 |
 |
|
|
|
|
|
|
| עידו פלוק לא מבין למה מייקל מור מעדיף להסתלבט על ג'ורג' בוש כמו איזה אינפנטיל במקום להראות את העובדות המחרידות באמת
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קשה לבקר את מייקל מור, את "פרנהייט 11/9" שלו. מצד אחד מדובר במגלומן חולה פרסום, אדם המככב בכל סרטיו, אף פעם לא נרתע ולא מתנצל על הצגה שטחית ואפילו מניפולטיבית של עובדות ולפעמים אפילו לא מדייק בהן. מצד שני, אף אחד אחר לא עוסק במלאכה החשובה כל כך של להסביר לציבור האמריקאי, בניו יורק כמו במישיגן, בחליפות כמו בטנדרים, את מעשי השלטון האמריקאי בארבע השנים האחרונות וכל זה לקראת בחירות שעלולות לקבוע גורלו של עולם שלם: אם למלחמה ואם למתנגדיה. עולם שלם דואג, עולם שלם מבקר את מדיניותו של בוש, אבל אף אחד לא עשה כמייקל מור, "האביר החדש" של השמאל האמריקאי (שטוען נחרצות, שוב ושוב, שאינו דמוקרט) האיש היחיד שמצליח לערער באופן שיטתי את השלווה הרפובליקנית המפורסמת, להלחם בצנזורה, להציג את האמת בשפה פשוטה, באופן ידידותי ולהפוך, עם הכרס, הכובע והזיפים, ל"נציג העם".
"נציג העם" הזה, היו בטוחים, שלט לגמרי בכל המהלכים שהביאו לכך ש"פרנהייט 11/9" הפך ללהיט: הוא הפך עולמות כשפורסם שדיסני לא תפיץ את הסרט שלו, למרות שידע על זה מזה זמן רב וגם ידע שהאחים ווינסטיין,
מבית מירמקס, יעמדו מאחוריו וייקנו את הסרט מדיסני. בפסטיבל קאן האחרון, שם זכה סרטו בפרס דקל הזהב, הוא הצטרף להפגנות של איגוד עובדים מקומי ולקח איתו את כל המצלמות. בסופו של דבר, הוא גם גילה שתמונות של חיילים אמריקאים המתעללים באסירים עיראקיים היו בידיו הרבה לפני הפרסומים על כך, ושהוא החליט לשמור אותם לסרט. גם גופי השמאל האמריקאיים לא בטוחים לגמרי לגבי מיסטר מור: הוא שמאלן שאינו אינטלקטואל, שאינו בוחל בסילוף עובדות ובפופוליזם ובעצם – הוא שמאלן שמתנהג כמו רפובליקאי.
הדבר הראשון שבולט ב"פרנהייט 11/9" הוא שינוי הסגנון בו נוקט מור. שלא כמו בסרטיו הקודמים, מור לא מציב את עצמו במרכז כל סצנה בסרט. הוא גם מייצר פחות חומר בעצמו ופונה לחומרים ארכיונים שמקבלים פרשנות חדשה עם קריינות פרי עטו. "פרנהייט 11/9" הוא סרט שנוצר על שולחן העריכה, כשמור שולח צוותי צילום ובעיקר עדרי מפיקים להשיג חומרים וטווה אותם יחד למקשה אחת של ראיות שמטרתה אחת: להראות לציבור האמריקאי, שהאדם שיושב בבית הלבן, אחד ג'ורג' וו. בוש שמו, אינו ראוי לשבת שם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"פרנהייט 9\11". צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
אינפנטיל
|
|
|
 |
|
|
|
"פרנהייט", שלא כמו קודמיו, הוא גם סרט העוקב אחר ההתרחשויות באופן לינארי, כמעט כרונולוגי: הסרט מתחיל עם הזכייה המפוקפקת של בוש בבחירות, ממשיך עם יתר החופשות שבוש לקח עד אותו ספטמבר ארור, עוקב אחר מבטו המזוגג של נשיא ארה"ב שעה שהוא מקבל את הבשורה שמטוס שני התרסק על מגדלי התאומים ומסתיים במלחמה בעיראק.
ויש גם עובדה שלישית, שהופכת את הסרט הזה לשונה ברפרטואר של מייקל מור: "פרנהייט 11/9" הוא פשוט סרט לא טוב. הוא נראה כמשהו שנעשה בחופזה (מור הרי העמיד לעצמו דדליין להפיץ את הסרט לפני ה-4 ביולי), משהו שלא עומד בציפיות לרעש הגדול שנוצר סביבו ובעיקר, אם בחדלות האישית של בוש עסקינן, במוצר לא מספק שמחמיץ סיפורים גדולים וטובים כמו השקרים והמסמכים המזויפים שהציגה ארה"ב באו"ם בדבר נשק ההשמדה של עיראק, התכנון הלקוי של המלחמה הכושלת בעיראק והעובדה שאף אחד לא שאל את עצמו, בימים שאחרי ה-11 בספטמבר, כשכולם היו עסוקים בתכנון של בניינים חזקים יותר, בניינים שיעמדו בהתרסקות מטוסים עליהם, מדוע קמה קבוצה קיצונית זו או אחרת ומחליטה להתפוצץ על ניו יורק.
במקום להתמקד בשאלות כאלה, בחר מור לתקוף את בוש באופן אישי יותר, כמעט ילדותי. בקטע מרכזי בסרט, למשל, מציג מור את בוש יושב בגן הילדים בו ביקר בבוקר של ה-11 בספטמבר ומקריא לילדים סיפור, כשאחד העוזרים שלו לוחש לו על האוזן שמטוס שני התרסק על מגדלי התאומים. כאן מור עובר לפתע להילוך איטי ומקריין את מה שאפשר שהתרחש במוחו של בוש באותם רגעים. התוצאה היא "ירידה" על בוש ברמה של גן ילדים. כך גם ההנאה שמור שואב מלהראות את הנשיא מתנהג כמו אידיוט בחופשות שונות ומשונות. "תראו", צועק מור מהמסך, "תראו איזה אידיוט מכהן עלינו". הירידות האינפנטיליות האלה מעניינות את מור הרבה יותר מאשר העובדות המחרידות שזועקות מהפרשה הזאת, פרשת בוש, ובסופו של דבר, מכהות את הזעם שאתה אמור להרגיש כשאתה יוצא מסרט כזה, זעם שצומח באופן הרבה יותר אפקטיבי עם כל כתבה ב"וילג' ווייס".
|
|
|
|
|
|
|  | | "פרנהייט 9\11". צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
