 |
 |
|
|
|
|
| פרק ראשון מתוך האוטוביוגרפיה של הפילוסוף הצרפתי המכונן |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ז'אן פול סארטר
31/8/2004 9:49 |
|
|
|
|
|
|
|
באלזס, בסביבות 1850, ניאות מורה מטופל בילדים להיעשות בעל-מכולת. משזנח את כהונתו, ביקש פיצוי: כיוון שוויתר על עיצוב מוחות, יבוא אחד מבניו ויעצב נפשות; כוהן-דת יקום במשפחתו, ויהיה זה שארל. שארל התחמק והעדיף לשוטט בדרכים, בעקבות רוכבת סוסים. הסבו את דיוקנו אל הקיר ואסרו להשמיע את שמו.
מי הבא בתור? אוגיסט מיהר לחקות את אביו בהקרבתו: גם הוא בחר במסחר ואף מצא בו רווחה. נותר לואי, שלא הייתה לו כל נטייה מיוחדת: האב השתלט על הנער השקט ובמחי-יד הפכו לכוהן-דת. מאוחר יותר הגדיל לואי לעשות בצייתנותו, ובתורו הביא לעולם כוהן-דת, אלברט שווייצר, שפועלו ידוע. בין כה וכה לא השיג שארל את רוכבת הסוסים שלו; מעשהו האצילי של אביו נתן בו את אותותיו: כל ימיו שאף אל הנשגב ושקד על ניפוח אירועים זוטרים לכדי מאורעות גדולים. הוא לא חשב, כמתברר, לחמוק מן הייעוד המשפחתי: הוא ביקש להתמסר לצורה פחותה מעט של רוחניות, לשליחות שתתיר לו גישה לרוכבות סוסים.
מקצוע ההוראה ענה על מבוקשו:
שארל פנה להוראת הגרמנית. הוא הגן על עבודת הדוקטור שכתב על הנס זקס, בחר להורות בשיטה הישירה, שמאוחר יותר טען להמצאתה, הוציא לאור, בשיתוף פעולה עם מ. סִימונו, מקראה גרמנית (Lesebuch (Deutsches שזכתה להערכה, ודרכו צלחה עד מהרה: מַאקון, לִיון, פריס. בפריס, בחלוקת פרסים בבית-ספרו, הוא נשא נאום שזכה להתפרסם בעיתונות במהדורה מיוחדת: "אדוני השר, גבירותי ורבותי, ילדים יקרים, לעולם לא תנחשו על מה אני עומד לדבר היום לפניכם! על מוזיקה!"
הוא הצטיין בחריזת חרוזים הולמים לכל אירוע. בכנסים משפחתיים נהג לומר: "לואי הוא האדוק מכולם, אוגיסט העשיר מכולם, ואני החכם מכולם." האחים היו צוחקים והגיסות קופצות שפתיים. במַאקון נשא שארל שווייצר לאישה את לואיז גִיימֶן, בתו של פרקליט קתולי. זו סלדה מירח הדבש שלה: הוא חטף אותה לפני תום הסעודה והשליכה אל תוך קרון רכבת. בגיל שבעים עדיין הזכירה לואיז את סלט הכרֵשה שהוגש להם במזנון של תחנת רכבת: "הוא אכל את כל הלבן והשאיר לי את הירוק."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"חמודה ועגלגלה, צינית ומלאת עליצות, הייתה להתגלמות השלילה"
|
|
|
 |
|
|
|
חמישה-עשר יום בילו באלזאס מבלי לקום מן השולחן; האחים סיפרו זה לזה גסויות בעגה המקומית; מפעם לפעם היה כוהן הדת פונה ללואיז ומתרגם לה אותן מתוך חמלה נוצרית. עד מהרה דאגה להשיג לעצמה אישורי כזב שפטרוה מחיי אישות ואִפשרו לה לישון בחדר נפרד; היא נהגה להזכיר את המיגרנות שלה, התרגלה להִתחלות ולבלות ימיה במיטה, החלה שונאת רעשים, ריגושים, פרצי התלהבות, כל אותם חיים גסים, מחוספסים ותיאטרליים של בני משפחת שווייצר. אישה זו, שהייתה ערנית וערמומית, אך צוננת, הייתה נכוחה וסוררת בחשיבתה, משום שבעלה חשב מהוגן ועקום. הואיל והיה שקרן ופתי, הטילה היא ספק בכול: "הם טוענים שכדור הארץ מסתובב; מנין להם?" בהיותה מוקפת בטהורי-מידות מעמידי-פנים, מאסה בהעמדת הפנים ובטוהר המידות. אישה מציאותית ודקת הבחנה זו, שחשה עצמה אבודה במשפחה של גסי-רוח הטוענים לרוחניות, הפכה לחסידת וולְטֶר להכעיס, בלא שקראה את וולְטֶר.
חמודה ועגלגלה, צינית ומלאת עליצות, הייתה להתגלמות השלילה; בהרמת גבות, בחיוך לא מורגש כמעט, הייתה מפוררת עד דק את כל העמדות הפנים הנפוחות, בינה לבין עצמה, מבלי שאיש יבחין בכך. יהירותה השלילית ואנוכיותה הסרבנית השתלטו עליה כליל. היא לא באה בין הבריות, כי הייתה גאה מכדי להתחרות על המקום הראשון ויהירה מכדי להסתפק במקום השני. "הַשׂכּילו" נהגה לומר, "לעורר כמיהה." ואכן, הרבו לִכְמוהַ לה, אם כי במרוצת הזמן פחות ופחות, ולבסוף, מרוב שלא פגשוה, שכחוה. כמעט לא עזבה עוד את כורסתה או את מיטתה. בהיותם נטורליסטים ופוריטנים - צירוף סגולות נדיר פחות משנוטים לחשוב - אהבו בני משפחת שווייצר מילים בוטות אשר, עם שהשפילו את הגוף ברוח נוצרית מאוד, הפגינו היענות נדיבה לצרכים טבעיים; לואיז אהבה מילים מצועפות. היא קראה הרבה רומנים נועזים, שיותר משהחשיבה בהם את העלילה, החשיבה את הצעיפים השקופים שעטפוה: "זה נועז, זה כתוב היטב," הייתה אומרת בהבעה אנינה. "הַחֲלִיקוּ, בני-תמותה, אל תִלְחצוּ!"
אישה קרה זו חישבה למות מצחוק כשקראה את נערת האש של אדולף בלו. היא נהנתה לספר סיפורי ליל-כלולות, שסופם היה רע תמיד: בין שהבעל, בפזיזותו האלימה, שבר את מפרקת אשתו על שִלדת המיטה, בין שמצאו בבוקר את הכלה הטרייה מבקשת מפלט על הארון, עירומה ומטורפת. לואיז חיה לה באפלולית; שארל היה נכנס לחדרה, מסיט את התריסים, מדליק את כל המנורות, בעוד היא מכסה בידה את עיניה ונאנחת: "שארל, אתה מסנוור אותי!" אולם מחאותיה לא עברו את גבול ההתנגדות הטבעית לה: שארל עורר בה מורא, תרעומת רבה, לעתים אף אהדה, ובלבד שלא ייגע בה. היא ויתרה לו בכול מרגע שהיה מתחיל לצעוק.
הוא הוליד לה ארבעה ילדים בחטף: בת שמתה בעודה תינוקת, שני בנים ועוד בת. מתוך אדישות או מתוך כבוד לאשתו הִרשה שיקבלו חינוך קתולי. אף שלא הייתה מאמינה, עשתה אותם לואיז למאמינים, בשל סלידתה מן הפרוטסטנטיות. שני הבנים עמדו לצדה של אמם; אט-אט הרחיקה אותם מאביהם המגושם; שארל אפילו לא הבחין בכך. הבכור, ז'ורז', למד בבית הספר הפוליטכני; השני, אמיל, היה למורה לגרמנית. בעיני הוא חידה: אני יודע שנותר רווק, אם כי חיקה את אביו בכול, אף שלא אהב אותו. האב והבן הסתכסכו לבסוף; היו ביניהם התפייסויות בלתי נשכחות. אמיל הצפין את חייו; הוא העריץ את אמו, ועד הסוף נהג לבוא אליה בסתר, בלא הודעה מראש; היה משפיע עליה נשיקות וליטופים, עובר לדבר על אביו, תחילה באירוניה ואחר-כך ברתחה, ועוזב בטריקת דלת.
היא אהבה אותו, לדעתי, אבל הוא עורר בה פחד: שני גברים מחוספסים וקשים אלה עייפוה והיא העדיפה על פניהם את ז'ורז', שמעולם לא היה שם. אמיל נפטר ב-1927, מטורף מבדידות: מתחת לכרית שלו מצאו אקדח; וכן מאה זוגות גרביים מחוררים ועשרים זוגות נעליים מרופטות במזוודותיו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בגיל עשרים, בלי ניסיון ובאין מי שיעוץ לה עצות, נקרעה אמי בין שני גוססים אלמונים"
|
|
|
|
|
|
|
אן-מרי, בת הזקונים, בילתה את ילדותה על כיסא. לימדוה להשתעמם, לזקוף את גבה, לתפור. היו בה כשרונות: סברו כי ראוי שלא לטפחם. היה בה ברק: הקפידו להסתירו מפניה. לדידם של בורגנים צנועים וגאים אלה, היופי היה למעלה מאמצעיהם או מתחת למעמדם; אותו התירו למרקיזות ולזונות. לואיז ניחנה בגאווה צחיחה ביותר: מחשש פן יוליכוה שולל, התכחשה למעלות המובהקות של ילדיה, של בעלה ושלה עצמה; שארל לא השכיל לזהות יופי בזולת: הוא בלבל בינו לבין בריאות; מאז חלתה אשתו, היה מתנחם בחיק אידיאליסטיות חסונות, משופמות, סמוקות ובריאות. חמישים שנה מאוחר יותר, כשדפדפה באלבום משפחתי, נוכחה אן-מרי לדעת כי הייתה יפה.
בערך באותו זמן ששארל שווייצר פגש את לואיז גִיימֶן, נשא רופא כפרי לאישה את בתו של בעל קרקעות עשיר מאיזור פֵּרִיגור, והשתכן עמה ברחוב הראשי המשמים של תִיוויֵה, מול בית המרקחת. למחרת החתונה גילו שאין לחותן פרוטה בכיסו. רותח מזעם, נמנע דוקטור סארטר מלהחליף, במשך ארבעים שנה, ולו מילה אחת עם אשתו; ליד השולחן היה מתבטא בסימנים, עד שלבסוף קראה לו "הדייר שלי". עם זאת, חלק עמה את יצועו, ומעת לעת, מבלי להוציא הגה, היה מעבֵּר אותה: היא העניקה לו שני בנים ובת; לילדי הדממה האלה קראו ז'אן-בטיסט, ז'וזף והלן.
הלן נישאה בגיל מאוחר לקצין חיל-פרשים שדעתו נטרפה עליו; ז'וזף שירת כזוּאַב, ועם פרישתו הקדים להסתופף בצל הוריו. הוא לא רכש מקצוע: לכוד בין שתיקת האחד ליללות האחרת, נעשה מגמגם ובילה את שנותיו במאבק נגד המילים. ז'אן-בטיסט רצה להתקבל לביה"ס לקציני-ים כדי לראות את הים. ב-1904, בשֶרבּוּר, כקצין-ים שכבר חלה בקדחת קוצ'ין, הכיר את אן-מרי שווייצר, נטל לעצמו בחורה מגודלת וזנוחה זו, נשא אותה לאישה, הזדרז והוליד לה ילד, אותי, וביקש למצוא מקלט במוות.
לא קל למות: קדחת המעיים לא מיהרה להתפתח וידעה הפוגות. אן-מרי טיפלה בו במסירות, אך לא חטאה לטעם הטוב עד כדי לרחוש לו אהבה. לואיז הזהירה אותה מפני חיי הנישואים: אחרי חתונת דמים, תבוא סדרת הקרבות אינסופית, משולבת בשגרת לילה גסה. כדוגמת אמה, העדיפה אמי חובה על פני הנאה. היא לא היטיבה להכיר את אבי, לא לפני הנישואים ולא אחריהם, ומן הסתם שאלה את עצמה, לא אחת, מדוע בחר הזר הזה למות בזרועותיה. העבירו אותו לחווה, לא רחוק מתיווְיֵה; אביו היה נוסע מדי יום בכרכרה לבקרו. לילות השימורים והדאגות התישו את אן-מרי, חלבהּ יבש בשדיה, מסרו אותי לידי מינקת שבקרבת מקום, והשתדלתי אף אני למות: מדלקת מעיים ואולי מטינה.
בגיל עשרים, בלי ניסיון ובאין מי שיעוץ לה עצות, נקרעה אמי בין שני גוססים אלמונים; נישואי התועלת שלה הסתכמו במחלה ואֵבל. אשר לי, ניצלתי את המצב: באותם ימים היו האמהות מיניקות את ילדיהן בעצמן ולאורך זמן; אלמלא נתמזל מזלי מפאת אותה גסיסה כפולה, הייתי נחשף לקשייה של גמילה מאוחרת. כיוון שהייתי חולה ונגמלתי בעל כורחי בגיל תשעה חודשים, מנעו ממני הקדחת וההלם לחוש אותה גזירת-מספריים אחרונה החותכת את הקשרים שבין אם לילדהּ; צללתי אל תוך עולם מבולבל, גדוש הזיות פשוטות ומאוכלס אלילים שחוקים. עם מות אבי התעוררנו, אן-מרי ואני, מחלום-בלהות משותף; החלמתי. אלא שהיינו קרבנות לאי-הבנה: היא חזרה למצוא בן אהוב, שמעולם לא נטשה אותו באמת; ואילו אני חזרתי להכרה על ברכי אישה זרה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא ארך הזמן עד שהאלמנה הצעירה חזרה להיות קטינה: בתולה שהוכתמה"
|
|
|
|
|
|
|
באין לה כסף או מקצוע, החליטה אן-מרי לשוב להתגורר אצל הוריה. אולם מותו הבלתי מתחשב של אבי לא היה לרצונם של בני משפחת שווייצר: יותר מדי דמה לגט-פיטורין. על שלא השכילה לחזותו מראש או למונעו, נמצאה אמי אשמה: בהיסח הדעת נישאה לבעל שלא החזיק מעמד.
כלפי אריאדנה ארוכת-גו זו, ששבה למֶדון וילד בזרועותיה, נהגו הכול ללא דופי: סבי, שכבר ביקש לצאת לגמלאות, שב לעבודתו בלי מילת טרוניה; אפילו סבתי נמנעה מהפגנת ניצחון. ואולם אן-מרי, קפואה בהכרת-תודתה, ניחשה את התוכחה שמאחורי דרכי הנועם: משפחות מבכרות, כמובן, אלמנות על פני אמהות לא נשואות, אם גם בדוחק.
כדי לזכות במחילה, הוציאה את מִרצה בלי חשבון באחזקת בית הוריה, במֶדון ואחר-כך בפריס, נעשתה מנהלת משק-בית ,חובשת, בת-לוויה, משרתת, אך לא עלה בידה לרכך את מורת הרוח האילמת של אמה. הכנת התפריט מדי בוקר וסיכום החשבונות מדי ערב העיקו על לואיז, אבל קשה היה לה לשאת שמישהו יעשה זאת במקומה; היא הסכימה שיסירו מעליה את עול מטלותיה, ובה בעת רגזה על אבדן זכויות היתר שלה. לאישה מזדקנת וצינית זו הייתה רק אשליה אחת: היא סברה שאי-אפשר בלעדיה.
עכשיו נמוגה האשליה: לואיז החלה מקנאת בבתה. אן-מרי המסכנה: אילו הייתה הולכת בטֵל, היו מאשימים אותה שהיא למעמסה; בהיותה פעילה, חשדו בה שהיא מבקשת לנהל את הבית. כדי לחמוק מן המכשול הראשון נזקקה למלוא אומץ לבה, וכדי לחמוק מן השני, למלוא כניעותה. לא ארך הזמן עד שהאלמנה הצעירה חזרה להיות קטינה: בתולה שהוכתמה. לא שמנעו ממנה כסף-כיס, רק שכחו לתתו לה; היא בילתה את מלאי בגדיה עד סופו בלא שסבי ייתן דעתו להחליפם בחדשים. בקושי הניחו לה לצאת בגפה. כשחברותיה לשעבר, נשואות ברובן, הזמינוה לארוחת-ערב, היה עליה לבקש רשות זמן רב מראש, ולהבטיח שיחזירוה לפני השעה עשר. באמצע הסעודה היה המארח קם מן השולחן להסיעה הביתה. בינתיים היה סבי, בכותונת הלילה שלו, פוסע אנה ואנה בחדר השינה שלו, שעונו בידו. בעשר בדיוק היה יוצא מכליו. ההזמנות הלכו ופחתו, עד שאמי מאסה בתענוגות שזהו מחירם.
מותו של ז'אן-בטיסט היה למאורע העיקרי בחיי: הוא החזיר את אמי לכבליה, ואילו אותי זיכה בחירות.
"המילים", ז'אן פול סארטר, תרגום לעברית: משה מרון, ספריית פועלים
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
