ראשי » תרבות » במה

שחקן של כולם: יון תומרקין פונה לקהל הדתי

הוא שחקן וכוכב נוער מוכר, אבל בחר ללמוד ממשל במרכז הבינתחומי. מצהיר שהוא חילוני, אבל משתתף בשמחה בהצגת חנוכה לקהל הדתי. מעריך את אביו חד הלשון, האמן יגאל תומרקין, אך בורר בזהירות את מילותיו. יון תומרקין משתף פעולה עם שולי רנד ומספר על שאר הקיטובים בחייו

זמן לא רב לאחר שהזמר והיוצר שולי רנד חזר בתשובה, הוא פגש ברחוב את האמן יגאל תומרקין. תומרקין, שנודע בלשונו המשוחררת ונטולת העכבות, ראה את הזקָן שגידל ושאל אותו, "מה זה, שולי? פורים?". לאחרונה, במהלך החזרות למחזמר "אמריכאן" נפגשו לראשונה בנו של יגאל, השחקן וכוכב הנוער יון תומרקין שמשחק במחזמר, ורנד שכתב את העלילה והפזמונים. "היה נורא נחמד והוא סיפר לי את הסיפור הזה על אבא שלי. מרגש אותי לעבוד עם יוצר בסדר גודל של שולי", אומר תומרקין.

זו לא הפעם הראשונה שתומרקין מככב בהפקת חנוכה, אבל לראשונה הוא עושה זאת במסגרת מחזמר הפונה בעיקר לקהל הדתי. "צר לי לאכזב, אבל אני לא עובר תהליך התחזקות", הוא אומר בחיוך, "ראיתי מחזמר עם ערכים, טקסט ברמה שכתב שולי רנד. זה סִקרן אותי ואמרתי כן".

במרכזו של המחזמר "אמריכאן" עומדים דני (תומרקין) ויקי (אבישי שטרית), שני אחים, בנים לאיש עסקים (אסי צובל) המתגוררים במגדל יוקרתי  בתל־אביב. האב רוצה להצליח בגדול ומחפש אחר העושר. ככל שהוא צובר יותר כסף, הוא רוצה יותר. חברו (קובי אריאלי) משכנע אותו לעבור לאמריקה, שם נמצא הכסף הגדול באמת. אך למעבר לאמריקה יש מחיר - למכור את העבר המשפחתי, הבית, המפעל והמטעים ולגור בחו"ל. כאן נכנס לתמונה יעקב כהן, בתפקיד הסבא, שמנסה לעשות ככל יכולתו כדי להשאיר את בנו והנכדים בארץ.

תומרקין: "זה מחזמר על חומרנות מול ערכים, ארץ ישראל מול אמריקה, משפחה מול עסקים. הילדים במשפחה נמצאים כל הזמן בטאבלטים, הם לא כל כך רואים מה קורה מסביבם, אבל לאט־לאט יש שינוי, והם מתחילים להיגמל מהמסכים ולראות את הנעשה מסביב. אני משחק את דני, הילד הקטן והשובב, שמכור לקנדי קראש. בתור האח הבוגר, יקי מזהה לפניי את הבעייתיות בלנסוע לחו"ל, ודני נקרע בין העולמות. הוא מצד אחד מעריץ את אחיו, ומצד שני הוא לא רוצה לצער את אבא שלו. בסופו של דבר המשפחה כולה, בזכות הסבא, מתחברת לשורשים ולדברים החשובים באמת, ומתנתקת מהחומרנות".

המפגש עם קהלים חדשים משמח אותו: "מכל מלמדיי השכלתי, מכל חוויה אני לומד. אני בכלל לא לוקח את ההצגה הזו למקום של דת, אלא למקום של ערכים. זה מחזמר צנוע וטוב, ואני לא עושה עניין מכך שרוב הקהל צפוי להיות דתי. מצד שני כשעשיתי את 'סימני שאלה', סדרה על חוזרים בשאלה שהייתה פופולרית במגזר החרדי, ישבתי בחדר קבלה אצל רופא ולידי ישב זוג חרדים. פתאום שמעתי אותם מתלחששים: 'זה הוא, זה לא הוא'. כל כך התרגשתי שהצלחתי להגיע לעוד קהלים, שמישהו שלכאורה בכלל לא מכיר אותי ואת המשחק שלי נחשף אליי".
 

בגיל 28, יש מאחורי תומרקין רזומה עשיר. בגיל 12 שיחק בסדרה "הילדים מגבעת נפוליאון" ובהמשך בסדרות "האי", "חצויה", "סימני שאלה", "מועדון החנונים" והריאליטי "גולסטאר". לצד זאת שיחק גם בקולנוע, ב"רוק בקסבה" ובתיאטרון. ועדיין, למרות שגילו כפול מ־14, הוא עוד מתויג ככוכב ילדים ונוער.

איך התמודדת עם גילויי ההערצה הרבים סביבך?

"זה מאוד תלוי איפה זה קורה ומתי, אבל עדיין מוזר לי כשניגשים אליי ברחוב. זה משהו שהוא חיובי ואי אפשר להתלונן עליו, אבל יש רגעים שהייתי רוצה שלא ישימו לב אליי".

זה משפיע על ההתנהלות שלך?

"כשאתה כוכב נוער אז הרבה פעמים אתה מרגיש אחריות. אני מאוד מודע לכל דבר שאני מוציא מהפה, וכשתוקעים לי מיקרופון בפרצוף אז ישר אני חושב על כך שיש ילדים שבטח מקשיבים לי".

וכמו כל כוכב נוער, גם תומרקין הופיע בעבר על הבמה הכי נחשבת בחנוכה - הפסטיגל. בתחילה כשפנו אליו להשתתף במופע עמוס הכוכבים, סירב. באופן מפתיע הוא סוחב פחד במה שמקורו בהצגה ששיחק בה בתור ילד קטן: "ישבנו אני וגל זייד על הבמה, ואני הייתי צריך לאכול גלידה שחציה הייתה אמיתית וחציה קלקר. בטעות הגלידה נשפכה עליי, והקהל התגלגל מצחוק. גל אמנם התנהג כאילו זה חלק מהסצנה, אבל פחד הבמה נשאר לי מאז.

"חששתי מלהופיע על במה, ובטח כזו גדולה כמו של הפסטיגל. בתור ילד, ההורים שלי לא לקחו אותי לפסטיגל, לכן הפעם הראשונה שראיתי את המופע הייתה בשנה שבה סירבתי להשתתף בו, וחבריי לתוכנית 'האי', כן הופיעו בו. באתי לבקר אותם מאחורי הקלעים, ראיתי שזה מאוד נחמד וכיפי".

בשנה שלאחר מכן כבר אמר כן, ובהמשך השתתף שוב במופע הפופולרי. אחר כך הגיעה ההצגה "שכחו אותי בבית", עם יעקב כהן: "דווקא להופיע בפני קהל קטן מלחיץ אותי יותר, כי כשאתה בפסטיגל אז הקהל הוא גוש אחד, ובהצגה קטנה יותר רואים כל אחד בקהל, גם את אלו שבודקים את הטלפון תוך כדי. לעשות את זה מבחינתי היה מטורף, זה לא היה פשוט".

במהלך השנים הצליח להתגבר כמעט לגמרי על פחד הבמה שלו ולהופיע בתיאטרון, בין היתר עד לא מזמן ב"זרעים של שתיקה" בהבימה: "לעמוד כל ערב בתיאטרון זו התמודדות, אבל התמודדות טובה.- אתה מאתגר את עצמך בכל פעם מחדש. אמנם בהתחלה הפחד משתק, אבל בסוף ההצגה יש תחושת שחרור מדהימה וזה נורא כיף.
כבר כמה שנים שלא השתתף בהפקת חנוכה, עד הטלפון מאילת ריפס שבכל שנה יוצרת מחזה איכותי לחנוכה לקהל הדתי: "היא והשותף שלה התקשרו אליי וסיפרו לי על המחזמר. שמעתי בקולם שהם קצת חוששים איך להציג לי את זה, אבל ביקשתי מהם שישלחו לי תסריט, ואמרתי שאשמח לקרוא ואשמח לשמוע מי משתתף בזה. עשיתי מה שאני עושה עם כל פרויקט שמציעים לי. אמא שלי נורא התרגשה מכך שזה מחזמר של שולי רנד. אין לה הרבה דיסקים באוטו, אבל בין הבודדים יש דיסק של שולי".

תומרקין אהב מה שקרא והחליט להצטרף לקאסט: "הכרתי את קובי ויעקב. את אסי ואבישי לא הכרתי קודם, אבל הם התגלו כאנשים מקסימים. קיבלו אותי יפה מאוד ואני שמח להיות פה".
 

הקריירה של תומרקין החלה כמעט במקרה. בגיל תשע ישב עם אביו בבית קפה, כשעברה במקום מלהקת. "אולי יש לך משהו בשביל הילד?" שאל אותה האב המפורסם, והיא הזמינה את יון לאודישן ל"הילדים מגבעת נפוליאון". הוא התקבל, ושיחק בסדרה שנתיים. הסדרה שודרה עד שיון היה בן 14, אז פרש מעולם הטלוויזיה. "היה לי קשה מאוד בבית הספר, כי נוצר מצב שילדים שאני גדל איתם גדלים עליי. כל פעם הייתה מגיעה שכבת ז' חדשה והם היו עושים בלגן, הייתי מסתגר בכיתה ומתגונן בין החברים שלי, לא חשבתי שאחזור לזה".

הוא מעולם לא למד משחק, אבל בתיכון למד במגמת קולנוע, כדי להבין את הצד שמאחורי המצלמה: "לדעתי חשוב מאוד להבין את המקצוע ומה שמסביבו. לבית ספר למשחק לא הלכתי וכנראה גם לא אלך. יש בזה משהו חיובי, אני לא נגד זה, אבל זו לא חוויה שהיא בשביל כל אחד. אני כן הולך לשיעורים פרטיים לפני אודישנים או תפקידים מסוימים, וזה עובד בינתיים יופי".

בסיום התיכון, כשתכנן לסיים את הבגרויות ואז לנסוע לחו"ל לפני הגיוס (תומרקין שירת בדוברות זרוע היבשה), ביקשה ממנו מלהקת להגיע לאודישנים לסדרה "האי". "בהתחלה לא רציתי, אבל היא שכנעה אותי. באתי, התקבלתי, ואז גיליתי כמה התגעגעתי לזה".

דיברנו על ההצגה החדשה ועל הקריירה שלו, ועכשיו, אני מודיעה לו, נעבור לקטע שכולנו חיכינו לו - אבא יגאל. הוא מקבל את הנושא בהבנה, לא מתחמק מלהיות "הבן של", למרות שלדבריו את כל הישגיו עד כה הוא קנה בהרבה עבודה קשה. אם יש, אגב, משהו שלמד מאבא יגאל, שלא אחת הסתבך בגלל לשונו, זה לשקול מילים בראיונות. ודאי בימים שבהם השיח הפוליטי רותח.

"בטח שאני נזהר, לא שהייתי יוצא עכשיו בריאיון בכותרות בומבסטיות, אבל אני כן חושב שזה חבל שדברים יוצאים מפרופורציה, ושאנשים צריכים לשקול את המילים שלהם. זו מדינה דמוקרטית וכל כך טובה. שמאלני הפך להיות כאן מילת גנאי, שם נרדף לאוהב פלסטין או לשונא המדינה, וזה חבל. אני חושב שכל גוֹני הקשת הפוליטית נמצאים על אותו רצון של אהבת המדינה והרצון שיהיה כאן טוב, פשוט כל צד רואה אחרת את הדרך לשם. יש לנו מספיק אויבים מבחוץ, חבל שנהיה גם אויבים מבית", הוא אומר, ומיד מוסיף: "אני מקווה שאני לא נשמע כמו קלישאה".

אביו היה כאמור דיפלומטי פחות, ויון הצעיר מצא את עצמו נאלץ לענות לשיחות טלפון שכללו קללות בגרמנית כמו "נאצים תסתלקו", שהתייחסו למוצאו הגרמני של אביו. "לאבא שלי יצא שם כאילו הוא נגד היהדות, נגד המזרחים, אבל זה ממש לא נכון. באופן מפתיע יש לו ידע גדול ביהדות, והוא יודע לכבד את האחר. אבל כשהוא פותח את הפה, איכשהו יוצאת לו פרסונה של בנאדם שפוסל, וולגרי. ההפך הוא הנכון. יש לו חברים דתיים וחברים מזרחים. הוא עצמו אומר על עצמו 'אני אומר את הדברים הנכונים אבל תמיד לאנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון', וזה באמת ככה. הוא אומר דברים נכונים אבל עוטף אותם בצורה צבעונית שלא תמיד קל לשמוע אותה".

כילד היה יון צופה באביו מתראיין בתוכניות כמו "פופוליטיקה", ותמיד ידע שיגיע הרגע ההוא שבו אביו ייתן דרור ללשונו: "הוא היה מתחיל טוב, אבל אז היו מעצבנים אותו, והוא היה יורד לפסים אישיים. ואז הוא היה חוזר הביתה, והייתי אומר לו 'אבא, אמרת נכון, אבל למה ככה', והוא היה מתנצל בפניי, אבל לא בפני אחרים".

אביו היה בן 56 כשהוא נולד, וכל השנים לא הרגיש חריגוּת בגלל הפרשי הגילים. רק עכשיו, כשאביו בן 84, הוא מבין את המשמעות של להיות בן לאב מבוגר: "כל השנים זה לא היה פקטור, תמיד שאלו אותי על זה, אבל זה לא היה עניין. בשנים האחרונות יש אצלו הידרדרות פיזית. כל השנים אבא שלי אכל, עישן ושתה, הוא חי בתקופה אחרת, עם פחות מודעות תזונתית, ועבד בעבודה פיזית קשה. תמיד היה לו מצב רוח טוב, הוא למעשה היה הילד ואנחנו היינו צריכים לשמור עליו. הוא לא שמר על עצמו ועל הגוף שלו ומגיע שלב כזה בחיים שנחלשים, וזה בולט במיוחד אצל כזה בנאדם ורבלי ואמוציונלי. אבא חייב סביבו אנשים חדים וחריפים שייתנו לו קונטרה, אחרת הוא מסתגר בתוך עצמו ולצערי זה קצת מנוון.

"אני מאוד אוהב אותו וגאה בו, ומה שבטוח - האמנות שלו תמיד תהיה. חמישים שנות יצירה לא הולכות ברגל. אני כל פעם מגלה מחדש עוד דברים ועוד יצירות. אם אני מגיע למישהו הביתה ואראה יצירה שלו, זה תמיד משמח אותי. אני תמיד מזהה אותן, גם אם הן לא חתומות".

ירשת משהו מכישרון היצירה?

"בתור ילד, אבא היה בתוך העבודה והיצירה ואני הייתי לידו, מצייר או מכין יצירות. אני טוב ביצירה אבל משאיר את זה לו, אני לא נכנס לתחום הזה. היצירה שלי לא באה לידי ביטוי בציורים, אלא בדברים כמו לבנות ריהוט וקופסאות עץ. בבית אני עושה הכול, משפץ ובונה, שיפצתי עכשיו לאח שלי הרבה דברים".

ב־2004, אחרי מאבק מתוקשר נגד מי שביקש לשלול ממנו את הפרס, זכה תומרקין האב בפרס ישראל. יון קיבל את התעודה, אחיו את הפסלון ואילו האב קיבל את הצ'ק והתואר: "בסופו של דבר אבא קיבל את הפרס מידיהם של אריאל שרון, בנימין נתניהו ומשה קצב. אני שמח על זה, אין מקום לשלול מאדם פרס על רקע האמירות שלו. אמנות זו אמנות ובסופו של דבר הוא נשפט על פיה".

אמו נעמה, הפחות מפורסמת, היא עבורו מודל לחיקוי לא פחות. הוריו התגרשו כשהיה בן 13, והוא עבר עם אמו מיפו לתל־אביב. "אמא היא השראה", הוא אומר, "היא אישה חיובית, מלאת אנרגיות, מצחיקה. הבנתי שאני מעריץ אותה כשהיא חלתה בסרטן, ודרך ההתמודדות שלה עם המחלה, בעקשנות ובמבט חיובי, זכיתי להכיר אותה מקרוב ולגלות איזה אדם מדהים היא. לאמא יש חלק מרכזי ממי שאני ומה שאני".
 

לצד המשחק, הוא לומד זו השנה השלישית בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. "מעניין אותי ללמוד על ממשל, פוליטיקה, ביטחון. חשובה לי המדינה שאנחנו חיים בה, וחוץ מזה בריא לעשות דברים שלא קשורים לעולם שלך. אני פוגש בלימודים מעגלים חברתיים שלא רק מדברים על מחזות ואודישנים, עולם אחר".

מזהים אותך? עושים לך הנחות בלימודים כי אתה סלב?

"רק עכשיו, אחרי שלוש שנים, בהפנינג פתיחת הלימודים מישהו ניגש אליי והתחיל להתלהב, 'וואלה סלב, יש כאן סלב'. וזה הכי לא מתאים. מתייחסים אליי כרגיל, אני לא מצפה להקלות. הצלחתי להגיע לכל השיעורים, הצגות חנוכה יצריכו ממני היעדרות, אבל יהיה בסדר".

יש סיכוי שנראה אותך בפוליטיקה?

"חשוב לי להבין בפוליטיקה. זה לאו דווקא אומר שארוץ לבחירות בעתיד, אבל כיאה לפוליטיקאי לא אכחיש. לא אגיד שכן ולא אגיד שלא. אולי איתי כחלון וליברמן כן יסכימו לשבת בקואליציה", הוא מחייך.

הוא מוצא קשר בין עולם המשחק לפוליטיקה, ומשתמש בתכנים שלמד גם כדי לייצג את ישראל בעולם. "אני רואה בלימודים משהו שאני יכול לקחת ממנו כלים למשחק. אחרי הכול אתה לומד לעמוד מול קהל, להעביר מסר, שפת גוף. יוצא שאני נוסע לחו"ל עם סרטים ושואלים אותי על ישראל, חשוב לי לדעת מה להגיד ואיך להגיד. אני רואה בבית ספר לממשל גם בית ספר למשחק. פוליטיקה היא בעצם סוג של משחק".

כמה ימים לאחר פגישתנו הוא צפוי לנסוע לפולין במסגרת משלחת היוצאת מהמרכז הבינתחומי, ויאמר שם קדיש במסגרת הטקס. למרות הגנים הגרמניים והמראה הבהיר, לכל מקום שאליו הוא הולך הוא מספר על יהדותו. "הרבה פעמים ראיתי ישראלים בחו"ל אומרים אני מאיטליה, או מספרד, אני תמיד אומר שאני יהודי וישראלי". זו לא תהיה הפעם הראשונה שתומרקין מבקר בפולין. כבר בתור ילד קטן לקחו אותו הוריו לטיול במדינה: "זה מוזר לקחת לשם ילד, אבל ההורים שלי תמיד ידעו להראות את המציאות בצורה שילד יבין. לא הייתה לי טראומה. יש לי תמונה חקוקה של אושוויץ בראש. בתיכון לא הצטרפתי למשלחת שיצאה מבית הספר. זה היה נראה לי ציני. ראיתי איך שאר האנשים מסביבי מחכים לדיוטי פרי ולבילויים בלילה. זה לא נראָה לי מתאים".

יש לך דרכון גרמני, מראה נכון ואנגלית, יש סיכוי שתנסה את מזלך בחו"ל?

"אני נורא אוהב קולנוע וטלוויזיה. הייתי שמח לנסות לעבוד בחו"ל ולמצוא הזדמנויות, אבל אני לא רואה את עצמי עוזב את הארץ לתקופה ארוכה. להתחיל בחו"ל זה להתחיל מחדש, שם אף אחד לא מכיר אותי, אבל אולי זה עוד יקרה, ימים יגידו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg