 |
/images/archive/gallery/110/357.jpg קורנית סטולר
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
|
|
| קורנית סטולר לא מבינה איך האחיות אולסן פיספסו את פוטנציאל הכיף של "יום בניו יורק" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"יום בניו יורק" נועד ככל הנראה להזכיר לכל המקטרגים על "שרק" ודומיו איך נראה סרט ילדים שלא מנסה להחניף גם להורים. הסרט של האולסניות מיועד לבני היסודי, ולא למוצלחים ביניהם, ועתיד לגרור לבתי הקולנוע בישראל, אליה קו האופנה של התאומות טרם הגיע, בעיקר בני 20 פלוס שראו בערוץ 1 "צער גידול בנות" ועומדים להתבאס אש.
העלילה, שאמורה להזכיר את "שמתי ברז למורה", מדכאת למדי ועוקבת אחר יום גורלי בחייהן של התאומות הכה שונות (שהן גם יתומות סדרתיות מאם). מרי קייט היא הקולית המבולגנת (חולצה של מטאליקה ואייפוד בחיפושית + אובססיה לרד בול) ואשלי היא החנונית הלחוצה (יש לה יומן) שנאלצות לברוח יחד מפושעים המפיצים מוזיקה פיראטית (בי נשבעתי) ומהמפקח האזורי על הברזות מבית
הספר, ובדרך שוב ושוב להירטב ולהיאלץ להתקלח (אל מול המסך) ולהחליף בגדים. ישנה אפילו סצינה קיצונית בה אשלי נמצאת בשבי הרעים ומגלה במחסן שלהם דיסקים ודי.וי.די שעוד לא יצאו לחנויות ומיד מתחילה לרסק אותם על הקירות, מכיוון שגם היא ככל הנראה מזהה את הקשר בין הסולסיק לטרור.
אם לתמצת את העניינים, הסיטואציות המוטרפות והבדיחות בסרט היו עבשות עוד כשדוד ג'סי סיפר אותן. לא רואים לאחיות אולסן משהו שלא ראינו כבר קודם והן בטח לא מאבדות את הבתולים או משהו. האבא מ"אמריקן פאי" ממשיך להיות האבא מ"אמריקן פאי" (אולי הפעם קצת יותר "אמריקן פאי 3" מבחינה סגנונית) וניו יורק עצמה מבוזבזת באופן מאוד סיטקומי (שוטים חוזרים על התנועה בעיר בהילוך מהיר) ולא מזמין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
האחיות אולסן ב"יום בניו יורק"
|
|
|
 |
|
 |
|
PG: חלטורה
|
|
|
 |
|
|
|
לפני הצפייה היה לי ברור מאוד ש"יום בניו יורק" עומד להיות ממש כיפי (למרות יוג'ין לוי) ומהוקצע במובן ה-PG של המילה. התעשייה המתוקתקת ומגלגלת המילונים סביב האולסניות היתה אמורה להבטיח זאת. לאחיות אולסן יש תזמון קומי סביר והן גם מאוד חמודות ויכלו בכיף לשחק בכל אחד מהסרטים המגניבים שלינדסי לוהן ("שישי הפוך", ילדות רעות") בוחרת לעצמה. לא ברור איך הן נקלעו לתסבוכת המנג'סת הזו. זה לא הגיוני – החלטורה הזו, שאמורה לסמן את פריצתן של התאומות אל המסך הגדול, הרי עולה לבוסים בחיבתם וארנקם של כל אלו שאינם מעריצים שרופים של הצמד. ותאמינו או לא, אבל לא פחות משלושה תסריטאים עמלו על השטות הזו.
אני יודעת שהפסקה הבאה עומדת לגרום לי להישמע זקנה בהרבה משאני באמת, אבל רק אחרי חיפושים עיקשים בגוגל, ביקור באתר הרשמי שלהם ובדיקה חוזרת ב-imdb השתכנעתי שסימפל פלאן, הלהקה הקיקיונית שמרי קייט מעריצה, היא אמיתית. עד לפני חמש דקות חשבתי שהם פשוט פרודיה של הסרט על אבריל לאבין. את השיר שהם מבצעים בהופעה ("אני מכיר בחורה, שאובסס על איזה בחור, היא מדברת שעות, ולמחרת מתקשרת שוב... את לא יכולה לצאת לחופשה? אזמין לך כרטיס ואעזור לך לארוז, כרטיס לכיוון אחד החוצה מהחיים שלי, עופי מכאן, אף פעם לא חיבבתי אותך, אף פעם לא רציתי אותך") כתב, אגב, פול סיימון.
|
|
|
|
|
|
|  | | אשלי אולסן | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | כותבת על קולנוע והמפיקה הראשית של nrg מעריב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
