ראשי » תרבות » טלוויזיה

הסודות שקשבנו מיכאל גורדוס לא גילה

הקשב המיתולוגי שנפטר השבוע קלט תשדורות ממטוס נשיא ארה"ב, כמעט חשף כוח קומנדו גרמני במשימת חילוץ, ותיעד את מגדל הפיקוח של ביירות בעת פשיטה של צה"ל. אך כשהיה חשש ביטחוני שמר את ידיעותיו לעצמו. מיכאל טוכפלד, לשעבר איש קול ישראל, נפרד

לא רבות הן המילים בשפה העברית המכוונות לאדם אחד בלבד. כזו היא המילה "קשבנו". אמרת אותה ולכולם היה ברור למי הכוונה, כי הרי בתולדות העם והמדינה לא היה עוד "קשבנו" אחר זולת מיכאל (מיקי) גורדוס המיתולוגי. כמעט חמישים שנה שידר את הקולות והמראות העדכניים ביותר מרחבי תבל, הרבה לפני עידן הלוויינים ותחנות הממסר המשוכללות, והפך לאגדה לא רק בישראל אלא במדינות רבות אחרות. בימים שבהם כתבי המשטרה עלצו על שהצליחו להתביית על תדרי השידור המשטרתיים ולעקוב אחרי הניידות, גורדוס כבר עקב אחרי מטוסי קרב במזרח התיכון וספינות מלחמה במפרץ הפרסי.
 
הוא היה הראשון שדיווח על חטיפת מטוס 'אייר פראנס' בשנת 1976, שהובילה בסופו של דבר למבצע אנטבה, ולזכותו נזקפת גם הידיעה הראשונה על פלישת עיראק לכוויית במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. בנימה אישית אומר כי כאיש 'קול ישראל' בעבר שערך חלק לא קטן מיומני החדשות בגל המשותף עם גלי צה"ל באותם ימי סקאדים ואימת סדאם חוסיין, נדהמתי לא אחת מיכולתו להביא אל היומן את קולות המלחמה ההיא בשידור חי ובזמן אמיתי במהירות וביעילות.

השבוע תמה האגדה. מיקי גורדוס, שסבל בשנים האחרונות ממחלת סוכרת קשה, מת מדום לב בביתו והוא בן 73.

לא ברור כיצד הגיעה המילה "קשבנו" לתודעה. יש אומרים כי נהגתה במוחו של ירון לונדון שהיה המגיש הראשון של 'היום הזה', אך סברה אחרת מעניקה את הקרדיט דווקא לנקדימון רוגל, מבכירי רשות השידור שלימים היה מנהל הטלוויזיה הישראלית.

"הוא היה ארגון חדשות של איש אחד", מסכם שלום קיטל, מי שניהל את מחלקת החדשות ב'קול ישראל' שנים רבות. "מהחמ"ל שלו בשדרות ח"ן 7 בתל-אביב הוא שמע את כל העולם. רוב הזמן לא יצא מפתח ביתו אך עם זה היה איש רעים להתרועע. את חייו החברתיים העביר בעיקר עם חברים בביתו. נהגנו לבוא אליו עוד בימים שלפני הכבלים והלוויינים כדי לראות משחקי כדורסל מה-NBA ומאירופה. זו הייתה הפרפרת בעבודתו, שכן רוב הזמן הוא הקשיב לתשדורות מהעולם והבין כמעט הכול שכן הוא דיבר שש שפות על בוריין - עברית, צרפתית, אנגלית, רוסית, פולנית וערבית".

בשנת 1968 הצטרף לרשת כתבי 'קול ישראל'. "במידה מסוימת הוא היה כתב שטח", אומר חיים זיסוביץ' ששימש מזכיר מערכת החדשות של הרדיו בשנות התשעים, "אלא ששטח הסיקור שלו היה העולם כולו ואותו הוא סיקר מביתו. הוא היה מין תערובת של איש מודיעין ועיתונאי שנמצא בשטח ואוזניו כרויות לכל העולם כל הזמן. סדר היום שלו היה קודש לחדשות במובנים שאיש מאיתנו לא הכיר. הוא המציא את פייסבוק, וואטסאפ ויתר הרשתות החברתיות לפני שבאו לעולם כאשר במו ידיו הפך את העולם כולו לכפר גלובלי קטן שבו שומעים הכול ויודעים הכול".
 
מי שנמנה עם ידידיו הקרובים המעטים הוא אהוד יערי, הפרשן הבכיר לענייני ערבים של חדשות 2. "יש משהו שלא כולם יודעים עליו", הוא מספר ל'מקור ראשון'. "את יתרון המהירות שלו על כלי התקשורת בארץ ובעולם יכול היה להפוך לעסק אדיר שכן הוא ידע מראש על אירועים שיכולים היו להשפיע על הבורסות בעולם, והרי מדובר בעניין של מיליונים. ואכן, פעמים רבות פנו אליו גורמים שונים, בעיקר אמריקאיים, וניסו לפתות אותו לעזוב את המשכורת האומללה של רשות השידור וביקשו רק 'תן לנו טיפ פעם בשלושה חודשים' בהציעם סכומי עתק. הוא יכול היה לעשות זאת בקלות אך החליט שהוא רוצה להיות עיתונאי ודחה את הפניות הללו".

בהלוויה אמרה אשתו בלהה כי במשך 36 שנה בני הזוג כמעט לא יצאו מביתם. "זה לא מדויק אבל האמת היא שכדי להוציאו מביתו צריך היה לשדל אותו", אומר יערי. "הוא לא אהב קהל גדול או את החיכוך עם שרים ופוליטיקאים. היה לו נוח ב'מערה החשמלית' שלו. בשנים האחרונות הוא גם סבל מבעיות בריאות".

יערי עמד לצדו של גורדוס בכמה מאבקים שהיו לו הן עם רשות השידור כשזו החליטה להפסיק את ההתקשרות עמו באופן שעורר את כעסו ואת התמרמרותו. מאבק אחר היה עם שכניו שהתנגדו להצבת האנטנות המרובות על הגג. "אני לא יכול לומר שתמיד הקשיב לעצתי, לפעמים כן".

ואכן, את הרומן עם רשות השידור סיים בקולות צורמים. גורמים ב'קול ישראל' אומרים שבשנים האחרונות ניהל שיחות מאוד לא נעימות עם מנהליו, השתמש בביטויים בוטים, שלח מכתבים מעליבים ואף יצא נגד עמיתים בשידור. בנוסף לכך, בעידן האינטרנט משקלה של עבודתו וחשיבותה הצטמצמו פלאים, ובכל זאת, טוענים אותם גורמים, הרשות יכלה למצוא דרך מכובדת יותר להיפרד מאיש רב-זכויות כמוהו מאשר שליחת שני טכנאים לפרק את קו השידור שבאמצעותו העביר את דיווחיו ולקחת את הציוד הנלווה. "קשבנו" סירב להכניס אותם והודיע שיעשה זאת רק כנגד צו של שופט.

תהילתו של מיקי גורדוס באה מאותן ידיעות בלעדיות וקולות נדירים שקלט ושידר כמעט בנשימה אחת. אחד השידורים הראשונים שלו היו על פשיטת צה"ל על נמל התעופה הבינלאומי של ביירות ב-1968. הוא הקליט את פקח הטיסה זועק "יש אש גדולה בנמל התעופה של ביירות, יש אש גדולה בנמל".

"הוא היה מהיר מאוד", מוסיף השדרן אריה גולן, מגיש יומני הבוקר ברשת ב'. "ידיעת השפות שלו אפשרה לו לתפוס את העיקר, להביא את ה'אינסרט' (קטע מוקלט), לכוונו ולהיכנס מיד לשידור. הוא היה השולף הכי מהיר במערב".
 

לא רק מערכת 'קול ישראל' נהנתה מכישוריו. מדינת ישראל חבה לו את הצלחתה לשחרר את הטייסים השבויים בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים, בעקבות התמונות שקלט מהטלוויזיה המצרית שבהן נראו אותם טייסים לאחר שנפלו בשבי. "היה בכך תרומה עצומה לצה"ל ולמדינה למשא ומתן לשחרור השבויים, שכן קל יותר להגיע להסכם כאשר התברר שטייסים שנחשבו לנעדרים או הרוגים עודם בחיים", אומר קיטל.

את החיידק התקשורתי קיבל גורדוס מאביו נתן גורדוס, שהיה נציג סוכנות הידיעות הצרפתית בישראל ושאת הידיעות שליקט העביר באמצעות שידורי מורס. בריאיון שנתן לפני שש שנים לאתר nrg אמר: "זו הייתה למעשה עבודה די דומה למה שאני עושה. אני ממש גדלתי בבית עיתונאי, של מערכת עיתונות סביב השעון. כבר מגיל צעיר עבדתי עם אבא שלי ועזרתי לו במשך הרבה שנים". "הוא הבין שדרך האזנה לתשדורות בעולם אפשר להביא סיפורים עיתונאיים רבים, והוא פיתח את היכולת הזו", מסביר קיטל.

בדירת המשפחה הוצב מפענח מורס, והידיעות הודפסו על סטנסיל ונשלחו למערכות באמצעות שליח על אופניים. בעוד שברוב הבתים בישראל בקושי היה טלפון, בבית גורדוס כבר היו טלפרינטרים. מיקי הצעיר לא התעניין בבניית מקלטי רדיו אלא בקליטת שידורים. הרדיו הראשון שלו נשרף לאחר שהעניק לו לא מעט מכות חשמל, ואילו את הרדיו השני רכש מהסוכנות הצרפתית. עד היום עומד הרדיו הישן הזה בחדרו כחלק ממאות המכשירים שהשתמש בהם עד לאחרונה. הוא המשיך לרכוש מקלטי רדיו מעודפי המודיעין של ארה"ב, מחברות ספנות ומהצבא. ב-1965 החל הפרק הירושלמי בחייו כאשר החל ללמוד מזרחנות ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית, וכך הגיע לביקור באולפני הרדיו. באותו ריאיון הוא מספר: "באתי לראות איך עובדים בקול ישראל, בתקופה שבה ירון לונדון וחגי פינסקר הגישו את יומן החדשות המיתולוגי. לאט לאט התחלתי להעביר ידיעות שקלטתי לקול ישראל. היה לי כבר ניסיון, וידעתי מה שווה ידיעה ומה לא. אני זוכר איך ירון לונדון היה קורא לי בשידורים: 'ידידינו מיכאל גורדוס'".

כך החליט גורדוס להפוך לתחנת ממסר עצמאית. הוא רכש בכספו ציוד משוכלל ונדיר והפך את חדרו לתחנת ממסר. את קירות החדר עיטרו מסכי טלוויזיה ששידרו בו-זמנית מארבע קצות תבל, ומקלטי הרדיו שנערמו על שולחנו .סיפקו לו את הסיפורים החמים ביותר. במיוחד אהב להאזין לנמלי תעופה ולמטוסים. "אלה היו חייו, זה מה שאהב", מספר קיטל. "הוא כמעט לא נסע לחו"ל, ייתכן שרק בשנות השמונים יצא לראשונה את גבולות הארץ, אבל גם לתל-אביב שמחוץ לביתו לא הגיע. לא נהג לשבת בבתי קפה ובמסעדות והחברים היו באים אליו".
 
לא אחת ספג אזהרות ממשרד התקשורת כי הוא חורג מתנאי הרישיון שהוענק לו לקליטת ידיעות והפצתן, שכן אהב להאזין לתשדורות רדיו שאינן מיועדות לציבור. בשנת 1970 חשף את דבר קיומה של רכבת אווירית מבריה"מ למצרים שנשאה טילי נ"מ מתקדמים וכוחות צבאיים, והישג זה הביא לו תהילה רבה בסרט תיעודי שנערך עליו בארה"ב.

לדברי אהוד יערי, גורדוס ראה כפסגת הצלחותיו דווקא את סיפור הצלתו של נשיא קפריסין הארכיבישוף מקאריוס. ביולי 1974 הודח הנשיא על ידי כת צבאית שדיווחה על מותו, ואולם גורדוס קלט תשדורת חלשה של הנשיא הקורא לעזרה ומבקש להציל את חייו. בעקבות השידור הזה יצאו כוחות בריטיים לקפריסין וחילצו את הנשיא המודח. "אם שגריר קפריסין לא בא להלווייתו זה רק משום שהוא אינו מכיר את ההיסטוריה של ארצו שלו", אומר יערי.

גורדוס אף נהג להאזין לשיחות שנקלטו במטוסו של נשיא ארה"ב, 'אייר פורס 1'. בתקופת פרשת ווטרגייט בתחילת שנות ה-70 קלט את ראש הסגל בבית הלבן, אלכסנדר הייג, שהזדהה בשם צופן, ונתן הוראות כיצד למנוע מהחוקרים להגיע להקלטות. הוא העביר את הקלטת השיחה לרשת הטלוויזיה NBC והיא אף הגיעה לוועדת הסנאט שדנה באישור מינויו של הייג למזכיר המדינה. משרד החוץ האמריקאי הגיש תלונה רשמית נגדו ואולם בתגובה לתלונה יעץ משרד החוץ הישראלי לאמריקאים כי אם ברצונם שלא יאזינו לשיחותיהם הרגישות, עליהם להצפינן בצורה טובה יותר.
 

פעולה אחרת שכמעט ונכשלה בגינו הייתה באוקטובר 1977 כאשר נחטף מטוס נוסעים של חברת לופטהנזה הגרמנית למוגדישו שבסומליה. גורדוס קלט כי כוח חילוץ גרמני מתכונן לצאת ולחלץ את החטופים. הוא התקשר לעורך 'מבט' חיים יבין, בהנחה שעד לשידור הכתבה מבצע החילוץ כבר יסתיים. כאשר הגיעה השעה תשע והמבצע טרם החל, התקשר ליבין שוב. "התחננתי אליו שלא ישדר את זה, מכיוון שהוא עלול לחשוף כך את הקומנדו, ואנחנו עשויים לגרום לכישלון המבצע ולהריגתם של אנשים", סיפר אז. אולם יבין לא נענה. "ניסיתי להפעיל עליו לחצים מצד חברים שהיו לי ברשות, כמו משה שלונסקי ואהוד יערי, אבל הוא התעקש. ניסיתי להתקשר למנכ"ל הרשות, שהיה אז טומי לפיד ז"ל. אבל אז לא היו ניידים, וטומי לא היה בבית, כך שלא הצלחתי להשיג אותו". הכתבה שודרה. אחרי השידור מיהרו שלטונות גרמניה להתקשר לכל סוכנויות הידיעות בעולם, וביקשו שלא לצטט את הטלוויזיה הישראלית, כדי לא לסכל את מבצע החילוץ.

מרגע שידור הידיעה ב'מבט', עברו עליו שעות קשות. "פעולת החילוץ הייתה בשתיים לפנות בוקר. אמרתי לעצמי שאם אנשים ייהרגו בגללי - אני לא יודע איך אחיה עם זה. לשמחתי כל הטרוריסטים חוסלו, וכל הנוסעים חולצו ללא פגע. המזל הוא שלא היה אז אינטרנט, אחרת הידיעה של מבט הייתה מגיעה תוך שניות לכל מקום".

בניגוד לעיתונאים אחרים הוא עצמו היה המקור למידע אך ידע לשמור על אמינות ואחריות אדירה לביטחון המדינה. "הוא ידע את הסודות הכמוסים ביותר, האזין לטייסי קרב ולמטוסים אזרחיים כאחד ונהג להתריע על אירוע מתרחש ובא. אך בכל מה שקשור בביטחון המדינה ושלומם של אזרחים, טייסים או חיילי צה"ל, הוא היה פטריוט אמיתי ולא הזכיר גם בפליטת פה דבר שעלול היה לפגוע בהם. פטריוט אמיתי ועיתונאי אמיתי", אומר זיסוביץ'.

תמיד כשנשאל האם מערכת המודיעין נעזרת בו בעבודתה, נהג לשתוק ולחייך. ה"סקופר" הגדול בתקשורת הישראלית אהב סקופים וידיעות בלעדיות וכמה שיותר, אך לא בכל מחיר. בריאיון האחרון שנתן ל'מעריב' ב-2016 אמר: "כשמאיימים לפגוע בביטחון המדינה שלנו, אין אצלי פשרות".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg