 |
 |
|
|
|
|
|
|
| הצייר, השחקן, המוזיקאי, התסריטאי והבמאי וינסנט גאלו הוא אחד מהאמנים הגדולים של ימינו, ועדו פלוק מוצא הוכחות לכך בסרטו החדש והמוכפש, “Brown Bunny” |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הייתי בן תשע. ניגנתי בתופים שהשגתי מהוריו של חבר יהודי תמורת שירותיי הגננות והניקיון שלי במשך הקיץ. יחד עם התופים, קיבלתי מציצת-רסן מאחותו הגדולה של החבר היהודי השמן שלי. זו הייתה המציצה הראשונה שלי. אחר כך גם דחפתי לה אצבעות. זה היה סט תופים זול שנקנה בידי יהודים קמצנים אבל זה עשה צלילים ואהבתי את זה" (וינסנט גאלו על תחילת הקריירה המוזיקלית שלו).
"כמעט 25 אחר כך, אשתמש בשיר מהאלבום הזה, שיר בשם
"מון-צ'יילד", ביצירת המופת שלי, 'באפאלו 66'" (וינסנט גאלו בכתבה על קינג קרימזון).
"הראיון העיתונאי הכי טוב עם וינסנט גאלו היה זה שערך וינסנט גאלו. הכתבות הכי טובות של וינסנט גאלו נכתבו על ידי וינסנט גאלו, ההופעה המוצלחת ביותר של וינסנט גאלו בויימה ונערכה על ידי וינסנט גאלו מתסריט שווינסנט גאלו כתב, אפילו התמונות הכי טובות של וינסנט גאלו צולמו על ידי וינסנט גאלו." (שלושה ציטוטים ממש לא ממצים מתוך האתר הרשמי של וינסנט גאלו).
וינסנט גאלו אינה הראשון ולא האחרון במצעד של אמנים חשובים בעלי אישיות מזעזעת, אבל הוא עדיין מקרה מעניין. מצד אחד, מדובר באדם שלידו לו ריד – סלבריטי ביץ' ידוע – הופך לילדה זהובת שיער ביריד, אדם שמתבטא באופן קבוע התבטאויות קיצוניות גזעניות וקסנופוביות ובעיקר אחד האמנים הכי יהירים של העת החדשה. רק מה, שווינסנט גאלו, וינסנט גאלו הצייר, השחקן, האמן הקונספטואלי, המוזיקאי, התסריטאי והבמאי הוא אחד הכשרונות הכי גדולים ומדהימים שחיים היום וסרטו החדש, "Brown Bunny” ("שפן חום") רק מוכיח זאת.
"Brown Bunny", בכיכוב גאלו וקלואי סביני ("קידז") הציג לראשונה בפסטיבל קאן האחרון שם עורר סנסציה כשהתברר שהוא מכיל סצינת מין אוראלי חסרת כל עידון בין שני הכוכבים הראשיים, ובעיקר כשמרבית המבקרים חמורי הסבר הכריזו כי מדובר בסרט הכי גרוע שראו בחייהם (בתגובה איחל גאלו לרוג'ר איברט שיחטוף סרטן, אבל מאז הם כבר התפייסו). מאז ההקרנה בקאן ערך גאלו את הסרט מחדש כמה וכמה פעמים ועדיין לא הצליח למצוא חברת הפצה שתסכים להביא את הסרט לאקרנים בארה"ב. בסופו של דבר נאלץ גאלו ללבוש גם את כובע המפיץ העצמאי, היחצן והמפיק והצליח להקרין את הסרט בערים הגדולות.
השורה התחתונה היא שלא יעזור כמה שדמותו הפומבית של גאלו מעוררת חלחלה, "Brown Bunny" הוא הסרט הכי טוב בו צפיתי השנה. זה סרט מסע קטן, לירי ומרגש שעשוי בקפדנות, בחוכמה ונועזות ומזכיר יותר מהכל את חזון הקולנוע העצמאי האמריקאי, זה שאמור היה להכתיב כבר שפת קולנוע חדשה אבל נשכח כשבעלי חברות הפקה עצמאיות הסכימו למכור את נשמתם לאולפנים התאגידיים של הוליווד. בשימוש במצלמת 16 מ"מ, מימון יפני, צוות מינימלי ועשייה ספרטנית, וינסנט עשה זאת שוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
וינסנט גאלו
|
|
|
 |
|
 |
|
מרוץ מחוף לחוף
|
|
|
 |
|
|
|
"Brown Bunny" עוקב אחר אופנוען מרוץ כושל בשם באד קליי ובמסע שזה עורך מהחוף המזרחי אל קליפורניה בדרך ממרוץ מופסד אחד אל המרוץ הבא. כמו סרטו הראשון והמבריק של גאלו, "באפאלו 66", זה סרט על גיבור חסר יכולת התמודדות עם העולם שמסביב ובעיקר עם העולם הרגשי שלו עצמו. כמו בילי בראון, הגיבור של "באפאלו 66", גם באד קליי האופנוען נע בין אטימות ונכות רגשית מוחלטת לבין רגישות מקסימלית והתפרקות. לעומת זאת, ובניגוד לסרטו הקודם, המידע על הדמות מועבר כאן באופן ויזואלי לחלוטין וללא דיאלוג כמעט. "Brown Bunny" ברובו, אתם חייבים להבין, הוא סרט על איש שנוסע לבד באוטו. ומה שנשמע כהרפתקאה אמנותית-קולנועית-נסיונית-איזוטרית ובעיקר משעממת, הופך בידיים של גאלו ליצירה קסומה שיוצרת הקבלה בין הכביש ונפשו של אדם.
האסתטיקה המשוכללת אליה מגיע גאלו כדי ליצור את ההקבלה הזאת, את ההרגשה כאילו צוות הצילום וההקלטה יושב בקרביים של באד קליי, רוכב האופנוע הקשוח-רגיש, ומצלם את הסרט מתוך עיניו הכבדות, מאלפת. צילומי הדרך שלו רחוקים מלהזכיר צילומי כביש סטנדרטים: הם צילומים עקומים, דרך שמשת רכב עכורה, הם אינם צילומי אוטוסטרדות, אלא כבישים כפריים בדרך משום מקום אל לא-מקום. עריכת הסאונד כל כך מדוייקת ורכה עד שנדמה שרחשי המנוע מקבילים גם הם לרחשי נפשו של באד. סימני האיתות העצלים, הגשם הכבד שניתך על גג המכונית, הכל הופך למראה אל נפשו של הגיבור.
גאלו מקפיד שלא לבזבז שום מראה כזה או צליל באופן סטנדרטי: התקריבים שלו מיוחדים, בעיקר באופן שהמצלמה ממסגרת את הפנים בדיוק, ללא העדפה לצד כלשהו (תקריב קולנועי קלאסי יעניק תמיד מרווח "נשימה" לכיוון אליו פונה הדמות המצולמת), מה שנותן תחושה של חוסר איזון, הראש ככלא של מחשבות, עריכת הסאונד שלו הופכת את הסרט הזה לסרט חרישי, סרט של לחישות וניואנסים של סאונד. גם הפסקול המקסים שקיבץ גאלו (שהפעם, הפתעה הפתעה, לא כתב אף שיר עבור הסרט) לא עובד באופן סטנדרטי ולפעמים המוזיקה תתגבר ותחלש במקומות מאוד לא צפויים, באופן שיעביר מידע חדש על הגיבור שלנו, על באד קליי.
זהו. כמה דקות בתוך הסרט כבר תשכח את דמותו הטורדנית של האמן, את ההתבטאויות האומללות, את האהבה העצמית (וכמובן את הכתוביות הפותחות ב"סרט של וינסנט גאלו, בכיכוב וינסנט גאלו, צולם, בויים נערך ונכתב על ידי וינסנט גאלו") ותשקעו כולכם בסרט המסע הנהדר הזה. דליקטס אמיתי.
אה, והמציצה? אכן פורנוגרפית. אבל אינטימית ונכונה ועובדת יחד עם הסרט. הלוואי שכל המציצות היו כאלה.
|
|
|
|
|
|
|  | | וינסנט גאלו וקלואי סביני מתנשקים ב-"Brown Bunny" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
