ראשי » תרבות » מוזיקה

התעלומה של איה זהבי פייגלין בפסטיבל הפסנתר

עם ציור של קלימט מימינה ופסנתר כנף אדיר מאחוריה, קברט החולשות האנושיות של איה זהבי פייגלין נשמע מודע לעצמו יותר מתמיד. הרגע שבו ניגשה היוצרת לקלידים בעצמה כדי לבצע את "כל הסיבות", היה פיסת אירוניה גורלית שמי שזכה לשמוע יזכור הרבה מאד זמן

היא יושבת על כיסא בר. רואים שלא נוח לה, אבל זה כאילו חלק מהעניין. את רוב הבמה שמאחוריה מאכלס פסנתר הכנף של רן רייטן, פסנתר שמשאיר מעט מאד מקום לתוף ולשתי המצילות של הוד שריד, ולגיטרה האקוסטית של פייגלין עצמה. אחרי הכל, לשמו התכנסנו. גם יצירות האמנות שמסביב אינן הנוף הרגיל בהופעות של איה זהבי פייגלין, אבל הרקע המעונב הוציא ממנה את המיטב.
 
פסטיבל הפסנתר הביא את זהבי פייגלין לבצע מספר שינויים בהופעה הסטנדרטית שלה, כמתבקש. הגיטרה החשמלית נשארה בבית ואיתה גם החולצות המודפסות, החליפו אותן חולצה חלקה, סולידית, וסוודר אדום. הוד שריד הגדיל לעשות, והגיע למוזיאון תל אביב מסורק. שני הדברים נחשבים למדע בדיוני בכל מה שקשור להופעות של השניים. אפשר להאשים את הציור של קלימט שניצב לימינם, או במילים של זהבי פייגלין: "זה כבוד גדול", ושריד מתקן אותה: "זה מכובד".

חמשת השירים שפתחו את המופע ("ספורט", "אמריקה", "ברלין", "איפה הזהב", "מיי דוג") היו ביצועים חדשים שהותאמו לחוקי הפורמט של פסטיבל הפסנתר, מה שהפך אותם לקברט של חולשות אנושיות מתוך מודעות מחרידה אליהן. זו הייתה פתיחה חזקה מאוד, חוזק ודיוק שנבעו דווקא מהמינימליסטיות שהפסטיבל כפה עליה. קברט שבמרכזו אדם שבז להנחה ש"מודעות לבעיה היא הצעד הראשון לקראת הפתרון שלה". קברט שהציג את אותה המודעות כאויב. מודעות מחלישה, מדכאת, גוררת למטה, עד ששומעים את ה"בום" הבלתי נמנע של ההתרסקות על הרצפה. ואנחנו רק בשיר חמישי.
 
בלי דיסטורשן או ביט שיגן עליה, בלי חצי חיוך אירוני שישדר עסקים כרגיל, היה אפשר לזהות לפתע את השלב הבא בהתבגרות של היוצרת. השלב בו היא מסירה את הפוזה מעל השירים, ומשאירה אותם כפי שהם – מלודיה ומילים שאינן מרחמות על איש, בטח שלא על מי ששר אותן. כעת היא יכולה אפילו לשיר שירי ערש לקהל כמו "לילה לילה" של אלתרמן בלי להתנצל.

רגעים חזקים נוספים היו הביצועים של "בירה" ו"גיבור". בשקט המנומס וחסר האלכוהול של מוזיאון תל אביב, הקהל הישוב על הכיסאות התקשה לשיר בקול: "לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור". כשיש שקט מסביב ואתה שומע את המילים שיוצאות לך מהפה, לא פשוט להתחייב למילים שזהבי פייגלין כותבת, ולא קל לשיר אותן.
 
ואז הגיע הסיום. פייגלין חסכה מהקהל את הירידה מהבמה לצורך הדרן, ועברה אל מאחורי הפסנתר כדי לשיר ולנגן את "כל הסיבות". היא הסבירה לקהל ש"ככה, על הפסנתר, כתבתי אותו, וככה אני רוצה לתת לכם אותו – זה לא הולך להיות יפה". שלוש פעמים היא חזרה על האזהרה הזו – "יפה זה לא יהיה". ואז העמידה את הביצוע הטוב ביותר בהופעה כולה, במהלכו היא שכחה את המילים, ביקשה מהקהל לשיר במקומה את הפזמון (כי לטענתה הקהל שר אותו טוב יותר), וסיימה בחבטות אגרוף מתוסכלות על הקלידים, חבטות של אדם שאכזב את עצמו, חבטות שבאופן כאילו מכוון מלמעלה ואירוני בו זמנית - הפכו את השיר לטוב יותר.

איך בן אדם שמייצר כזה יופי לא מבין כלום ביופי? האם היא באמת חשבה שזה לא יפה, או לא ציפתה שייצא לה ככה? אי אפשר לדעת. זו תעלומה שכנראה לעד תישאר במסגרת פסטיבל הפסנתר.
 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg