"התערוכה בה נראים שני דיוקנותיהם של מרדכי ואנונו ויגאל עמיר, מציבה סימן שאלה בדבר מה שקרוי בלשון התלמודית: "עכברה לא גנב, חורה גנב". כלומר, הדיון נסוב סביב גורמי ההנעה אשר מתניעים את הפושע הרואה את עצמו כגיבור. קל לטפול את ההאשמה ב-ואנונו או בעמיר אך יש לבחון באיזה חלל פעלו, פעולה מתוך עבר מסוים לעברו של עתיד מסוים. גם התשוקה נבחנת: היא יכולה להוביל למעשה רצחני כמו גם לשיאי התעלות גדולים. בתערוכה ישנו חרך הצצה וברגע ההתבוננות לתוכו ניצבים מאחורי המציצן שני עדים. הימצאותם של עדים לפעולת ההצצה גוררת תחושה טורדנית, וממחישה את חוסר הסיפוק שבעצם הפעולה. הצופה אף הוא בבחינת משתף פעולה, הוא 'נתפס על חם'".
