה עליו שינה, שוב הגיעו אליו המלאכים ואמרו לו: "אתה אף פעם לא יכול לשפוט ולדעת מה האיש הזה עשה. כמה ילדים הוא אימץ, או כמה צדקה הוא פיזר".

את הסיפור הזה נהג לספר הצדיק חיים מזרחי לנכדו השף חיים כהן, שקרוי על שמו. "גדלתי על הסיפור הזה, שהמסר שלו הוא לא לשפוט רק לפי מה שאנחנו רואים בעיניים. בכלל, לשפוט זו אחריות מאוד מאוד גדולה. כדי לשפוט בצדק אתה צריך להוציא את האגו שלך מעצמך. אתה לא הסיפור, אתה חייב לשים את עצמך בצד. אני גם חושב שצריכה להיות חמלה. לא על חשבון האמת, צריך להגיד את הדברים, אבל יש דרך לעשות את זה. פחות מעניינת אותי הטכניקה של הבישול, אלא למה את מבשלת את מה שאת מבשלת".
  
באחת הפעמים נסע צוות התוכנית עד נתיבות כדי לערוך אודישן למתמודדת בעלת סיפור חיים מורכב. היא נישאה בגיל 17 ולאחר מספר שנים ושני ילדים בעלה עזב את הבית. היא תכננה להכין לשופטים דג חריף. "ואני מסתכל על החומרים שהיא הכינה בשביל המתכון - דג, שמן, רסק עגבניות, פפריקה, מלח ו.. (כהן לוקח נשימה) כוס אבקת מרק. ברור לי שהבחורה לא תעבור. אין מצב. אני הולך הצידה ואני חושב: מה אני אומר לה? באנו אליה עד הבית, איך נפרדים? ואני חושב וחושב וכועס על הסיטואציה שנקלעתי אליה, ואז מגיע החלק של הטעימות. אייל ואני טועמים, וזה אחד הדברים הטעימים שטעמנו בנתיבות. ברור לי שיש מניפולציה של המוח כשאתה טועם דבר כזה בדירה ריקה מריהוט, בלי שיהיה לך אפילו כיסא, והבחורה מסתכלת לך בעיניים ואתה לא יכול לאכזב אותה. אתה מבין שהמאכל הזה נולד מתוך מצוקה מאוד גדולה, ואתה רק יכול להעריך את זה. אז אולי האוכל הזה לא יעבור בתל־אביב המתקדמת תרבותית, ושם במקום רסק עגבניות היה רוטב עגבניות טריות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמאכל הזה נולד מחוסר. ואז אתה מבין שלאמת יש טריטוריה, ומה שנכון שם אולי לא נכון פה, ושאין אמת אחת. היא עברה, קיבלנו אותה".

רק אחרי כחצי שעה של שיחה אני מצליחה לזרוק את המילה "כשרות", וכהן מחייך. "חיכיתי לזה, קדימה תוציאי מה שיש לך להגיד".

מה הסיכוי של מתמודד דתי ב"מאסטר שף" לנצח כשהוא מגיש סטייק עם פירה פרווה, מול פירה חלבי שיכין מתמודד שאינו שומר על כשרות?
כהן קצת מתחלחל מהרעיון, ואני מתלבטת אם לספר לו על הפירה נטול החמאה שהשארתי לילדים לארוחת הצהריים בבית. "אני תמיד אומר 'אל תחפש תחליפים'. אם כשאתה מכין רק פירה אתה מכין אותו עם חמאה וזה הכי טעים לך, ובתחרות אתה רוצה להגיש תפוחי אדמה אבל זו תוספת לסטייק, אז תמצא פתרון. זה היופי בתחרות. אל תיכנס ראש בקיר. תחליפים זה דבר נורא. פעם מישהו ייבא 'שרימפס' כשר וביקש ממני לטעום. היה לזה טעם של גומייה. אמרתי לו שהוא חייב לטעום שרימפס אמיתי כדי להבין למה הוא חייב לזרוק את זה לפח.

"אוכל כשר הוא לא פחות טוב מאוכל לא כשר, מגבלה מולידה יצירתיות. אם נחזור ל'מאסטר שף' אז זו תוכנית שלא יהיה בה חזיר, גם לא באודישנים. שם אנשים מביאים מנות מהבית. אנשים הביאו פירות ים, אבל חזיר לא. חומרי הגלם במזווה כשרים, וכשיש מתמודד שמבקש כשרות מסוימת אז דואגים לו למה שהוא צריך. אם הוא רוצה מחפוד, יקבל מחפוד. נותנים לו את כל התנאים כדי שכל אחד יצליח".

בעוד סצנת מסעדות העילית לציבור שומר הכשרות פורחת, כהן - שהוא גם מסעדן אבל גם איש עסקים - בחר שלא לפנות לשוק הזה, לפחות לא כעת. "שימי לב שרוב מסעדות הגורמה הכשרות הן מסעדות בבתי מלון ופועלות בחסות בתי המלון. זה לא שמאיר אדוני החליט שזה עסק נהדר לפתוח מסעדה כשרה, כי זה לא".

ייתכן שלהחלטה הזו יש גם קשר למפגש הקודם של כהן עם הרבנות. זה היה כשהחזיק בבר סלטים בגן העיר שמכר רק סלטים ואוכל חלבי, והיה סגור בשבת. כשהחלו לפקוד את המקום חובשי כיפות שהסבירו לכהן שהיו שמחים לסעוד במקום אם רק הייתה לו תעודת כשרות, החליט כהן לנסות לקבל אחת כזו: "ניסיתי. אני בא מבית מסורתי, אבא שלי היה הגבאי של בית כנסת, סבא שלי היה גבאי, הכשרות לא זרה לי. אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר בשתי משכורות נוספות שאני צריך לשלם למשגיחים, שלא בדיוק באו לעבוד. עד שהרבנות לא תעבור מהפך ותבין שמסעדות זה לא רק מקום לספק משכורות, ותבין שאי אפשר לסדר עבודות למקורבים אלא זו עבודה של ממש, אני חושב שהרבה מסעדות ימשיכו לוותר על תעודת כשרות.

"אגב, אני חייב לציין שהייתה לי חוויה מאוד טובה עם משגיח כשרות שעבדתי איתו ב'יערות הכרמל' לפני 15 שנה. אני יודע שהמשגיחים מפחדים שהשפים יעשו להם מאחורי הגב כל מיני דברים, לקחתי את המשגיח לשיחה, אמרתי לו 'אני לא בא לעשות פוילשטיקים' - וכך היה. הוא היה בנאדם שבא ועובד והיה אכפת לו".

אז אין סיכוי שתפתח מסעדה כשרה?
"אני לא פוסל, כשרות זו לא מילה גסה בעיניי, גדלתי בבית כזה.

כהן, כפי שהגדיר אותו בן השכנים, הוא בהחלט השופט הנחמד, ובאופן כללי מדובר באדם נחמד שכואב את הפילוג בעם: "הורג אותי הקרע בחברה הישראלית, שאנשים מהשמאל, שאני יותר קרוב בדעותיי אליהם מאשר לימין, לא מוכנים לדבר עם מתנחל, אבל מדברים עם האויב שלנו. הורג אותי אנשים שלא מוכנים למכור טחינה או יין מהשטחים וכל החרמות הללו. אצלי אין חרמות כעיקרון. אני ברמה האישית מוכר יין של מתנחלים במסעדות שלי. זה לא כל כך מקובל".

איזה יין?
"אני מגיש יין של יקב גבעות, מתנחלים הארד קור, ואני חייב לומר שזה מהיינות הטובים שטעמתי. יכול להיות לי ויכוח עם המתנחלים, אבל אני לא מבטל את הדיאלוג, כי אני תמיד משאיר ספק. אני לא מאה אחוז צודק אף פעם  ב־99 אחוזים אני צודק ואת האחוז הנותר אני משאיר כפתח להקשיב או ללמוד".

בכל שנה נסגרות עשרות מסעדות, בהן גם מסעדות עילית בדומה לשלך. מה אתה עושה אחרת?

"בגלל שהתחלתי לפני הרבה שנים בתקופה שהייתה קשה אבל הרבה יותר קלה מהיום, למדתי לחיות עם השינויים.יש לי עזר כנגדי, שעובדת איתי ועוזרת לי בניהול. באתי לעולם החדש עם הרבה ערכים מפעם. תמיד עבדתי קשה, שום דבר לא נפל לי מהשמיים. אנשים בעולם החדש רוצים להשיג הכול מהר. אני בא מעולם של תהליכים ולכן אני חושב שזה עוזר לי מאוד, כל יום אומר תודה שאני חי ועובד".

מה אתה חושב על המקרה של רפי כהן?
"רפי הוא מהדור שהגיע אחריי, הדור הממשיך שלי. זה סיפור עצוב של אדם מוכשר שאני חושב שהדבר היחיד שיכול להציל אותו זה טיפול".

נושא אחר שטורד את מנוחתו של כהן הוא מצב המסעדנות בישראל: "המצב בארץ קשה. אין לגיטימציה לקחת הרבה כסף על אוכל. מאה דולר לסועד זה סכום שאת יכולה לקחת בחו"ל, אבל לא כאן. ומצד שני, בארץ העלויות גבוהות מאוד".

כדוגמה מביא כהן את נושא השכירות ואת המס על עובדים זרים, שהוא נלחם בו. מדובר במס של אלפי שקלים לכל עובד מדי חודש, וזאת לאחר שבית המשפט העליון קבע שכל עסק המעסיק עובדים מבקשי מקלט יצטרך לשלם היטל של עשרים אחוז ממשכורתם. וכך, אם לדוגמה משלמת מסעדה למבקש מקלט שכר חודשי של 8,000 שקלים, המשמעות היא שהמעסיק יצטרך לשלם תוספת של כ־20 אלף שקלים מדי שנה.

עוד קבע בית המשפט שאותם מעסיקים יצטרכו לשלם את ההיטל רטרואקטיבית חמש שנים אחורה, כך שמדובר במכה כואבת במיוחדת למסעדות ולבעלי עסקים המסתמכים במשך שנים על עובדים מבקשי מקלט, בעיקר מדרום סודן ואריתריאה. "מסעדות זה עסק שאנשים נורא אוהבים לכעוס עליו", אומר כהן, "זה נתפס כמשהו נהנתני, ולכן אנשים אומרים 'יאללה שישלמו'. בפועל ענף המסעדנות הוא מעסיק גדול במשק, והדבר הזה יוביל לקריסה בענף המסעדנות. למה כשמפעל קרמיקה נסגר ועובדים הולכים הביתה כואב הלב, אבל אם מסעדה תיסגר וילכו הביתה חמישה אריתראים ועוד תשעים עובדים ישראלים זה לא יעניין אף אחד? זו לא כותרת?"

אחרי המסעדות ו"מאסטר שף", כהן מככב גם בפרסומת לקרקרים. לא ממש פסגת הקולינריה - אבל אין לו שום בעיה עם זה. "אני גם פרזנטור של רשת כלי בית", הוא אומר, "ואני מעדיף לפרסם מוצרים עממיים שהם טובים, מאשר להיות פרזנטור של מותג פחות נגיש. לא חוכמה להגיד שיש סיר מעולה ב־1,500 שקלים. יותר חוכמה לכוון אותך לקנות ב־150־200 שקלים סיר מסוים שהוא טוב. אז כן, אני מעדיף את העממי והטוב. לגבי החטיף - כמו שאומרים 'גם מלכים אוכלים שעועית', וגם אני מנגב קרקר עם גבינה אם הקרקר הוא טעים".

 לסיום, אילו שלושה חומרי גלם היית לוקח איתך לאי בודד?
"שמן זית, אש ומלח אולי. אבל אני לא רוצה ללכת לאי בודד, טוב לי כאן".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg