 |
 |
|
|
| "דגי זהב", ריימונד צ'אנדלר |
|
| חלקיק מתוך "צרות הן המקצוע שלי" של בכיר מנסחי ז'אנר הבלש המודרני |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ריימונד צ'אנדלר
7/9/2004 10:41 |
|
|
|
|
|
|
|
באותו יום לא עבדתי, רק התאמנתי בלנדנד את הרגליים. רוח עזה וחמימה נשבה מבעד לחלון המשרד, וגלגלה על השולחן שלי חלקיקי פיח מהארובות של מלון "מַנְשֵן הַאוּס" שנמצא מעבר לכביש, כמו אבקת פרחים מעל מגרש ריק.
בדיוק חשבתי ללכת לאכול ארוחת צהריים כשקֵטִי הוֹרן נכנסה.
היא היתה בלונדינית גבוהה, מוזנחת, עם עיניים עצובות, שהיתה פעם שוטרת ופוטרה אחרי שהתחתנה עם נוכל קטן בשם ג'וני הורן, בכוונה להחזיר אותו למוטב. היא לא החזירה אותו למוטב, אבל היא חיכתה שהוא ישתחרר מהכלא כדי לנסות שוב. בינתיים היא ניהלה את דלפק הסיגרים במלון "מנשן האוס", והסתכלה על הנוכלים שטיילו שם, מוקפים בעשן סיגרים זולים. מדי פעם היא הלוותה לאחד מהם עשרה דולר כדי לברוח מהעיר. היא הייתה עד כדי כך טובת לב. היא התיישבה, פתחה את התיק השחור המבריק שלה, הוציאה קופסת סיגריות והדליקה אחת מהן עם מצית
השולחן שלי. היא נשפה ענן עשן ועיקמה את אפה כלפיו.
"שמעת פעם על הפנינים של לִיאַנדֵר?" היא שאלה. "אוף, החליפה שלך מבריקה. בטח יש לך כסף בבנק, עם הבגדים שאתה לובש."
"התשובה היא לא," אמרתי "בקשר לשני הדברים. אף פעם לא שמעתי על הפנינים של ליאנדר ואין לי שום כסף בבנק."
"אז אולי תרצה להתחלק בעשרים וחמישה אלף דולר."
הדלקתי את אחת הסיגריות שלה. היא קמה, סגרה את החלון ואמרה: "אני נושמת מספיק מהפיח הזה בזמן העבודה."
היא התיישבה בחזרה והמשיכה: "זה היה לפני תשע-עשרה שנה. האיש ישב בכלא לֶוֵנְווֹרת' חמש-עשרה שנה ועברו ארבע שנים מאז שהוא שוחרר. סוחר עצים עשיר אחד מהצפון בשם סוֹל ליאנדר קנה אותן לאשתו - אני מתכוונת לפנינים - שתי פנינים בסך הכל. הן עלו מאתיים אלף דולר."
"בטח היה צריך מריצה בשביל להזיז אותן," אמרתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"הוא אמר שהפנינים אף פעם לא היו אצלו"
|
|
|
 |
|
|
|
"אני רואה שאתה לא מבין הרבה בפנינים," אמרה קטי הורן. "זה לא רק הגודל. בכל אופן הן שוות יותר היום, והפרס בסך עשרים וחמישה אלף דולר שמציעה חברת הביטוח עדיין תקף."
"אני קולט," אמרתי. "מישהו גנב אותן."
"עכשיו החמצן מתחיל להגיע למוח שלך." היא הפילה את הסיגריה שלה לתוך המאפרה ונתנה לה להעלות עשן, כמו שנשים עושות. כיביתי אותה בשבילה. "בגלל זה האיש ישב בלונוורת', רק שאף פעם לא הצליחו להוכיח שהפנינים היו אצלו. הוא שדד קרון-דואר. הוא הצליח איכשהו להתחבא בתוך הקרון, וכשהם הגיעו לוויוֹמִינְג הוא ירה בפקיד הדואר, לקח את כל הדואר הרשום והסתלק. הוא הספיק להגיע עד לקולומביה הבריטית לפני שהוא נתפס. אבל הם לא הצליחו לשים יד על השלל - בכל אופן, לא אז. הם תפסו רק את האיש. הוא קיבל מאסר עולם."
"אם זה הולך להיות סיפור ארוך, בואי נשתה משהו."
"אני אף פעם לא שותה לפני השקיעה. ככה אני נשארת בנאדם הגון."
"זה חוק קשה לאסקימוסים," אמרתי. "בקיץ, בכל אופן."
היא הסתכלה עלי בזמן שהוצאתי את הבקבוק הקטן והשטוח שלי. אחר כך היא המשיכה: "קראו לו סָייפּ - ווַלי סָייפּ. הוא עשה את זה לבד. והוא לא הוציא מילה בקשר לשלל, אפילו לא הגה. ואז, אחרי חמש-עשרה שנה הציעו לו חנינה בתנאי שהוא יחזיר את הגנבה. הוא החזיר הכל חוץ מהפנינים."
"איפה הוא החזיק את הכל?" שאלתי. "בתוך הכובע?"
"שמע, זאת לא בדיחה. יש לי קצה חוט בקשר לפנינים האלה."
סתמתי לעצמי את הפה בכף היד ונראיתי רציני.
"הוא אמר שהפנינים אף פעם לא היו אצלו, והם כנראה חצי האמינו לו כי הם נתנו לו את החנינה. אבל הפנינים היו בקרון ההוא, בדואר הרשום, ומאז לא ראו אותן יותר."
התחלתי להרגיש איזה מחנק בגרון. לא אמרתי כלום.
קטי הורן המשיכה: "פעם אחת בלונוורת', רק פעם אחת בכל השנים שהוא היה שם, וולי סייפּ התלבש על פחית של לכּה והשתכר לגמרי. השותף שלו לתא היה בחור קטן בשם פּילֵר מַרְדוֹ. הוא ריצה עונש של עשרים ושבעה חודשים אחרי שהוא פיצל שטרות של עשרים דולר והדביק להם צד שני מזויף. סייפּ סיפר לו שהוא קבר את הפנינים איפושהו באַיידַהוֹ."
רכנתי קצת לפנים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ריימונד צ'אנדלר. צילום רפרודוקציה: אי.פי
|
|
|
|
|
|
|
"הדלקתי עוד סיגריה ושתיתי עוד כוסית קטנה"
|
|
|
|
|
|
|
"מתחיל לעניין אותך, הא?" היא אמרה. "אז שמע את זה. פּילר מרדו גר אצלי בבית, הוא מכור לקוקאין ומדבר מתוך שינה."
נשענתי שוב לאחור. "אלוהים אדירים," אמרתי. "ואני כבר כמעט התחלתי לבזבז את הפרס."
היא הביטה בי בקרירות. אחר כך פניה התרככו. "בסדר," היא אמרה בקול קצת מיואש. "אני יודעת שזה נשמע מטורלל. עם כל הזמן שעבר וכל המומחים שבטח טיפלו במקרה הזה, בלשים של חברת הדואר וסוכנויות פרטיות וכל זה. ופתאום לאיזה נרקומן יש את התשובה. אבל הוא גמד קטן וחביב, ואיכשהו אני מאמינה לו. הוא יודע איפה נמצא סייפּ."
אמרתי: "הוא סיפר לך את כל זה מתוך שינה?"
"כמובן שלא. אבל אתה מכיר אותי. לשוטרת ותיקה יש אוזניים. אולי אני חטטנית, אבל
ניחשתי שהוא עבריין לשעבר ודאגתי לו בגלל שהוא משתמש כבד. הוא הדייר היחיד
שיש לי כרגע, אז יצא לי לעבור כמה פעמים ליד הדלת שלו ולהקשיב לו כשהוא מדבר אל עצמו. בצורה הזאת למדתי מספיק כדי ללחוץ עליו. הוא סיפר לי את השאר. הוא רוצה שיעזרו לו לגבות את הפרס."
רכנתי שוב לפנים. "איפה סייפּ?"
קטי הורן חייכה ונענעה בראשה. "זה הדבר היחיד שהוא לא אמר לי, זה, והשם שסייפּ משתמש בו עכשיו. אבל זה איפשהו בצפון, בסביבות העיר אולימפיה, במדינת וושינגטון. פּילר ראה אותו שם ועשה קצת ברורים לגביו. הוא אומר שסייפּ לא ראה אותו."
"מה פּילר עושה כאן?" שאלתי.
"כאן הרשיעו אותו לפני ששלחו אותו ללונוורת'. אתה יודע איך זה, עבריין ותיק תמיד חוזר להסתכל על המדרכה שעליה הוא החליק. אבל אין לו אף חבר כאן עכשיו."
הדלקתי עוד סיגריה ושתיתי עוד כוסית קטנה.
"את אומרת שסייפּ השתחרר לפני ארבע שנים. פּילר ישב עשרים ושבעה חודשים. מה הוא עשה בכל הזמן שעבר מאז?"
עיניה הכחולות-כהות של קטי הורן נפערו ברחמים. "אולי נדמה לך שיש רק בית סוהר אחד שהוא יכול להיות בו."
"או.קיי," אמרתי. "הוא ידבר אתי? אני מניח שהוא רוצה שיעזרו לו להתעסק עם חברת הביטוח, במידה שיש בכלל פנינים ושסייפּ פשוט יתן לו אותן במתנה וכן הלאה. זה העניין?"
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פיליפ מארלו. צילום רפרודוקציה: אי.פי
|
|
|
|
|
|
|
"אולי תוכלי להרחיק אותו מהפשע"
|
|
|
|
|
|
|
קטי הורן נאנחה. "כן, הוא ידבר אתך. הוא מת לדבר אתך. הוא פוחד ממשהו. תוכל ללכת לשם עכשיו, לפני שהוא לוקח את מנת הערב שלו?"
"בטח - אם זה מה שאת רוצה."
היא הוציאה מפתח מהתיק שלה ורשמה כתובת בפנקס שלי. היא התרוממה לאט.
"זה בית דו-משפחתי. הצד שלי נפרד. יש דלת בין שני הצדדים, עם מנעול בצד שלי. זה למקרה שהוא לא יפתח לך את הדלת."
"או.קיי," אמרתי. נשפתי עשן לעבר התקרה ובהיתי בה.
"אני לא ממש משחקת תפקיד בסיפור הזה," היא אמרה. "אולי בכלל לא. אבל אם יהיו לי אלף או אלפיים דולר בצד כשג'וני ישתחרר, אולי -"
"אולי תוכלי להרחיק אותו מהפשע," אמרתי. "זה חלום, קטי. כל זה חלום. אבל אם זה אמיתי, את מקבלת בדיוק שליש מהכסף."
היא עצרה את נשימתה והביטה בי בכעס במאמץ לא לבכות. היא הלכה אל הדלת, עצרה וחזרה שוב.
"יש עוד משהו," היא אמרה. "הזקן - סייפּ. הוא ישב חמש-עשרה שנים. הוא שילם. שילם ביוקר. זה לא גורם לך להרגיש קצת מרושע?"
נענעתי בראשי. "הוא גנב אותן, לא? הוא הרג אדם. ממה הוא חי?"
"לאשתו יש כסף," אמרה קטי הורן. "הוא רק מתעסק בדגי-זהב."
"דגי-זהב?" אמרתי. "שילך לעזאזל."
היא יצאה.
"צרות הן המקצוע שלי", ריימונד צ'אנדלר, תרגום מאנגלית: דניאל מזרחי, ספרית מעריב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
