ראשי » חליפה עסקית

האם מתה, האב ברח, והודות לעובדת הסוציאלית נותרה הילדה ברשות הדודים

זה יכול היה בקלות להיות עוד מקרה של ילדה הנמסרת למשפחת אומנה, אבל בזכות התערבותה של העובדת הסוציאלית מירי אופריכטר, נמצא עבור הילה הקטנה פתרון במסגרת המשפחה המורחבת. "טובת הילד היא תמיד השיקול הקובע", אומרת אופריכטר, "והיום, שנתיים אחרי, אני שמחה לדעת שקיבלנו את החלטה הנכונה"

נדירות הפעמים בהן החלטה אחת בודדה יכולה לשנות את גורלו של אדם לכאן או לכאן. כזה היה המקרה של הילה (שם בדוי), אז בת הארבע, שרשויות הרווחה עמדו לקבל החלטה לפיה היא תוצא מרשות הוריה ותועבר למשפחת אומנה. אמה של הילה, חולה במחלה סופנית, נכנסה לאשפוז ממושך בבית החולים. אביה, עבריין המוכר למשטרה, נמלט מהארץ ולא היה ברור היכן הוא ואם ניתן ליצור איתו קשר. רשויות הרווחה פעלו מהר, וכל הנתונים הצביעו על כך שהם יקבלו החלטה לפיה עליהם למצוא להילה הקטנה משפחת אומנה, בה תוכל לגדול בבית חם ולקבל הזדמנות לחיים טובים יותר.

בהקשר הזה יש לציין שמדי פעם נשמעים קולות הטוענים ששירותי הרווחה בישראל ממהרים להוציא ילדים מבתיהם. לעיתים אפילו ממהרים מדי. ואולם לשם ההגינות יש לומר שהקו המנחה את הפקידים והעובדים הסוציאליים במקרים כאלה הוא תמיד טובת הילד. שירותי הרווחה אמורים להגן בראש ובראשונה על הילדים, לאתר מבעוד מועד סימנים למצוקה, ובאמצעות צוות מנוסה ורגיש של עובדים סוציאליים לבנות את הפתרון המיטבי עבור הילד. הדבר נכון שבעתיים כאשר משפחתו מדרגה ראשונה אינה מתפקדת, ולעיתים אפילו מסכנת את הילד עצמו.

כזה היה גם המקרה של הילה. אלא שכאן נכנסה לתמונה העובדת הסוציאלית מירי אופריכטר, שעקבה מקרוב אחר המקרה, והיתה מעודכנת בהתפתחויות האחרונות. היא ידעה שחוות הדעת שתגיש לגורמי הרווחה תקבע במידה רבה את עתידה וגורלה של הילה. בימים הראשונים שבהם אושפזה האם בבית החולים, שהתה הילה הקטנה אצל הדודה, אחותה של האם. אופריכטר, שכבר היתה מעודכנת בהתפתחויות, וידעה שאבי המשפחה נמלט מהארץ, ביקשה לראות את הילה ולוודא שהיא במקום בטוח. היא נפגשה עם הדודה, אותה כבר הכירה מהעבודה הצמודה עם המשפחה, ושיתפה אותה באפשרויות העומדות בפני גורמי הרווחה. לשמחתה, הציעה הדודה שהיא תיקח על עצמה את האחריות על הילה, במקום שתועבר למשפחת אומנה.

אופריכטר הכירה את הדודה, וזיהתה כאן אפשרות שתותיר את הילדה במסגרת המשפחה המורחבת. היא היתה נחושה לפרוס בפני הגורמים המתאימים את הסיפור, ולהוסיף את חוות דעתה, שהדודה אכן תוכל למלא את התפקיד, והיא ובעלה יצליחו לתת להילה את הבית שלו היא זקוקה.

"טובת הילד היא תמיד השיקול היחיד במקרים כאלה", אומרת אופריכטר, "אין ספק שהילה היתה זקוקה במהירות האפשרית למסגרת משפחתית. חשבתי שזה יהיה יותר מדי עבורה לאבד את אביה, שנעלם, וכפי הנראה גם את אמה, שמחלתה הסופנית עמדה להכריע אותה, ולהתנתק גם מהמשפחה המורחבת, שבמקרה הזה הביעה רצון כן ואמתי לקבל אותה ולגדל אותה כאילו היתה בתם. בבית כבר היו שני ילדים, כך שמדובר בהורים מנוסים. אמנם היכולות הכלכליות שלהם לא גבוהות, זו לא משפחה אמידה, אבל הכי חשוב היה בשלב הזה לתת לילדה ביטחון, שלא כל עולמה חרב עליה ועדיין יש סביבה מבוגרים בני משפחה, שניתן לסמוך עליהם ושהם דואגים לה".

אופריכטר נעמדה על רגליה האחוריות כדי לשכנע את הגורמים הקובעים שעדיף להשאיר את הילדה במסגרת המשפחתית. "אני יודעת שבמקרים כאלה יהיו מי שיטענו  שמשפחת אומנה שמבוססת יותר מבחינה כלכלית תהיה טובה יותר עבור הילד, אבל בעיני מה שהיה חשוב זו האהבה ותשומת הלב שידעתי שהילה תקבל אצל אחותה של האם. זו היתה בעיני דוגמא טובה להעדפת טובת הילד על פני הנוהלים המקובלים בדרך כלל במצבים כאלה. עשיתי הכל על מנת לשכנע את מי שצריך ולהציג את התמונה הכוללת".

ועכשיו, חמש שנים לאחר ההחלטה הגורלית, אפשר להגיד שעשיתם נכון?

"הילה היא עכשיו בת תשע. אני עוקבת מקרוב אחרי המשפחה, מבקרת שם הרבה ואני משוכנעת שעשינו את הצעד

הנכון. האמא, לצערי הרב, נפטרה לאחר כמה חודשים ומהאבא עדיין אין סימן. גם למשטרה אין מושג היכן הוא. הילה כבר הפכה לחלק מהמשפחה, מקובלת על שני אחיה החדשים ואהובה על ידי בני הזוג, שני הדודים, שהפכו בפועל להוריה.


"אני מתמלאת סיפוק בכל פעם שאני נפגשת איתם. הרי אף אחד מאתנו הוא לא נביא וקשה לדעת מראש מה יקרה, אבל בכל פעם מחדש אני שמחה על התחושה החזקה שכיוונה אותי והביאה לכך שאעמוד על כך שהפתרון להילה יהיה במסגרת המשפחה המורחבת. לא תמיד נוצרת אפשרות כזו, ובמקרים דומים אכן הילד מוצא מאחריות המשפחה ומועבר למשפחת אומנה. במקרה בזה אני שמחה שהאפשרות היתה שם ושגם זיהינו אותה ומימשנו אותה, לטובת הילה".

•  הכתבה מאת מירי אופריכטר
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...