כל האמת: מי מכביד על העסקים הקטנים?

רק פעולה יזומה ואחדות של מגזר העצמאים, רק לובי עם מנגנון תקשורתי ופוליטי רחב, יצליח לעצור את הטירוף הפופוליסטי של הצעות החוק המכבידות על בעלי העסקים הקטנים וחולבות מהם עוד ועוד תשלומים. זה הזמן להצטרף אלינו כדי לעצור את יצרני הכותרות

מאת דיקלה אבוטבול- יו”ר התאגדות העסקים בישראל

"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". המשפט מוכר ונכון במקרים רבים. הרבה דברים אפשר להגיד על דור הרשתות החברתיות, על אחד מהם אין מחלוקת – הרשתות יצרו את האפשרות לחשוף אמיתות פחות פופוליסטיות ביתר קלות.

פתאום השכלנו להבין כמה רעל אכלנו במשך שנים בשל תעשיית מזון לא מוסרית ופעלנו בנושא. הרשתות מדווחות על ירידה משמעותית בצריכה של מוצרי חלב, שהסתבר כמלא מוגלה. יש ירידה בצריכת נקניקיות, מחשש שיש בהן חומר מסרטן וכעת אנחנו מודעים לעובדה שדגני בוקר מלאים בעומס סוכר. התחלנו לגלות את האמת שמאחורי עשיית כותרות בהן הלעיטו את הציבור, שלא היה מודע ולא הבין.

אז עכשיו בואו נדבר על עסקים. עסקים קטנים. מאז כינון הממשלה החדשה, או יותר נכון מאז החלה התאגדות העסקים את פעילותה, התחלנו לחשוף עוד ועוד עוולות ולגלות עוד ועוד כותרות, על גבם של המעסיקים הקטנים.

הנה עובדה: המעסיקים הקטנים בישראל מייצרים למעלה מ-70 אחוז ממקומות התעסוקה בארץ. למעשה, הם אחראים על 40 אחוז מהתוצר הלאומי. הם משלמים אחוז מס גבוה, ריביות בנקאיות גבוהות, קנסות גבוהים ולמעשה אחראים לא מעט על ההכנסות למדינה. בטח ובטח שהם אחראים על התנאים הסוציאליים של רוב אזרחי המדינה.

להצטרפות למאבק העצמאים לחץ כאן

הרשימה ארוכה: ימי חופשה, ימי מחלה, ימי פציעה, שעות הנקה, שעות בדיקות הריון, תשלום חגים, תשלום משכורת במבצעים צבאיים, תשלומי פנסיה, הבראה, פיצויים, ביטוח לאומי, מס הכנסה - כל אלה הם רק חלק מהתשלום החודשי שמעסיק משלם על עובדיו – הוא ולא הביטוח הלאומי, כפי שהאדם הסביר חושב

אותו אינסטלטור, קוסמטיקאית או שיפוצניק, שלרוב מרוויח פחות מעובדיו,לא מוותר על יום עבודה גם כשחולה או פצוע , הוא זה שמממן את כל התשלומים הללו ועוד. הוא זה שלוקח את הסיכון, פותח עסק, לוקח הלוואות ובסופו של דבר לא זכאי גם לא ליום חופשה או יום מחלה אחד בתשלום.

יהיו מי שיגידו – זו בחירה שלו להיות עצמאי ולא שכיר. הלוואי שזו היתה המציאות. בפועל המציאות היא שיש פחות מקומות תעסוקה מכמות התושבים. מציאות שבה מעל גיל 45, הסבירות שיזמנו אותך לראיון עבודה היא אפסית. אם עברת את גיל 50 הזמן הממוצע למציאת עבודה הוא כמעט שנתיים.

דיקלה אבוטבול -יו" ר התאגדות העסקים לישראל

במצב כזה, ניתן היה לצפות שהמדינה תעודד דווקא את אלה שלקחו אחריות ומצאו לעצמם ולעוד כמה משפחות מקור תעסוקה באופן יזום, תוך לקיחת סיכונים רבים. הרי ברוב מדינות העולם המעסיקים הקטנים זוכים מהשלטונות ליחס של לא פחות משטיח אדום. רק בישראל בעל עסק שבקושי מרוויח 5,000 שקלים בחודש וטעה לראשונה בחייו בעקבות ביקורת של מס הכנסה, יכול לקבל על כמה קבלות שדהו מהדיו קנס לא פרופורציונלי ממס הכנסה. זה קורה רק בישראל.

אז עד כה תוקן חוק אחד קטן המיטיב עם ציבור העצמאים ,חוק שמתקן אפלייה של שנים בחישוב דמי הלידה של נשים עצמאיות, אך הביטוח הלאומי כלל לא היה מודע אליו ובטח שלא יישם  אותו. מישהו שואל למה על אי יישום חוק המדינה לא נקנסת, כמו למשל אותו אינסטלטור, שבמקרה נרטבו לו כמה קבלות?

רק בישראל מעסיקים קטנים נדרשים לממן עשרות הצעות חוק פופוליסטיות, שמנסות לגרוף כותרות בקלות רבה – כי מי שמשלם אותם זה המעסיקים ולא המדינה. רק בישראל ציבור העצמאים משלם יותר ביטוח לאומי, אך זכאי לאפס ביטחון לאומי, בעודו נדרש לממן עבור עובדיו ביטחון סוציאלי לאומי שהוא מהחריגים בעולם.

רק בחודשים האחרונים הועלו בכנסת הצעות החוק הבאות, שלכולן מכנה משותף אחד: חברי כנסת אנונימיים, אשר מנסים לתפוס קצת פופולאריות ולהפוך למוכרים. דוגמא? תוספת של שני ימי חופשה בשנה ועוד שישה ימי חופשה בשנה בצורת סופי שבוע ארוכים, הגדלת הפרשות הפנסיה לעובדים, חופשת לידה לאבות, שעות הנקה לאבות ,תשלום מחלה החל מהיום הראשון ועוד כהנה וכהנה. העלות של חוקים כאלה למעסיק קטן, שנניח מעסיק עשרה עובדים, היא לא פחות מ-100 אלף שקל בשנה.

עכשיו, בואו נניח שהמצב הבסיסי היה קל לעיכול, אך ממילא המעסיק סוחב על גבו השבור מאות תקנות, חוקים ותשלומים שהוא לא מבין מדוע הוא נדרש לשלם. ממילא כל עסק שלישי בישראל נמצא בסכנת סגירה ואפשר רק לתאר איך עוד 100 אלף שקל בשנה היו יכולים לסייע לו לשרוד. אז מה מטרת החקיקה הפופוליסטית הזו?

אגב, שלא נטעה. הכותרות אומרות שהנה עבר החוק. אנחנו מאמינים שאכן הוא עבר, אלא שבשורות הקטנות כתוב שהחוק עבר רק בוועדת השרים לעניייני חקיקה. בפועל זה אומר שעדיין לא עבר שום חוק אלא רק עלתה הצעה בוועדה פנימית בכנסת ועד שהצעת החוק הזו תעבור, אם בכלל, הדרך ארוכה. אבל כותרת כבר יש.

עד היום, למעט הצעת חוק אחת מתוך מבול של מעל 70 הצעות חוק במימון המעסיקים, לא עבר שום חוק. אבל עדיין משום מה יש מי שסבורים שהציבור מטומטם. הרי אם החוק עובר או לא, זה כלל לא רלוונטי. הצעת החוק עשתה כותרות? זה העניין!

ולמי ששואל מה הפעילות שלנו? זה בדיוק מה שאנחנו עושים - דואגים שהחוק יישאר רק בכותרות. על מנת שזה יקרה, צריך להחזיק מערך תקשורתי, משפטי ולוביסטי רחב. במקום שנעסוק במינוף העסקים שלנו, חברי הכנסת מאלצים אותנו לעבוד בלהוריד הצעות חוק משולחן הכנסת.

כל הצעת חוק שעולה ביום בהיר כגחמה של ח”כ כזה או אחר, עולה לרב כי אותו ח”כ קיבל סקר בו מסתמן שהוא לא ייבחר שנית,דבר שגורם לו לשכוח שהוא נבחר כדי לשרת אותנו ולא את עצמו. כך יוצא שח”כ שמקבל משכורת כדי לפעול ביושרה ולמען תועלת הציבור, גורם לכך שאנחנו נדרשים לשלם כספים כדי לעצור את הצעת החוק שלו. וככל שיש מאבק גדול יותר על אותה הצעת חוק ,הוא זוכה ליותר כותרות.

מדובר במנגנון עקום, שמניע את כלכלת ישראל וגורם לבעלי עסקים קטנים עוד ועוד הוצאות, כך שהממשלה, שאמורה להתייחס לבעלי העסקים כיצרנים המרכזיים של מקורות תעסוקה והכנסה, הופכת אותם בעצם לפרה שחולבים ממנה כספים וכותרות.

לצערנו, הפיתרון שגיבשנו מוכיח את עצמו שוב ושוב: רק אחדות של מגזר העצמאים, רק מנגנון תקשורתי ופוליטי רחב, מצליח לעצור את הטירוף הפופוליסטי הזה ואם טרם הצטרפתם אלינו, זו השעה לעשות זאת. רק יחד נצליח לעצור את עושי הכותרת.

הכותבת היא דיקלה אבוטבול   -יו” ר התאגדות העסקים לישראל

להצטרפות למאבק העצמאים לחץ כאן