נפגעתם בתאונה קלה? אתם בסיכון להיפגע עוד פעם

לשון החוק והתקנה שאוסרת על נהגים להזיז את רכבם לאחר תאונה קלה, גורמת לא פעם לתאונות שבהם נקטלים חיי אדם

אחת הרעות החולות בכבישי ארצנו היא התופעה הבזויה של תאונות פגע-וברח, תאונות בהן הנהגים הפוגעים נמלטים ממקום או התאונה בהם הנהגים מפקירים את נפגעי התאונה הן תאונות חמורות מכל היבט ובעיקר מהפן המוסרי. בכדי למגר את התופעה בא המחוקק והתקין את תקנה 144 לתקנות התעבורה. על פי תקנה זו מחוייב הנהג שפגע לעצור את רכבו ולא להזיז אותו ממקום התאונה, אלא בהוראת שוטר. עוד מפרטת התקנה: הנהג ידאג למנוע כל נזק נוסף לנפגע, יגיש לו עזרה ככל יכולתו והכשרתו, יזעיק את שירותי ההצלה, ימתין ליד הנפגע עד לבואם ואם אין אפשרות להמתין לאמבולנס ידאג להעברת הנפגע ברכב מתאים לקבלת עזרה רפואית. עד כאן הכל ברור והגיוני, במיוחד בתאונות קטלניות.

בהמשך מפורטת גם פרוצדורה ביורוקרטית ארוכה: הנהג “ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רשיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג לפי דרישתם את רשיון הנהיגה, רשיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזיהוי שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם”.

כל התהליך הרישומי הזה אורך זמן, זמן רב מדי, בשעה שהמכוניות והנהגים שנשארים במקום התאונה, מהווים פצצת זמן מתקתקת ומסוכנת לא רק למעורבים בתאונה הראשונה אלא גם לשאר המשתמשים בדרך.  מניסיוני העשיר בטיפול בתאונות קטלניות, כעורך דין לתעבורה מאז 1989, רובן המכריע של התאונות אינו קטלני. במרביתן נגרם נזק לכלי הרכב ותו לא. אלא שהנהג הישראלי הוא לא פראייר, גם אם הוא לא נפגע בגופו, הוא מיד מכריז שכואב לו ולפיכך מדובר בתאונה עם נפגעים ועל פי החוק- אין להזיז את הרכבים.
כאן מתחילה פרוצדורה ארוכה מסוכנת ומסובכת. התאונה נרשמת על ידי כוחות ההצלה, במשטרה במגן דוד אדום וכו’ כתאונה עם נפגעים. כוחות חילוץ והצלה יקרים מוזעקים למקום, כך גם אמבולנס אחד או יותר. למקום מוזעקים גם כוחות משטרה. לרוב עד שכל אולו מגיעים למקום נותרים  על הכביש רכבים בני אדם שמהווים מפגע קשה ואלו יוצרים פקקי תנועה אדירים בעיקר אם מדובר בדרך מהירה ובשעות העומס.  לעיתים הנהגים כל כך עסוקים בהעברת הפרטים המסורבלת, המפורטת בתקנה שהם שוכחים שהם נמצאים בדרך מהירה  ומהווים מפגע שמזמין תאונות נוספות, שאכן קורות. חשוב לציין שלעיתים  התאונה התוצאתית –  התאונה הקטלנית מתרחשת לא בצמוד לתאונת המקור הקלה שגרמה לה, פעמים רבות הפקק שנוצר כתוצאה מהתאונה הקלה משתרך על פני קילומטרים רבים ממקום התאונה, ושם ארעה התאונה הקטלנית בהמשך אותה תאונה שהייתה נמנעת ,אם כלי הרכב היו מוזזים לצד הכביש.

עו"ד עמרי ארגמן. צילום- אורן סונגו

הבעיה של תקנה 144 שהיא ארכאית ותוקנה בשנת 1970. מכאן שהיא לא הותאמה לרוח התקופה כיובל שנים. המון השתנה בחצי המאה הזו, הסיכונים שאותם צפתה התקנה הינם שונים בתכלית, ביום שהיא נוסחה כמעט ולא היו במדינה כבישים מהירים, המכוניות לא נסעו במהירויות כאלו וכל הטכנולוגיה הייתה שונה בתכלית. מכוח החוק נובעת ראייה מערכתית “עתיקה” של הדברים קחו לדוגמא כיצד מתייחסת אפליקציית ווייז הפופולארית פאר היי טק הישראלי, לרכב שנעצר בשוליים, לתאונה או למפגע בהמשך הדרך . היא עושה זאת בעזרת הכרזת משפט ארוך מורכב ומסורבל. אנו כנהגים נשמע משפט בנוסח “שים לב, רכב נעצר בשולי הדרך”. שש מילים, שעד שהן נאמרות והנהג מפנים אותן, חולפות שניות רבות. גם כאן לא נלקחו בחשבון מהירות הנסיעה וזמן התגובה בדרך מהירה, כל אלו יכולות למנוע את התאונה הקטלנית הבאה. כעורך דין לתעבורה שעוסק בתאונות קטלניות אני ממליץ למפעילי האפליקציה לקצר משמעותית את ההודעה שתי מילים בנוסח “רכב בשולים” היו מעבירות המסר טוב יותר ואפקטיבי יותר להתייחסות אפקטיבית של הנהג למפגע בזמן התגובה הקצר שעומד לרשותו.

הפיגור הטכנולוגי בתקנה 144 מתבטא בחוסר העדכון הטכנולוגי של אופן העברת הפרטים. ביום שנוסחה התקנה היה הכרח כלשון התקנה ל”העתיק את הפרטים” בכביש באמצעות כלי כתיבה ונייר מי נהג בשנות ה60 או ה 70 עם מצלמות מתוחכמות ברכבו? כיום ברוב המקרים אין כל צורך באותו אופן של העתקה לרוב יהיה די בצילום לוחית הזיהוי ופני הנהג בשיות ספורות באמצעות טלפון נייד שנמצא כמעט כל נהג, ומשם יוכלו רשויות החוק להשיג בנקל את כל הפרטים הנדרשים באותם מקרים בודדים שבהם יבחר הנהג הפוגע לא למסור את פרטיו לאחר שהזיז רכבו מהדרך המהירה.

ראוי לציין שבתקנה 145 ישנו תת סעיף שעוסק בפינוי הכביש בכדי למנוע סיכון והפרעה לתנועה, אולם תקנה זו היא בתוקף רק לגבי תאונות בהם נגרמו נזקים לרכבים או לרכוש. האבחנות שבין  תקנה 144 לתקנה 145 הינן  גורפות מדי, בכך שהן  אינן מפרטות את מידת הפגיעה של המעורבים בתאונה. בכך הן למעשה  מאפשרות, , לכל נהג או לכל מי שטוען שהוא נפגע מהתאונה להפעיל  על פי שיקול דעתו את ההוראות המחמירות של תקנה 144 ולהשאיר את הרכבים ללא תזוזה עד לבוא המשטרה. התוצאה: תאונות המשך קטלניות שיכולות היו להימנע. לאור הנסיון הרב שיש לי בתחום תאונות קטלניות,

אני קורא לרשויות החוק לחדד את החקיקה בנושא. לעניות דעתי, במידה והפגיעה הגופנית אינה חמורה, יש להזיז במהירות האפשרית את כלי הרכב מנתיבי התנועה, במיוחד בכבישים מהירים, על מנת להימנע מתאונות חמורות יותר. בהתאם לתקנה כיום, נהג שמזיז את רכבו בתאונה שבה יש נפגעים, מבלי שקיבל אישור משוטר, נחשב לעבריין. אני קורא להפוך את היוצרות ולקבוע שדווקא הנהג שלא יזיז את רכבו ממקום התאונה למקום בטוח, בתאונה שבה הפגיעות בגוף הן קלות מאוד, הוא שייחשב לעבריין ועליו תוטל האחריות במקרה של תאונת המשך קטלנית.

הנוסח הקיים ארכאי וקריאתי לשינוי התקנות מקורה בניסיון עשיר של שנים רבות בטיפול וייצוג של תאונות המשך שבהם נהרגו אנשים חפים מפשע לכן לדעתי הדבר הוא בנפשנו.

מדהים לגלות כמה קל ליישם את השינוי שאני מציע - אילו רק היו מוסיפים את המילה “חמורה” לתחילת תקנה 144 ולכותרת התקנה, היה ברור שהיא תקפה  רק לתאונות שתוצאתן הריגה ובנוסף לתאונות שבהן פגיעות הגוף הן חמורות  והכל היה נראה אחרת.  כל שאר התאונות היו נכנסות תחת המטרייה של תקנה 145 ותאונות ההמשך הקטלניות היו נמנעות, בהתאם להצעתי- הכנסת  המילה “חמורה” לתקנה 144 הייתה חוסכת מידי שנה בישראל  חיי אדם יקרים.

הכותב הוא עו”ד ארגמן עמרי, עו”ד ונוטריון, בוגר משפטים (LLB) באונ’ ת”א (1988) וחבר בלשכת עורכי הדין משנת 1989.