 |
|
|
|
|
כשבגרוב היה חור |
|
|
 |
|
מה חשבת לעצמך, גברת נחמיאס, שאם תקשטי את ''סרט לבן על כיפה אדומה'' במריחות עבות של מייק אפ בדמות דיאלוגים קומיים מבריקים, לא נרגיש שהעלילה מחוררת כמו גופתו של השייח' יאסין?
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
לימור נחמיאס היא אישה מצחיקה. אולי האישה המצחיקה היחידה שיש לספרות העברית להציע. ציפור צבעונית יחידה בתוך להק של כותבות מהציסטות, העוסקות בחומרי המציאות האפרפרים, שדוהרות על חסר והדחקה וכאב ונישואים קלוקלים ושכול והשד זוכר מה עוד. טלו דוגמה: ''למה את מסתכלת עלי ככה? '' '' איך אני מסתכלת עלייך? '' '' כאילו את מופתעת'' מלמלתי במבוכה. ''מהרגע שנכנסתי את מסתכלת עליי עם ההבעה הזאת''. '' עשיתי גבות אתמול! '' היא צעקה ''יצא לי מופתע''. יפה .
כעת, תהייה קטנה. ראשית: האם היכולת להצחיק מגיעה עם הנחת עבודה לפיה הקורא הוא אידיוט, שמותר לכפות עליו ממבו ג'מבו כמו ''סרט לבן על כיפה אדומה'' ? ושנית : האם משיחות המייק-אפ העבות בדמות דיאלוגיים קומיים מבריקים, די בהן כדי להסיח את דעתו מהסתירות ומהתפרים הגסים ומהעלילה המחוררת כגופתו של השייח' יאסין?
גיבורת ''סרט לבן על כיפה אדומה'', שרונה פרוכטר, מובטלת שחיה ''מהמינוס של עצמה ומהפלוס של ההורים'', יוצאת לחפש אחר חברתה פאני שנעלמה בנסיבות מסתוריות לאחר שנרשמה למשרד שידוכים. מפה לשם, היא מסתבכת עם האקס שלה, עם המשטרה, עם כנופיית חוטפי נשים אכזרית ועם כל מי שרק חולף בסביבה. נחמיאס, שמדלגת בין סיפור בגוף ראשון לבין עמדת המספר כל יודע, מקצה לגיבורה שלה מודעות מתעתעת - לפעמים היא קלולסית עם אישיות גבולית, לפעמים היא בלשית קרה ומחושבת. אף אחד ממצבי המודעות הללו אין בו כדי להסביר את הרשלנות הפושעת בה נרקמת העלילה, או את מניעי המריונטות החלולות המשמשות כדמויות - סהדי במרומים שב''מומינים'' ראיתי אפיון דמויות מתוחכם ויעיל מזה.
חבל,כי מתחת לבניין-העל האינפנטילי של הספר,רוחשת תשתית מרתקת - עולם הסאדו מאזו ותעשיית הסנאף.אבל כל זה,כמה מצער, נקבר עמוק מתחת להתחכמויות זולות. חבל, כי בחיים האמיתיים נחמיאס מתיימרת לאחוז בסוג של צד אפל, אותו היא נוהגת לייחצן במרץ, עם כל הראיונות העגמומיים והליפסטיקים האדומים כדם ובגדי הגברים. מהספר הזה היא יוצאת אפלולית כמו דיסק של טיפקס. הטיפול הקליני-חובבני שלה במה שאמור להיות הגרעין הקשה שלו חושף אותה במלוא מערומיה, ואלו אינם עטויים לייטקס כלל ועיקר, כי אם חלוק בית מצויץ של סבתות. היא מתעקשת להישאר מרוחקת, נוגעת לא נוגעת, מזגזגת להכעיס. מצליחה לייצר סצנת סירוס טעונה ומתוחכמת, מבלי לקרוס תחת משקלה של המטפורה הקורמת עור וגידים, אבל באותה נשימה מתרסקת למין הפי אנד מביך בפשטנותו. למה? בשביל מה היא צריכה את זה? בשביל מה אנחנו צריכים את זה?
כשהיא לא כותבת ספרים, נחמיאס כותבת טלנובלות ( '' משחק החיים'' לדוגמה). טלנובלות מהזן המתחכם, העמוס ניואנסים וכפלי משמעות. אולי יש בכך כדי להסביר את החופש אותו היא נוטלת לעצמה. כאילו נתפתה להאמין שבספר, כמו בערוץ 3, אפשר להפקיד בפיו של הנתי רביץ התורן גיהוקים טקסטואליים מקושקשים ולצאת משכנעת. ובכן, אי אפשר. אי אפשר להשתין על הקורא שלך בקשת 358 ( ! ) עמודים .
אם לא בא לך לכתוב ספר, גברת נחמיאס, אל תכתבי אותו ואל תעשי טובות. אם כל מה שיש לך במגירות זה ערמת ויצים וקונספט חצי אפוי ורבע מתוחקר, אז באמת אל תטרחי. אנחנו נחכה בסבלנות. אנחנו מחכים כבר מאז ''אמא שלך זוחלת'', ולא , ''צבוטותי'' אפילו לא היה קרוב. אל תכתבי אם אין לך מה. אל תכתבי אם את קפוצה. אל תכתבי אם את לא רוצה באמת להעיז, באמת להעמיק, באמת להתלכלך. משעמם לך? תעשי גובלנים. ספר, מה לעשות, עושים באהבה או שלא עושים בכלל.
| |  | |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 | |  פירסום ב - nrg מעריב | אתרי מעריב | דרושים ל - nrg | תנאי שימוש | עזרה | כתבו לנו | מי אנחנו | |
|
