ראשי » תרבות » מוזיקה

תרבות אגדה חיה: בוי ג'ורג' וקאלצ'ר קלאב בת"א

זריקת נוסטלגיה מתוקה וצבעונית, סטליסט להיטי, ביצועים טובים של הרכב נגנים מוכשר ובוי ג'ורג' אחד שניצח על הכל בכובע צהוב ולא מעט הומור, גם עצמי: פרט לבעיות סאונד ועודף קאברים, אלפי האנשים שמילאו את ההיכל קיבלו בדיוק את מה שציפו לו מ-"קאלצ'ר קלאב", ואפילו דנה התאימה למופע כמו כפפה מקושטת נוצות

אפשר להגיד עליו הרבה, אפשר לנסות ולתייג אותו כסתם אייקון צבעוני מהעבר, אבל דבר אחד היה מאוד ברור אמש בהיכל מנורה מבטחים: בוי ג׳ורג׳ הוא פרפורמר מאוד מודע. הוא ער לסיטואציה, מכיר את החשדנות, כבר שמע את המפקפקים ויש לו את כל הסיפורים, האנקדוטות, הבדיחות והקלישאות כדי להתייחס למבקרים בביטול, ליצור חיבור קרוב עם הקהל ולעשות מזה חלק בלתי נפרד מההופעה של Culture Clubבעשור השני של שנות האלפיים, יותר משלושים שנה אחרי השיא.
 
האמת צריכה להיאמר והיא אכן נכתבה הרבה לפני שג׳ורג׳ וחבורתו נחתו בארץ: מדובר בהרכב שכבר זמן לא מבוטל נעדר מהבמות, הקהל זוכר בעיקר את להיטיו מלפני ארבעה עשורים, וחלק גדול מהאטרקציה היא ה״שואו״ הראוותני, המאופר ויוצא הדופן של הסולן, סמל פופ שאיבד עם השנים קצת מזוהרו ומצלילות קולו. כחלק מאותה מודעות עצמית הוא סיפר על השאלה החוזרת שנפנית אליו בדבר העובדה שהוא כבר לא נשמע ונראה כמו פעם, ותשובתו הקבועה היא: "זה לא היה קריפי אם כן הייתי נשמע ונראה כמו לפני שלושה עשורים?". אין מה להגיד, את חוש ההומור שלו הוא לא איבד, וזה ניכר בצחוק מתגלגל של הקהל לא מעט פעמים במהלך המופע.

בוי ג׳ורג׳ גרסת 2017 עולה לבמה מפוקח, כשהוא בוחר לפרק במודע את כל ״המוקשים״ הללו כבר על ההתחלה, במילים הראשונות שבחר להגיד לקהל המקומי המריע. הוא לא דיבר אל הדבוקה הגדולה של המעריצים הצבעוניים והנרגשים שהתגודדו בקרבת הבמה בשורות הראשונות. הוא פנה דווקא אל אלו המקטרגים, אל הספקנים: ״ניקח אתכם הערב למסע נוסטלגי, אבל תזכרו שיותר מדי נוסטלגיה זה לא טוב לבריאות״.

״תקשיבו למוזיקה שלנו כי היא מה שאנחנו רוצים להעביר״, הייתה עוד אחת מאותן הצהרות קלישאתיות שהופרחו לחלל ההיכל והמופע השלם יצא לדרך, אחרי פתיחה צולעת מאד בגלל סאונד אטום לחלוטין שבלע את כל 12 הנגנים הזמרות והג'ורג' לכדי צליל מפלצתי צורם ומאכזב. גם לחצובת המצלמה המוזרה שעמדה בקדמת הבמה והסתירה מעט את פניו התייחס ג׳ורג׳, ספק מתנצל, ספק מסביר שהמופע כולו מצולם ומתועד ולכן היא שם.
 

אל ארבעת חברי ההרכב המקורי של הקלאב, הצטרפו עוד חמישה נגנים (קלידים, כלי הקשה, גיטרה, סקסופון וחצוצרה) ועוד שלוש זמרות ליווי. תריסר המוזיקאים על הבמה בהחלט הוכיחו שהם באו לתת עבודה שהם בקיאים בה בהחלט מבלי שאף אחד, חבר להקה מקורי או לאו, יגנוב את אור הזרקורים, על אף שממילא זה בלתי אפשרי כשבוי ג'ורג', שעוטה על עצמו לא פחות משלוש שכבות של בגדים שנראים כמו הכלאה בין חליפה לפיג'מה וגדולים עליו בעשרים מידות, נמצא על אותה הבמה. גם הסולן הפתיע לטובה ביכולת שלו לשיר את מרבית השירים הישנים באופן שנשמע טוב למדי ושאינו מתרחק מאוד ממה שכולנו ציפינו לשמוע. אפילו הסאונד הבעייתי השתפר אט אט לאורך המופע, עד שלקראת ההדרן אפשר היה אפילו להבדיל בין גיטרה לסקסופון.

הסט ליסט ברובו כלל כצפוי שורה של להיטי הלהקה מראשית שנות ה-80. It's A Miracle, Time, Miss Me, Do You Really Want To Hurt Me, Victims ואחרים. התאורה והבמה היו מעוצבים בצורה מאוד מאופקת. דווקא בהופעה של מי שהמציא את השואו, המרכיב החזותי נותר זניח ולא מתחכם. הווידאו ארט שחזר קליפים נוסטלגיים של ההרכב, התאורה לא סנוורה, אין פיצוצים ואין הפתעות. שום דבר במופע הזה לא התיימר "להביא את קאלצ'ר קלאב לשנות האלפיים", וטוב שכך. בוי ג'ורג' ולהקתו באו – לא רק לספק לנו חוויה נוסטלגית כמתבקש מלהקת אייטיז מובהקת, אלא אשכרה לעשות מוזיקה, יאמר לזכותם.
 

בין השירים המשיך ג׳ורג׳ לפרוס את המשנה שלו, כשבאחד השיאים שיתף את הקהל בתחושות הזרות האישית שלו. ״תמיד הרגשתי יוצא דופן. אבל כשחושבים על זה דווקא הנורמליים הם המוזרים״, אמר, ושוב סחף את אלפי הנוכחים. נדמה היה לרגע שכל הקהל הענק שהריע ומחא כפיים ארוכות עשה זאת מתוך הזדהות כנה עם תחושת הזרות והמוזרות שכל אחד מאיתנו חווה לפעמים. ג׳ורג׳ יודע לכתוב שירים טובים, יודע לתווך אותם נכון ובהחלט יודע לקנות את הקהל שלו בצורה כנה וישירה. זה עבד לו מצוין אמש בהיכל, ואף מבלי להתאמץ.

מעט אכזב שמתוך 16 השירים שביצעה הלהקה, שלוש היו גרסאות כיסוי לאחרים (האבנים המתגלגלות, פרינס וטי. רקס), במיוחד לאור העובדה ששניים מהם נבחרו להיות שני השירים שחתמו את ההופעה.  התוצאה - יצאנו מהופעה של קאלצ'ר קלאב מזמזמים Get It On מתוך Bang a Gong. עדיף היה ללא ספק לחתום דווקא עם Karma Chameleon האייקוני שפתח את ההדרן, אליו הצטרפה דנה אינטרנשיונל לביצוע משותף. אגב, בניגוד לריטה שחירבה את I am Sailing אצל רוד סטיוארט בקיץ האחרון, דנה התאימה פה כמו כפפה מקושטת נוצות לביצוע הצבעוני של ג׳ורג׳ והחבורה.
 
בוי ג׳ורג׳ ניפק ערב מוצלח שענה על מרבית הציפיות ממנו, כולל הפגנת אהדה לישראל, לישראלים ולאוכל שלנו, אלא מה. מרכז הערב, הוא מנה לא פעם את הפעמים הקודמות בהן הופיע בישראל, פעם כדי-ג׳יי ופעם נוספת עם המפיק מארק רונסון בשנת 2008. אפשר לצרף את 2017 למניין, כפעם ההיא שבוי ג׳ורג׳ הופיע בישראל עם ״מועדון תרבות״ בהרכב המקורי. הוא היה ונשאר המנוע המרכזי של ההרכב, הפנים שלו וגם האגו הגדול שצמח ממנו, בעוד שלושת נגני הלהקה המקוריים הרשו לעצמם לגנוב טיפה תשומת לב מהקהל רק אחרי שזה ירד מהבמה כשהמוזיקה המשיכה לנגן, כמו בהופעה של אמן סולו, שלא נאמר – דיווה אמיתית. תכלס? לא ציפינו לפחות מזה, ונהנינו (כמעט) מכל רגע.
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg