 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| רון מיברג חוזר לכור מחצבתו עם מדור שבועי חדש, "דינוזאור", ומוכיח לכל הלכלכנים שבעיתונות הישראלית תמיד יהיה מקום לעוד איזה 2000 מילה על בוב דילן |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
14/9/2004 12:44 |
|
|
|
|
|
|
|
בהתחלה רציתי לכתוב כי קשה לחזור מן הכפור. כי אינך יודע איפה הקרח דק מדי לעמוד עליו וכבר אי אפשר לדעת יותר היכן ומתי תיפול. מה קורה שם בחוץ. מי קורא. האם מותר, האם אפשר, לחבר ולכתוב את שני השמות המגונים הללו, שם פרטי ושם משפחה, בוב ודילן, מבלי שיסקלו אותך בכיכר עיר וירטואלית וינחרו בבוז. זה מה שאנחנו עושים טוב
מאחרים. נוחרים בבוז.
אחר כך תהיתי, כאילו שלא ידעתי, האם העולם נשאר מקום לצעירים. או שנותרה שמורה, נניח בנחל עין גדי, שבה מותר לצבוע כדי חרס בצבעי אדמה ולמלא בקבוקונים בשכבות חול צבעוניות מבלי שישרפו בובות בדמותנו מול העירייה וימכרו גלויות מהתליה. או שבעצם לא חשוב כלל מה חושבים שם בחוץ, וכמו שאמר דון הנלי, ההוא שמתופף ושר "דספראדו" עם האיגלז (לפני עשרים שנה הכריחו אותנו העורכים לכתוב הנשרים והביטלס היו חיפושיות הקצב) – "דספראדו", אגב, היא הבלדה הנהדרת שכל כך אהבו לתעב בסיינפלד (בנובמבר לראשונה בדי.וי.די, סיינפלד הכוונה) – שיש 78 מיליון בייבי-בומרס Out There, שאף אחד, אבל אף אחד, כבר לא מחבר עבורם שירים או כותב ספרים וכמובן לא תוכניות טלוויזיה.
ואז החלטתי שפאק איט. גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. אז הנה: בוב דילן. ב-ו-ב ד-י-ל-ן. רוברט אלן צימרמן. צימי. זימי. אני, כמו שאמר ג'ורג' הריסון המנוח, קורא לו זימי. נכון שאין לו אלבום חדש. והתיעוד הטלוויזיוני של הופעה שלו מ-66' הוא מוצר נחות וירוד שעושה לי טוב שהוא לא ראה אור במשמרת שלי. אבל בכל זאת, הוא הסתובב כל הקיץ עם ווילי נלסון באמריקה. היתה שליחה מטעמי שראתה אותם יחד בקונטיקט ואמרה לי שהיא בכתה כמו ילדה ונשברה כמו אישה.
אחר כך החלטתי שאפולוגטיקה נחשבת לא סקסית באינטרנט ולמי שגולשים בהיסוס, כמוני וכמו סוני בונו שנהרג כשגלש במדרון והתרסקעל עץ, יותר טוב לכתוב את האמת, שלי, מבלי לעשות חשבון עם מה הולך ומה קורה. מה שקרה לנו ולבני גילנו, כאלה שעדיין מטריחים עצמם לפריז לראות את הסטונס ולברצלונה כדי להזיע עם ספרינגסטין, זה שמחברי פס הקול של נעורינו – ידעתם שאייבי נתן היה משמיע את "אחים ואחיות" הנפלא של האחים אולמן במלחמת יום כיפור – פתאום הפכו מבוגרים מאתנו בעשר שנים בלבד. האזנת למיק ג'אגר כל חייך ופתאום אתה בן 50 וג'אגר בן 60 ומשהו. מתי זה קרה? מי אמר שהזמן רץ. הוא עף. לפני 30 שנה רצינו להתחתן (אני לא אוהב להשתמש במילה האחרת) עם ג'ולי כריסטי ושרלוט רמפלינג, אבל הן היו מבוגרות מדי עבורנו ומלמלנו בחיוך עצוב שהן יחכו לנו. ומה אתם יודעים, הן חיכו. הן עדיין נראות טוב יותר מאתנו.
בסוף החלטתי שיש משהו מעט פתטי בניסיון להיות רלוונטי. ודאי לא בכל מחיר. שתמיד יישארו מי שמחכים ברקיעת פרסות עצבנית לאלבום חדש של קרוסבי ונאש. או להקלטות גנוזות שאבדו באולפן נידח בטקסס של סטיבי ריי ווהן המנוח. שאלבום חדש של ווילי נלסון או רטרוספקטיבה מקיפה של ג'וני קאש זצ"ל, לא גורמת להם להביט בוורידי הידיים במבט נוגה שכמו שואל מתי בפעם האחרונה הם ראו אותם סגורים. מאז שוודי אלן עשה מה שעשה לסון-יי, אם אתם מאמינים לקלפטע מיה פארו, זה כבר לא תקין פוליטית לצפות בסרטים שלו. אבל מה לעשות שהטרילוגיה הניו-יורקית שלו – "אנני הול", "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה" – הם עדיין גוף העבודות המרתק ביותר של יוצר קולנועי בהיסטוריה. אדם צריך לירות את התחמושת שיש לו במחסנית ולא לגנוב אקדחי לייזר ממי שמחכים לפרק האחרון ב"מלחמת כוכבים" של ג'ורג' לוקאס, כמו לביאת המשיח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בוב. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
החצי מת על המת
|
|
|
 |
|
|
|
ומכיוון שהנלי (מישהו, אגב, ממגיבי הרשת כייס את שמו וניכס אותו) גם צדק וגם היה חבר אישי קרוב של וורן זיבון שמת בשנה שעברה מבלי שידעו אצלנו כיצד לאיית את שמו, עלה לי שגם בישראל חיים כמה מאות אלפים (לפחות) של בייבי-בומרס, כאלה שנולדו אחרי מלחמת העולם השניה או אחרי מלחמת העצמאות, וגם להם מגיעה התייחסות. ועוד אני מתלבט עם המחשבה המבקשת להתבהר ולהתנסח בתבונה מינימלית ולהישמע הגיונית, ראיתי מזווית העין בסטאר טי.וי שהאיגלז – הייתם מאמינים? – שבו והתאחדו, עשר שנים בדיוק אחרי האיחוד לטובת "Hell Freezes Over" הנפלא עם הגרסה האקוסטית ל"מלון קליפורניה", למסע הופעות עולמי, ושב-18 באוקטובר הם יופיעו בסינגפור, המדינה, המיתוס והמופת הציוני של חיים הכט, לפני שהפך ממפורסם לפרסומאי. ולרגע קט וחמקמק למדי, הרגשתי רלוונטי כמו לפני עשרים שנה. אבל רק לרגע.
וורן זיבון (Warren Zevon) מת בשנה שעברה מזן נדיר וקטלני במיוחד של סרטן ריאה. עם מותו כתבו עליו בניו יורק טיימס יותר מאשר כתבו עליו בחייו. ואני מדבר על אחד היוצרים הגדולים ודגולים של הרוק האמריקאי מהאסכולה הקליפורנית. מאז ומתמיד היו לאסכולת הרוק הזו בעיות קליטה חמורות בארץ. מבקרי המוזיקה היו הולכים מכות באולפן לעברית. אני, שבוכה עם שירים של ג'קסון בראון (שכותב שורות מופלאות כמו "רחוק כל כך לכיוון האחר הלכה ארצי", אם תסלחו לי על התרגום הגולמני), וחושב שרוג'ר מקגווין והבירדז הקליטו את הכיסויים הטובים ביותר לדילן, ושלינדה רונדסטאט היא נכס לאומי ובלי באפלו ספרינגפילד לא היה פולק-רוק, הייתי עם זיבון מהיום הראשון. שזה לא כמו לשכב בשדה טרשים ולהחזיק ביד את המעיים של טרומפלדור, אבל לא משהו שחובה לזלזל בו.
זיבון היה יוצר שנלחם על הקול המקורי שלו בימים שהיה הרבה יותר קל לקחת ממנו שירים ולהקליט אותם בלעדיו. כאשר מת בשנה שעברה, הוא היה בן 56, שזה גיל דפוק למות בו. באוגוסט 2002 נתנו לו הרופאים שלושה חודשים לחיות, אבל זיבון גנב אותם בתשעה. הוא היה בנו של גנגסטר רוסי. היתה לו השכלה במוזיקה קלאסית. הסימן הרשום שלו היתה גולגולת עם משקפי שמש מעשנת סיגריה. מה שמסביר את סרטן הריאה. וכן, הוא היה אלכוהוליסט שנגמל. לא משהו לשאוף אליו. אבל לא נדיר שרוקרים נופלים. אחרת ג'ימי הנדריקס לא היה נחנק בקיא שלו וג'ים מוריסון לא היה מת באמבטיה מלב מורחב.
כאשר גילה באורח האכזר והמדויק ביותר על מועד ונסיבות מותו, היו לו כבר 13 אלבומים גדולים מתחת לחגורה. הוא כתב שירים אלימים. כמו "הזאבים של לונדון", "פרנק וג'סי ג'יימס" ו"רולנד הרובאי כרות הראש". היה לו שיר בשם "אני אישן כאשר אמות" וב"Excitable Boy” הוא כתב על מישהו שחפר מהאדמה מישהי שאנס ובנה כלוב מעצמותיה. לא חומר לימודים אצל לימור לבנת, אבל סוג של כתיבה ישירה, צינית ומאוד מקאברית. היה לו קול גדול. עמוק ועבה, והקיפו אותו המוזיקאים הגדולים ביותר בלוס אנג'לס. כשהיה מקליט הוא היה צריך לגרש אותם עם מקל.
כשזיבון שמע על מותו הקרב, הוא יצא להקליט אלבום אחד אחרון. תחשבו על זה. הרופאים נותנים לכם שלושה חודשים לחיות ובמקום להיכנס למיטה ולכסות את הראש בשמיכה, אתם יוצאים להקליט את אלבום החיים שלכם תוך כדי שאתם נחנקים ונשימתכם קצרה מסרטן שמתפשט בריאות. לא רק זה. הוא הניח ל-VH1, האחים היותר רציניים של MTV, להנציחאת ההקלטות ואת ימיו האחרונים לטלוויזיה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
וורן זיבון
|
|
|
|
|
|
|
הסיפורים הטובים נגמרים במוות
|
|
|
|
|
|
|
החברים הקרובים שלו היו דווקא מתחום הספרות והעיתונות. עם הנטר תומפסון, אבי זרם הגונזו בניו-ז'ורנליזם האמריקאי, הוא היה יורה בכלי נשק עבי קוטר בחצר האחורית של תומפסון בקולרדו. הם כתבו ביחד שירים. ספרו החדש של תומפסון, שוודאי ישתרבב כאן מתישהו, מוקדש לוורן זיבון. חבר נוסף שלו היה קרל היאסן, עיתונאי וסופר מותחנים מפלורידה, שספריו כתובים כך שהם קורעים לכם את הכליות מצחוק. ספר אחד שלו, "סטריפטיז", תורגם לעברית והיה פלופ אדיר. מה שלא הפריע להיאסן להפוך לאחד הסופרים הנחשבים באמריקה. "Skinny Dip", האחרון שלו, שווה כל רגע. גם דייב בארי, בעל הטור הנודע וחתן פרס פוליצר, היה חבר של זיבון. ב"Inside Out”, הדי.וי.די על זיבון שיצא השנה, יש קטע קורע – למי שיודע לקרוא אותו – שבו יוצאים בארי וזיבון לארוחת ערב, אחת האחרונות שלו, וזיבון שותה מורפיום נקי מבקבוקון קטן כי הכאבים הורגים אותו. המורפיום ממסטל אותו, אבל עבור מי שהיה מסטול רוב חייו ועכשיו קיבל לגיטימציה, הערנות שלו לא ממש נפגמת. הוא תלוי על בארי כאשר הם יוצאים מהמסעדה. בארי סוחב אותו. המצלמה, כהרגלה, תמיד שם. גם כאשר הוא שוקע לרגע של מרה שחורה.
היה זה המינגוויישאמר שכל הסיפורים הטובים באמת נגמרים במוות. המינגוויי ידע. זיבון היה המינגוויי של הרוק, אם יש בכלל משהו כזה. בסרט זיבון אומר ששופנאואר אמר שאנשים קונים ספרים בתקווה שהם קונים זמן לקרוא אותם. כמה נכון. גם דייוויד לטרמן
היה חבר שלו, והוא עשה מה שאינו נוהג לעשות בדרך כלל, והזמין את זיבון לניו יורק לתוכנית הלילה שלו שהוקדשה כולה לזיבון. זאת שיחה עצובה, מקאברית, מאמללת לעילא, ובסוף כשהם נפרדים, רואים שלטרמן מתרגש וכמעט נכנס לחיבוק מלא עם זיבון, אבל נעצר בסוף, במין תנועה מגושמת של יד על גב, כאילו שחיבוק זה משהו קליפורני או שסרטן מדבק. ובינתיים הזמן חולף וזיבון מקליט את שיריו האחרונים. לא יודע למה, לפעמים גם בוקרים מקבלים צ'אנס, בילי בוב תורנטון (השבוע מגיע "אלאמו" הנורא שלו בדי.וי.די) מקריין את הסרט וגם שר, להכעיס, בשורת המקהלה עם הנלי, בראון, טימותי ב. שמידט ואחרים.
אבל ככל שזה נשמע עצוב כמו כל שיר שנגמר במוות, היה צריך את השורשים הבסיסיים של ברוס ספרינגסטין ואת חוכמת החיים האנושית שלו, כדי להרים את הסרט הזה אל על. ספרינגסטין מגיע בטיסה חכורה כדי לשיר ולנגן עם זיבון את "אי סדר בבית", השיר הרוקע ביותר שלו שחיבר במיוחד לסוף. וכמו שלפעמים קורה ששוכחים שספרינגסטין הוא גם גיטריסט ענק, כשהוא רוצה, הוא מזכיר את זה באחד מהסולואים היותר גדולים שנשמעו לאחרונה.
הסולו הזה מתועד מכל כיוון, כולל בקטעי הבונוס של הדי.וי.די. ומכיוון שהכל מוקלט חי (וקצת מת) אנחנו רואים אותו קורע בסולו מרטיט בשלוש גיטרות שונות, כולן פנדר טלקסטר משנים שונות, כולל אחת שהוא מסרב להסיר ממנה את תווית המחיר. זה רגע גדול שבו זיבון יושב מול ספרינגסטין בחדר הבקרה ובוהה בו בפליאה, כזאת שרק גיטריסטים יכולים לנסח על פניהם מול הווירטואוזיות הגורפת של זולתם. האיש המתוק והמוכשר הזה מת בסוף. לא מראים את זה בסרט. אבל פתאום נוצר ואקום על המסך. כשזיבון נשאב אל תוך הריק. אולי כדי לישון כשהוא מת.
אם כבד לכם מדי לחפש את 14 האלבומים שלו, "ריינו" הנפלאים עשו לכם טובה גדולה עם אנתולוגיה ובה שני דיסקים ו-44 שירים, שזה מה שכל מי שרוצה להכיר את וורן זיבון צריך לקנות. זה ואת הסרט של VH1.
פעם, שכזיבון היה סוד כמוס, כתבתי שכמה שורות משיר ישן שלו נחשבות בעיני לשורות היותר מופלאות בהיסטוריה של הרוק. צריך לצטט אותן באנגלית אבל ראוי לתרגם. זה הולך בערך כך:
"כאשר קליפורניה תגלוש לאוקיינוס /
כמו שהמיסטיקנים והסטטיסטיקאים מנבאים /
אני מנחש שהמוטל הזה על תילו /
עד שאשלם את החשבון".
וורן זיבון, "I'll Sleep When I'm Dead"
וורן זיבון, "VH1: Inside Out"
וורן זיבון, "The Wild"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
