הזירה הלשונית: חמוץ לו, חמוץ לו
מיהו שמחמיץ פנים ואיפה תוקעים פרצוף חמוץ? מי זאת המחומצנת העולה ומתרוממת? ומתי לראשונה החמיצו הזדמנות? הזירה הלשונית ילדה ממזרה, שולחת רגשון של לב מתחמץ לראש הממשלה
בקרב המתמשך של נתניהו נגד התקשורת, הלא היא "תעשיית הדכדוך", הוא קבע השבוע שתקשורת עברה "מאתרוגים לחמוצים". האתרוגים הם זכר לקריאתו של אמנון אברמוביץ 'לאתרג' את אריק שרון, כלומר, להעניק לו מטריית הגנה תקשורתית כדי שיוכל לבצע את ההתנתקות. נתניהו חש שהוא לא זוכה לאתרוג מרובה של התקשורת, ומצטט תיאורים תקשורתיים שלפיהם "יש תחושת חמיצות בציבור", שהוא עצמו, נתניהו, "מסתובב בפנים חמוצות" ועוד.
'חמוץ' הוא אחד מארבעת הטעמים המוכרים מאז ומתמיד: מתוק, מלוח, מר וחמוץ. 'חריף' אינו טעם אלא סוג של כאב. יש טוענים לטעם חמישי – האומאמי, ביפנית: טעים באופן עילאי, שעדיין לא זכה לשם עברי. המילה 'חמוץ' מופיעה בתנ"ך פעם אחת במשמעות אדום: "מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה... מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַֽת" (ישעיהו סג 1-2), ויש השערה שהוא קשור לחָמֵץ. המילה חָמוֹץ מופיעה גם היא בישעיהו וקשורה לחמס. חמוץ כשמו של אחד הטעמים מופיע בספרות ימי הביניים.
עם זאת לטעם שורשים עמוקים בסיפורי התנ"ך, בענייני מאכלים ומשקאות. הלחם עובר תהליך התפחה במים שבעקבותיו הוא תוסס ומחמיץ, תהליך שנמנע ביציאה המבוהלת ממצרים, ומכאן 'חמץ' והאיסור על אכילתו בפסח. בקונדיטוריה הישראלית 'לחם מחמצת' נחשב דווקא לחם לאניני טעם. בתחום המשקאות החומץ הוא מוצר לוואי של הכנת היין ונחשב משקה נחות, במגילת רות החומץ הוא חלב חמוץ. צמח החִמצא הארמי-תלמודי מוכר לישראלים היטב בשם חומוס, בערבית חֻמֻץ.
הטעם החמוץ הוא אם כן טעם על תנאי. אם ממשתמשים בו במידה אי אפשר בלעדיו, וכנאמר, לימון מוסיף המון. החמצת ירקות היא מלאכה עתיקה וממנה קיבלנו את המלפפונים החמוצים, את הכרוב החמוץ, את ה'מחמצים', וכמובן את החמוצים. 'חמוצים' הפך כינוי גנרי לקבוצת המאכלים שעברו החמצה ומוגשים במסעדות, לצד מתוקים, מלוחים, נשנושים וקינוחים.
אז למה כיוון נתניהו? נתניהו כיוון לדימוי. ארבע הטעמים, בעיקר שלושה מהם, הפכו לדימויים של מצבי רוח, תחושות ותכונות. הטעם המר הוא טעם הדיכאון, האכזבה וגם טעמו של המוות. הטעם המתוק הוא טעמה של האהבה, ההנאה וגם החנופה. החמיצות הוא הטעם הפורה מכולם, הוא מתייחס למצב ביניים של דכדוך, חוסר שביעות רצון, אי הסכמה. וגם כאן התנ"ך הכין את הרקע, בספר תהלים: "כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן" (עג 21). הלב המתחמץ, ובגרסה מאוחרת הלב הנחמץ, הוא הלב המתוסכל, הכואב.
מי שמביע הסתייגות לזולתו 'מחמיץ פנים', וזאת בעקבות יידיש (מאַכן אַ זויערן פּנים) וגרמנית, תוקע 'פרצוף חמוץ', וכאן גם מקורות באנגלית sourpuss ובפולנית kwaśna min. פרצוף חמוץ בלדינו הוא 'קארה די פּיפּינוֹ': פני מלפפון.
החומץ הנוזלי שימש גם לדימויים המצביעים על אכזבה. במשלי נאמר: "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו". בתלמוד החומץ מעיד על ציפיות שלא התגשמו. חומץ בן יין הוא אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב חכם וראוי: "שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלוהינו להריגה!" (בבא מציעא פג ב). רש"י מפרש: "רשע בן צדיק". בספרות ההשכלה מופיע ביטוי המשך: 'חומץ בן חומץ': אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב דומה.
נתניהו קשר את משל החמוצים להחמצת ההזדמנות שאותה תלה ביריביו. מקור הניב 'החמיץ הזדמנות' בלשון חכמים, והוא קושר את סיפור יציאת מצרים לענייני הנפש וההתנהגות: "אל תקרא כן (המצוות) אלא ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמצין את המצווה" (מכילתא דרבי ישמעאל). על כך התפלפל אבא אבן בשנת 1978 על יאסר ערפאת לאחר ועידת קמפ-דייוויד: "הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות".
יתכן שנתניהו קרץ בנאומו גם לאלה המזוהים לכאורה עם אוהדיו, הלא הם מוכרי החמוצים, או בביטוי השלם 'בעלי הבסטות ומוכרי החמוצים'. עניין חמוץ אחר נזכר בשירם של הגששים "סינמה גשש" שכתב נסים אלוני: "מי זאת המחומצנת העולה ומתרוממת מן האולם?" ה'מחומצנת' מצביעה על השימוש בענייני חמיצות וחומציות בתחום הכימיה. אז מה היינו עושים בלי חמצן, בלי דו תחמוצת הפחמן, בלי החומצות האמיניות? הגיע הזמן להשיב לחמוצים את כבודם האבוד.
הבלשנית ד"ר מלכה מוצ'ניק העלתה בפני אתר הזירה הלשונית שאלה מעניינת: האם יש מילה עברית מתאימה לאימוג'ים, והאם המילים הקיימות מתאימות לאופנה השוטפת את הרשת. באקדמיה ללשון נקבע עבור סימני המקלדת המבטאים חיוך, קריצה, אכזבה וכדומה השם 'רגשונים', המתאים למונח הלועזי 'אמוטיקונים', והם נקראם גם פרצופונים, או באנגלית – סמיילים. אלא שהאימוג'ים כבר מזמן אינם רק דימויים שנועדו לביטוי רגשות, ומזמן אינם רק פרצופים מעוצבים, אלא הם מציעים שפה שלמה המכילה חפצים, בעלי חיים, מצבים שונים ומה שנקרא פעולות דיבור – אישור, התנגדות וכדומה.
אימוג'י איננה 'עוד מילה'. אוקספורד בחרו בה לפני כשנה למילת השנה. היא אתנו לזמן ארוך, ותעשיית האימוג'ים ממשיכה לצמוח. התופעה בהחלט ראויה למילה עברית הולמת. המילון המקוון מילוג ואתר הזירה הלשונית פונים לקהל הגולשים ומבקשים הצעות: הבו לנו מילה עברית לאימוג'ים. אנא שלחו דרך "צור קשר" באתר הזירה הלשונית. ההצעות והתוצאות - בשבועות הבאים.
מהו ממזר? תלוי את מי שואלים. על פי ההלכה זהו מי שנולד כתוצאה מ'איסורי ערווה', כלומר, ניאוף של האם. האיסור הזה מופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך: "לֹא־יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא־יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'" (דברים כג 3). דיני ממזרים שהתפתחו בעקבות הפסוק העסיקו את ההלכה היהודית ומעסיקים אותה עד היום, בעיקר לאור העובדה שהתנ"ך מעניש בעונש נורא את מי שלא חטאו, בגלל חטאי מי שהוליד אותם. לכן נעשו עם השנים הקלות רבות ועקיפות רבות של ההלכה, אבל עצם הציווי להחרים את הממזר לא בוטל, וישראלים לא מעטים סובלים ממנו עד היום אם וכאשר הם נזקקים לשירותי המערכת הדתית.
נורית יעקבס-ינון ואיתי קן-תור יוצאים בימים אלה בקמפיין הקרוי "ילד אסור, ילד מותר". הקמפיין כולל תערוכה בביאנלה השלישית של ירושלים לאמנות יהודית מתחדשת. קטלוג התערוכה מכיל מאמר מקיף על התופעה של יעקבס-ינון, ואירוע הפתיחה וההשקה יתקיים ביום ראשון, 29.10, באתר הבינאלה בירושלים, שופן 13. הפרויקט קורא לפתרון מקיף ורדיקלי של הסוגיה, כדי שאף אזרח ישראלי לא יסבול מהלכה עתיקה הגוזרת אומללות על מי שנולד שלא בטובתו בסיטואציה הזוגית הלא נכונה.
מהיכן הגיעה המילה ממזר? יש לה מקבילות בשפות שמיות אחרות, כמו מַנְזֵר באתיופית, ממזרא בארמית ועוד. יש שקושרים את המילה לשורש המשנאי הנדיר מז"ר, הקשור בריקבון. במשנה מסכת חולין פרק יב נכתב: "היו שם אפרוחין מפריחין או ביצים מוֹזְרוֹת [רקובות] פטור מלשלח". ממזר נקלטה גם בשפות יהודים שונות: ביידיש, בלדינו, ביהודית מרוקאית (מאמזיר) ועוד. בעקבות הלדינו היא נקלטה בספרדית, בצורה mancer במשמעות בן הזונה.
ממזר אינו רק מונח הלכתי, הוא זכה להיות שם נרדף לתכונות אנוש. מצד אחד, ממזר הוא אדם בזוי ורע. ההופעה השנייה של ממזר בתנ"ך מעידה על כך: "וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד, וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּֽים" (זכריה ט 6). פרשני התנ"ך טוענים שהכוונה לנכרי, ואולי יש כאן רמז לקבוצה השנייה האמורה להיכרת מעם ישראל, במקרה זה עד עולם – צאצאי הגויים, העמוני והמואבי. בלשון חכמים מוצגת דמות משוקצת פעמיים: ממזר בן הנידה: גם ממזר, וגם נולד לאם שלא שמרה על דיני הטהרה מנידה. אורי זוהר יצא בשנת 1968 בסרט בשם "כל ממזר מלך", וכאן הכוונה לאנשים חסרי חשיבות שזכו לעמדת הנהגה והשפעה, מקביל ל"עבד כי ימלוך". גם המילה האנגלית המקבילה, bastard, זכתה לגלגול דומה. הממזר, בן הנולד מניאוף ולאו דווקא של האם, הוא גם המנוול וגם הדחוי.
לצד זה זכה הממזר לעדנה דווקא בשפות היהודים במהלך מפתיע. ממזר הוא כינוי לאדם ערמומי, אחד שיודע להסתדר, וכך גם ביידיש וגם בלדינו, ביהודית איטלקית, ביהודית מרוקאית ועוד. אדם צעיר או נמוך קומה, אך בעל כישרונות והישגים הוא "קטן אבל ממזר", או בגרסה דו-לשונית "קטן אמא ממזר". המילון העולמי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה חד-משמעי בעניין: ממזר הוא אדם "פיקח מאוד, ערמומי, לא נותן שישפילו או ידכאו אותו, יודע להסתדר". הציטוט מעטו של בן אמוץ: "עגנון היה ממזר גדול. הוא רק עשה את עצמו תָמֶוָותֶה". המילון מציג גם את צורת הנקבה, 'ממזרתא', ואת הביטוי 'קריצה ממזרית'.
הגלגול הזה מלמד על עניין רחב יותר, והוא הסלחנות ואפילו הקנאה שאנו חשים כלפי מי שעובר על הכללים. זה לא רק הממזר, אלא גם העַרס, שהוא במקורו רועה דונות, והיום אדם בעל מוניטין מפקפקים, אבל תקופה ארוכה הוא שימש בסלנג ככינוי לאדם ערמומי היודע להסתדר. 'שד משחת' הוא אולי שד, אבל הוא ברנש פיקח וראוי לכל שבח. המילה 'שובָב' המופיעה בתנ"ך מסמנת שם אדם פרוע ואף מסוכן, המתרחק מהאמונה ומצוותיה. בעברית החדשה שובב הוא ילד חמוד ופעלתן.
וברוח הימים האלה, בל נשכח את האמרה התלמודית "כסף מטהר ממזרים". רש"י מפרש: "המטומעים בישראל מחמת ממונם והוא גורם להם שייטהרו, שלעתיד לבוא אין הקב"ה מבדילם, מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה". ואם הממזר הוא אחד שעובר על הכללים ומצליח בכל זאת להסתדר בחיים, מה נאמר על מצעד המושחתים והמושחתים לכאורה העובר בסך בימים אלה בחדרי החקירות? אולי במטבע לשון חדשה: כל ממזר ביג'י יומו.
אקו"ם