 |
/images/archive/gallery/110/390.jpg אבי לבקוביץ
צילום: נעם וינד  |
|
|
| Hello Africa, Tell me How You’re Doing |
|
|
|
| אבי לבקוביץ' עושה סדר אצל כמה יוצרים אפריקאים שהביאו לו את השחור לנשמה. חלק א' |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בה קיסוקו, "Sabolan Marabi"
Ba Cissoko היא רביעייה מגינאה שנקראת על שמו של מנהיג ההרכב, בה קיסוקו (בנו
של המוזיקאי קאנדרה קיסוקו שהיה ממייסדי להקת Ballet Djoliba). בה למד לנגן על קורה (נבל בן 21 מיתרים שהוא הכלי המסורתי של בני שבט המנדינקה במערב אפריקה, שבט מוסלמי עם מורשת מוזיקלית עשירה, ורבים מבני השבט נמנים על המוזיקאים המוערכים בעולם, ביניהם סליף קייטה, ג'לי מאדי טונקארה, מורי קאנטה, קאנדיה קויאטה ואחרים) על ברכיו של אחד מנגני הקורה המפורסמים ביותר בגינאה, מבאדי קויאטה. ביחד עם שני הבנים של קויאטה, הם הרכיבו את הרביעייה הזאת שפועלת במרסיי שבצרפת. הם בנו לעצמם במשך תקופה ארוכה של הופעות מוניטין מכובד ועוררו הדים רבים, שהולידו ציפייה רבה לאלבום הבכורה שלהם שיצא בתחילת השנה.
אם התזה של סוף שנות השמונים היתה שילוב של המוזיקה המסורתית עם מוזיקה מערבית/אלקטרונית, והאנטיתזה של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים היתה "חזרה לשורשים" בתור מוזיקה אקוסטית, כמה שיותר אותנטית וכמה שפחות אלקטרונית, רביעיית Ba Cissoko בונה כאן את הסינתזה בין שתי הגישות. הם מציגים תרכובת בין המוזיקה המסורתית של זמרי הגריוט המנדיניאנים, לבין המוזיקה העדכנית ביותר, עם השפעות ברורות של רגאיי (אחד מהבנים של מבאדי קויאטה, סקו שמו, מפגין ביצועים וירטואוזיים על גיטרה בס), היפ הופ ומוזיקה אלקטרונית (הבן השני של מבאדי קויאטה, קורו, מפגין ביצועים וירטואוזיים עוד יותר על קורה אלקטרונית, עד כדי כך שבקומוניקטים מתארים אותו ממש כג'ימי הנדריקס האפריקאי). הם מנגנים מוזיקה קצבית, סוחפת, מלודית ומרגשת, שהופכת את היצירה שלהם לאחד מההיילייטס המוחלטים ביותר של 2004, ואחת מאטרקציות המרתקות ביותר במוזיקה האפריקאית כיום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בה קיסוקו
|
|
|
 |
|
 |
|
יוסו נ'דור, "Egypt", הד ארצי
|
|
|
 |
|
|
|
הסיפור של יוסו נ'דור, למה הוא כל כך חשוב למוזיקת העולם ואיך הקריירה הארוכה והמכובדת שלו הגיעה לאן שהיא הגיעה היום – כל אלו לא אמורים להוסיף הרבה לביקורת, מפני שהערך המוזיקלי של הסקירה הזו לא קשור ממש לאלבום, שמכיל תכנים אחרים והשפעות מוזיקליות אחרות לגמרי מכל מה שהוא עשה עד היום. אבל צריך, בכל זאת, להבין עד כמה גדול המעמד של יוסו נ'דור במפת המוזיקה העולמית. יוסו נ'דור הוא קונצנזוס אמיתי כאחד מהאמנים הגדולים ביותר שיצאו מאפריקה, ואחד מהראשונים והחשובים בהם שאמונים על הקרוסאובר של המוזיקה האפריקאית לאזניים המערביות, ובעצם להוצאת הבשורה של מוזיקת העולם אל העולם המערבי.
נ'דור היה שותף לשני האלבומים העיקריים שעשו את זה ב-86', של פול סיימון ופיטר גבריאל, וגם אמון על כמה להיטים כלל עולמיים ("7 Seconds" עם ננה שרי היא הדוגמה הראשונה שעולה), וכמובן שגם חשיבותו היא כאמן שלמעשה ייסד את ה-Mbalax, ז'אנר שהיום נחשב פחות או יותר לאומי בסנגל, ארץ המוצא שלו. כמו הרבה אמנים אפריקאים שמתכתבים עם מוזיקה מערבית, מאז שנחשף אל העולם, עידן נ'דור את המוזיקה שלו כדי שתהיה נגישה לאוזניים מערביות, ורק באלבום האחרון, לפני שנתיים, הוא "חזר לשורשיו", למוזיקה יותר אותנטית והאלבום אף היה מועמד לגראמי. כך שגם מהבחינה הזו הוא נמצא כעת במעמד הכי טוב שיכול להיות. זו שעת הכושר הטובה ביותר שלו לבטא ולהתבטא, להיות נשמע וכמובן מושמע, ולהשאר נאמן לשורשיו.
ב-"Egypt", אלבומו החדש, הוא מחליט להתמקד בסופיזם המוסלמי, להוקיר את הגיבורים הסוּפיים בהיסטוריה המוסלמית והמקומית, ובעיקר לבחון את האמונה שלו באיסלאם ובאללה (והוא עושה את זה באמצעות השפעות של מוזיקה מצרית וערבית וגם הקליט חלק מהאלבום בקהיר עם נגנים מקומיים). זו היתה השורה העליונה של האלבום, אלא שההכנות לאלבום הזה שהתחילו עוד לפני ה-11 בספטמבר והתנגשו בתאריך הזה. על אף התכנונים המוקדמים נ'דור דחה את הוצאת האלבום הזה בכדי שלא יהיה סמוך מידי לפיגוע הטרור, ולא ייראה כאילו שהוא מוציא את זה כתגובה כלשהי לאירועים. שהרי בסופו של דבר הוא תכנן את האלבום הזה זמן רב לפני.
השורה התחתונה של האלבום הזה הפכה בעצם למנשר אל העולם, כדי להסביר לו שאירועי השנים האחרונות הובילו לקריאה לא נכונה של המסר של האיסלאם ושל הסובלנות שלו. הוא עושה את זה בצורה מנומקת ומפורטת (כולל תרגום לאנגלית של כל מילות השירים שנכתבו במקור בניב הוולוף הסנגלי), אבל בעיקר בדרכי נועם, ובצורה החמה והערבה כל כך, שאליה התרגלנו במוזיקה שלו שהכרנו עד כה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יוסו נ'דור
|
|
|
|
|
|
|
מאנו דיבאנגו וחבורת סול מקוסה, פסטיבל הג'אז באילת, ימים שלישי ורביעי
|
|
|
|
|
|
|
מאנו דיבאנגו, סקסופוניסט הג'אז הקמרוני (למרות שאת החינוך המוזיקלי שלו קיבל דווקא בבלגיה וצרפת, לשם הגיע כנער בגיל 15), הוא מוזיקאי נוסף שנושא בצדק את התואר "פטרון מוזיקת העולם". בנוסף הוא גם אחד המוזיקאים שהמוזיקה האפריקאית חבה לו יותר מכל את הפצת בשורתה לעולם המערבי - גם מפני שהוא היה למעשה האמן האפריקאי הראשון שמכר מיליוני עותקים מהלהיט שלו, גם מפני שהלהיט הזה ואחרים השפיעו על אמנים מערביים רבים במשך השנים. כמו כן במשך שנות פעילותו הוא עשה הרבה למען הפצת המוזיקה האפריקאית בעולם המערבי, כולל שיתופי פעולה ופרויקטים כל-אפריקאיים שונים.
הפריצה הגדולה והמדוברת שלו היתה בשנת 72' עם האלבום "Soul Makossa" שהפך ללהיט בינלאומי, ונמכר במיליוני עותקים. הקלאסיקה "Soul Makossa", ועיבודים רבים מאוד שלה שנעשו אחר כך, כולם ביחד היוו השראה לא רק למוזיקת העולם, אלא גם לדיסקו (יש הטוענים כי הקטע הוא למעשה קטע הדיסקו הראשון. מייקל ג'קסון כמעט העתיק את הקטע הזה ל- " Wanna Be Startin' Somethin'" כעשור מאוחר מכן) ולברייקביט-פאנק (חלק מהקטעים של ההרכבים שהושפעו ישירות ממנו, לדוגמה של Afrique שהוציא אלבום בשם "Soul Makossa" פחות משנה לאחר מכן, סימפלו מאוחר יותר NWA והביסטי בויז). אבל מאנו דיבאנגו לא עשה רק אפרו-Fאנק וג'אז, אלא במהלך השנים הוא פזל לרגאיי (עבד בסוף שנות השבעים עם סליי ורובי הג'מייקנים), בלוז , היפ הופ ובעצם כל ז'אנר Fאנקי שרק עלה על רוחו. אותו מאנו דיבאנגו ואותה היסטוריה כבדה שהוא נושא, מגיעים השבוע לארץ לשתי הופעות בפסטיבל הג'אז הבינלאומי ה-17 באילת. הם יופיעו שם ביום שלישי ורביעי. שווה לתפוס איזה אוטובוס לשם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מאנו דיבאנגו
|
|
|
|
|
|
|
אנטיבלאס אפרוביט אורקסטרה, "?Who is This America"
|
|
|
|
|
|
|
חבורת אנטיבלאס אפרוביט אורקסטרה (Antibalas Afrobeat Orchestra, תרגום מספרדית: תזמורת האפרוביט חסינת הכדורים) היא בעצם מובילת תחיית האפרוביט המחודשת בשנים האחרונות ששמה לעצמה מטרה להוריש את מורשתו המוזיקלית והפוליטית של פלה קוטי, "הנשיא השחור", מייסד האפרוביט ומחשובי המוזיקאים בעולם בשלושים ומשהו השנים האחרונות, שנפטר מאיידס לפני שבע שנים.
ב-"?Who is This America", האלבום השלישי בארבע השנים האחרונות של החבורה הענקית הזאת (הרכב משתנה בגודלו, של לפחות כ-14 נגנים מניו יורק, בהנהגת הקלידן ויקטור אקסלרוד), הם רק מגבירים את הבוטות של המסר שלהם בקריאה לצדק חברתי: נגד גזענות, נגד קפיטליזם, פוליטיקה כלכלית ושלטון ההון. אבל בעיקר הם יוצאים נגד מה שהפך להיות עניין מרכזי במהלך התקופה שבין אלבומם הקודם ולאלבום הנוכחי – המלחמה של ארה"ב בעיראק. המחאה הישירה שלהם באה לידי ביטוי בשיר הנושא של האלבום: "ארץ הבלבול, ארץ ההמולה, ארץ האינדיווידואליות... האם זו אמריקה המקורית שהיינו אמורים לחיות בה בשלום והרמוניה או בעצם מי היא אמריקה שמדברים עליה היום?".
כיאה לאפרוביט, המוזיקה שלהם מצייתת לנוסחה של מה שיותר רקיד יותר נוקב, ומבחינה מוזיקלית ופוליטית כאחד מדובר באלבום הכי עוצמתי שלהם, עוצמתי עד כדי כך שכל התייחסות אליהם תיתן משקל כבד הרבה יותר למסר של המוזיקה שלהם, מאשר המוזיקה עצמה. קטעים מהאלבום להאזנת היכרות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"?Who is This America", עטיפת האלבום
|
|
|
|
|
|
|
אורלנדו ג'וליוס, "Orlando's Afro Ideas"
|
|
|
|
|
|
|
כשמדברים על אפרוביט, אין מי שחולק על הקרדיט העצום שמגיע לפלה קוטי. רק שלרוב נוטים לנכס לו ולחברי הלהקה שלו את הקרדיט הבלעדי על פיתוח הצליל (החדרת אלמנטים של Fאנק, סול וג'אז אל מוזיקת ההיילייף הפופולרית בניגריה וגאנה בסוף שנות השישים) ולשכוח את המפתחים האחרים של הצליל, החוסים בצילו של פלה. אחד מהם, או אולי החשוב ביותר מהם, הוא אורלנדו ג'וליוס אקמודה, שכבר באמצע שנות השישים הראה במוזיקה שלו מוטיבים ברורים של אר נ' בי אמריקאי – אם לא לפני, אז לפחות במקביל לפועלו של פלה קוטי.
הסיפור של אורלנדו ג'וליוס מתחיל בסוף שנות החמישים, כסקסופוניסט בלהקתו של אחד מהזמרים החשובים של הג'וג'ו (עוד אחד מהז'אנרים הפופולריים בניגריה ומאבות הטיפוס של האפרוביט), איזיה קהינדה דיירו, שהיה גם דודו. בתחילת שנות השישים הוא הקים את להקת ה-Modern Aces, איתם ניגן היילייף, וכאמור משך לכיוון אר נ' בי. ב-66' הוא הוציא את האלבום "Super Afro Soul", שבעצם הביא אותו למעמד של כוכב כזה שיעצב אחר כך סוג של צליל חדש (האלבום הזה יצא בהוצאה מחודשת לפני ארבע שנים בלייבל Strut). אחרי האלבום הזה ארבעה נגנים מהלהקה של אורלנדו ג'וליוס עזבו אותה והצטרפו ל-Koola Lobitos, להקתו של פלה קוטי, כך שבאיזה שהוא מקום הם לקחו את ההשפעות מהאלבום הזה אל פלה קוטי, וזאת עוד סיבה מדוע המעמד של אורלנדו ג'וליוס כמעצב האפרוביט חשוב לפחות כמו של פלה.
מאוחר יותר, כשאורלנדו ג'וליוס משך עוד יותר לFאנק ולסול, הוא החליט לשנות את שם הלהקה ל-Afro-Sounders. בשלב הזה הוא הקליט את האלבום "Orlando's Afro Ideas" ב-72', ואחרי הצלחת האלבום, שכללה גם מסע הופעות ברחבי העולם, הוא עבר לארה"ב וניסה לייצא את הצליל שלו לשם. מאז הוא הספיק לשתף פעולה (בלהקה חדשה בשם Umoja) עם מיטב השמות של הFאנק והדיסקו (המפורסם ביותר מהם הוא יו מסאקלה ב-75' עם הקטע "The Boys Doing It"), לצבור לעצמו שם ככוכב אמריקאי (ב-84' היה לו להיט מפורסם בשם "Ishe"), לחזור מאוחר יותר לניגריה ולהיחרת בספרי ההיסטוריה כאחד מהאמנים המשפיעים ביותר על האפרוביט. האלבום "Orlando's Afro Ideas" יוצא כעת בהוצאה מחודשת, לצהלת אוהדי האפרוביט.
|
|
|
|
|
|
|  | | "Orlando's Afro Ideas", עטיפת האלבום | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יליד הארץ. מתעניין בדברים מעניינים, במיוחד במוזיקה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
