 |
/images/archive/gallery/110/390.jpg אבי לבקוביץ
צילום: נעם וינד  |
|
|
| "חסרים לינקים" (סטפן בולצמן) |
|
|
|
| אבי לבקוביץ' עם 10 אלבומים מעולים, חלקם איזוטריים, חלקם בכלל לא |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
1. דה גו! טים, "Thunder Lightning Strike"
|
|
|
 |
|
|
|
ההרכב הזה הוא תזמורת בלתי אפשרית של סימפולים שלא נשמעת כמו שום דבר אחר, או יותר נכון נשמעת כמו הכל, אבל ביחד, ומרוב שזה אמורפי, זה הופך לסדר הכי מופתי שיכול להיות. הדבר הכי דומה ל-גו! טים (The Go! Team) ששמענו הגיע לפני שלוש שנים מהאוולנשז (גם הם שישייה), אלא שכאן מדובר על מקרה הרבה יותר אנרגטי והיפראקטיבי מהנינוחות היחסית של האוסטרלים.
חלק מסוים מהקטעים באלבום מזכיר את פועלו של פאטבוי סלים – כלומר, תרכובת של היפ-הופ, רוק ופאנק – אבל נראה שהשוואה כזאת תעליב את הגו! טים, שהם הרבה יותר אקלקטיים, חדשנים ומיוחדים, וראויים בכבוד לתואר אלבום השנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דה גו! טים
|
|
|
|
|
|
|
2. דיסטרויר, "Your Blues"
|
|
|
|
|
|
|
האלבום הזה הוא לא אלבום השנה רק מפני שבסך הכל הוא לא מחדש הרבה. בעצם, הוא לוקה באותה הבעיה כמו רוב האלבומים שיצאו בשנים האחרונות ברוק – כולם בבואה מושלמת של השפעותיהם. נשקר אם נאמר שהשנה העדפנו מוזיקה כזו על פני האחרת מפני שלא שמענו כמותה לפני כן.
הדבר היפה ב-"Your Blues" הוא שבעוד שההפקה שלו הפכה לאלקטרונית יותר, כל מה שהיה באלבומים הקודמים של דיסטרויר (Destroyer) נשאר כפי שהיה, עדיין דרמטי מאוד וגלאמי מאוד כשהשמות דייויד בואי ומארק בולאן מהדהדים ברקע. מדובר פה, בכנות, באלבום-הגדול-האמיתי ביותר שיצא השנה. דווקא בגלל שהוא נשמע כמו כל כך הרבה דברים אחרים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דיסטרויר
|
|
|
|
|
|
|
3. דה ארקייד פייר, "Funeral"
|
|
|
|
|
|
|
אין סיבה שמי שהכשיר את British Sea Power ואינטרפול לא יכשיר את הלהקה הזו. גם כי הסולן שלהם מאנפף, גם כי הם עושים פוסט-פאנק ברמה הכי גבוהה ומורכבת וכמובן גם בגלל הכימיה הגדולה ביניהם.
קיים קונצנזוס רחב מאוד שהאלבום של הארקייד פייר (The Arcade Fire) הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו השנה ויש רגעים שבהם האוזניים לא יכולות לסרב להייפ (למעשה, סיום האלבום לבדו שווה את כל ההשתפכות).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דה ארקייד פייר
|
|
|
|
|
|
|
4. מיילו, "Destroy Rock 'n' Roll"
|
|
|
|
|
|
|
או ששנת 2004 היתה שנה רעה עד כדי כך שמעבר לאלבומים המסוימים האלה שאחוזים ניכרים ממבקרי המוזיקה בחרו בהם, לא יצאו עוד אלבומים טובים השנה או שזה אני שאיבדתי את האישיות ונאלצתי להיות יס-מן של עדר מבקרי המוזיקה.
בכל אופן, אין מנוס מלהסכים עם האן.אם.אי ולהכריז על מיילו (Mylo) כ"מושיע של הדאנס". חייבים להודות בכך שגם בעוד חמש שנים, קטעים כמו "Drop The Pressure" יגרמו לכולם לחייך, ושלשאר הקטעים באלבום יהיה את אותו האפקט העצום שעדיין עובד באלבומים מכוננים כמו הראשון של דאפט פאנק, לדוגמא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מיילו
|
|
|
|
|
|
|
5. דה סטריטס, "A Grand Don't Come For Free"
|
|
|
|
|
|
|
הסיבה המספקת להכניס לרשימה את האלבום השני של הסטריטס היא שדווקא איתו מייק סקינר הצליח להביא בהפוכה בדיוק את הדבר שלא ציפו ממנו.
הוא אמנם התגבר על מכשול האלבום השני כשעבר כמה מטרים גבוה יותר מהמשוכה של העמידה בסטנדרטים שלו (מוזיקלית ולירית), אבל בדיעבד, עם מעט מניפולציות, הוא הפך בבת אחת מסתם ילד אפור מרקע אורבני לרוק סטאר אמיתי. אפשר רק לתהות לאן הוא ימשיך מכאן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מייק סקינר
|
|
|
|
|
|
|
6. !!!, "Louden Up Now"
|
|
|
|
|
|
|
כמו במקרה הזהה של השנה שעברה בעולם הP-אנק-Fאנק (או האינדי-הרקיד) עם הראפצ'ר, שאת ההייפ שלהם ליבה שנה לפני כן אי.פי מדובר מאוד; גם כאן מדובר באחד ממעוררי הציפיה הגדולים ביותר של השנה (המנה המקדימה היתה "Me And Giuliani Down By The Schoolyard"). וזה בדיוק גם מה שצפוי להיות בתחילת השנה הבאה עם האלבום של LCD Soundsystem, עוד שם מבין מלכי-הסצינה.
אבל לפחות עד שהוא ייצא ובלי הרבה קשר אליו, ניתן בפירוש לקבוע כאן את !!! כציון דרך משמעותי לנהירה המחודשת אל הגל-החדש של תחילת שנות השמונים, שעכשיו משתמשת בכל הטכנולוגיות העכשוויות כדי להמשיך להיות עתידנית ככל שהיא עבָרית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
!!!
|
|
|
|
|
|
|
7. דה הולד סטדי, "Almost Killed Me"
|
|
|
|
|
|
|
אלבום הבכורה של דה הולד סטדי (Hold Steady The) מספק הרבה רוקנרול אמריקאי קלאסי, בגרסת המילה המדוברת, הבייסליינס הרקידים והביצים השעירות, משהו שיש ללהקה הזאת והרבה.
כל אלה הופכים את ההולד סטדי למקובלת על כל הזרמים ברוק הניו יורקי (שהוא בערך מרכז העולם, וגם מקום מושבה של הלהקה), גם בקרב ה-Garage-Revival (בגלל שהשורשים שלהם נטועים ברוקנרול הקלאסי) וגם בקרב הElectroDiscoPunks- (בגלל הדאנסיביליות שלהם). שילוב די טוב, תודו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דה הולד סטדי
|
|
|
|
|
|
|
8. דה ברוסז, "Shining Path"
|
|
|
|
|
|
|
הברוסז (The Bruces) היא להקה של איש אחד, אלכס מקמאנוס, שלפרנסתו מנגן עבור להקות אחרות של איש אחד כמו לדוגמה לאמבצ'ופ וברייט אייז.
לשמוע את האלבום הזה של הברוסז זה לחשוב על מה היה קורה אילו מארק קוזלק מהרד האוס פיינטרס היה שר עבור אר.אי.אם, ולדמיין איך היתה נשמעת תערובת מזוקקת בין השירים הכי יפים של שתי הלהקות האלה. באמת שאין תיאור מדויק יותר מהתיאור-בן-שורה הזה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דה ברוסז
|
|
|
|
|
|
|
9. ביפי קליירו, "Infinity Land"
|
|
|
|
|
|
|
אם מה שצריך כדי שיעריכו אותך זה מוסר עבודה טוב (אלבום שלישי בשלוש שנים), אז אולי זה מה שהביא ללהקה הסקוטית הזאת הצלחת מצעדים מפתיעה (על סף עשרים הגדולים במצעד הבריטי), תואר "העתיד של הרוק הבריטי" של מגזין קראנג! וכמובן, פיל סשן בשנה שבא ג'ון פיל כבר איננו.
ביפי קליירו (Biffy Clyro) היא עדיין אחת מלהקות הרוק הפחות מוערכות בבריטניה, אבל עם המוניטין ההולך וגדל שלהם ועם האלבום המוצלח הזה, הם נמצאים בעמדת זינוק מצויינת להיות פידר, וויזר או פו פייטרז הבאים, ועם כל הכבוד – המוזיקה שלהם הרבה יותר אינטליגנטית, מורכבת וארטיסטית משל אלו שהוזכרו לפני רגע.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ביפי קליירו
|
|
|
|
|
|
|
10. קניה ווסט, "The College Dropout"
|
|
|
|
|
|
|
אם 2003 היתה שנת צמיחתו של קניה ווסט, אז השנה היתה הבשלתו הסופית. עכשיו הוא לא רק "מפיק מבטיח", אלא הבטחה ממומשת בתור המפיק העסוק, המבוקש ומבריק ביותר שיש במיינסטרים של ההיפ הופ (למרות שהחומרים שלו בהחלט מדברים גם אל הציבור האלטרנטיבי).
עכשיו הוא כבר לא "בן טיפוחיו" של ג'יי זי והלייבל רוק-א-פלה, אלא עומד בפני עצמו ככזה שאפילו מרים קריירות של אנשים (מספיקה הדוגמא לקריירה המתחדשת של הגיבורה שלו, צ'אקה קאן, זמרת שהוא הוציא כמעט מהנפטלין). אחרי אלבום הבכורה שלו, "The College Dropout", קניה ווסט הוא סופרסטאר אמיתי והאלבום שלו ראוי ביותר. חלק בלתי נפרד מהיופי שלו היא הנאמנות המוחלטת שלו לשורשיו המוזיקליים.
|
|
|
|
|
|
|  | | קניה ווסט | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יליד הארץ. מתעניין בדברים מעניינים, במיוחד במוזיקה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
