 |
/images/archive/gallery/169/060.jpg איור.
איור: עמיר קדרון  |
|
|
| "הוא ייתן לך רעננה, הוא יביא לך מטר רץ"
|
|
| מה לעזאזל אוצרים החרוזים המפותלים בפזמונאות העברית לדורותיה. הנה כמה הצעות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פוריה גל
14/9/2004 13:21 |
|
|
|
|
|
|
|
מאז שיעורי הספרות בבית הספר ועד לעידן רוני סופרסטאר וערוץ 24, דבר אחד נשאר קבוע ועומד. ישנם שירים שלגביהם התשובה לשאלה "למה התכוון המשורר?", הופכת לסרט אימה, מסע בין דימויים מופרכים ואניגמטיים במקרה הטוב, ומגוחכים ומביכים במקרה הרע. ישנם שירים שבהם קל לזהות במדויק את הרגע שבו נגמר הבד לשמלה (לפעמים זה קורה כבר בהתחלה), שירים שבהם נראה כי התמלילן היה נתון להתקף
נרקוטי, ואחרים, שבהם ניכר בלק-אאוט מתמשך, המתבטא במחסור טוטאלי בדימויים ובכתיבת שברי משפטים חסרי מובן. כמו תמיד, מכמירי לב במיוחד הם החרוזים, גזירה שיש לבטל כיוון שכנראה אין הציבור יכול לעמוד בה. המסקנה היא חד משמעית: הזמר העברי התברך בלא מעט תמלילני בלהות, ומשורר הדלות הרשמי מימי ביאליק, הלוא הוא הצרצר, בהחלט צריך לסבול מנדודי שינה (ולא שזה לא קורה לו ממילא).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"בלעדייך, המחשבות נטולות תקווה - אז לא חושב"
|
|
|
 |
|
|
|
"בלעדייך", אייל גולן. מילים: זאב נחמה. לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי.
המשפט האמיץ הזה שופך אור על היום החד פעמי והבלתי נשכח, שבו חדל אייל גולן לחשוב. כך, פשוט הפסיק לו, ודי. מי אמר שאין גילויים חושפניים בשירה העברית בת ימינו? הנה, כך בדיוק, ללא כחל וסרק ובלי התפתלות אחת מיותרת, התוודע גולן לעולמן המופלא של האמבות. האהבה כל כך ריסקה אותו, עד כי המחשבות נעשו כואבות, ומסתרי המוח האנושי הפכו, בלא מעט צער, לצעצוע מיותר לחלוטין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אייל בר גיג. צילום: תמיר בר גיג
|
|
|
|
|
|
|
"תפתח חלון, אהוב לבי, כי אני זאת שחצי מגופי היה בחוץ בילדותי"
|
|
|
|
|
|
|
"תפתח חלון", ריטה. מילים: ריטה. לחן: רמי קליינשטיין.
כל הניסיונות להתחקות אחר החוויה המעצבת, שהביאה ליצירת הפזמון ההזוי, העלו חרס. מה זה, לכל הרוחות והשדים, "חצי מגופי היה בחוץ בילדותי"? האם את לילות ילדותם העבירו בני משפחת יהאן-פרוז כשהם מנמנמים על חבל הכביסה? או שמא כך נהגו האמהות בפרס ומדי להעניש את ילדיהן שסרחו? חידה נוספת טמונה במילה "כי", בתחביר מהגיהנום של שיעורי הלשון. מה טיבו של הקשר הסיבתי בין חיבתה הלא מוסברת של הזמרת ריטה לתריסים, לבין הנטייה המוזרה להיתלות על חבל הכביסה בהיותה בת שבע?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ריטה
|
|
|
|
|
|
|
"השארת אותי פה לבד, הכל מלא כאן אבק"
|
|
|
|
|
|
|
"החזירי לי את בני", עופר לוי. מילים: דני שושן. לחן: טורקי.
במשפט אחד של כמה מילים, הצליח עופר לוי לנסח את האמירה הפוסט-פמיניסטית הרדיקלית ביותר של המאה הנוכחית, ושרטט מחדש את מהות יחסי האהבה בין נשים וגברים: זה לא שאני לא מצטער שעזבת את הבית, מותק, זה לא שנשבר לי הלב, אבל חבל שלא עשית פאנלים קודם. האמירה הזו שייכת לתמלילן והמלחין דני שושן, מי שגם מתהדר ביצירות המופת "יש לי לב זהב" ו"בסבוסה די".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בוקר טוב עולם, יש ברבורים באגם"
|
|
|
|
|
|
|
"בוקר טוב עולם", אבטיפוס. מילים ולחן: שרון הולצמן.
הנה עוד סיבה מדוע יש להוציא את החריזה אל מחוץ לחוק. אולי היה זה שאול טשרניחובסקי, שנגלה אל הולצמן בשנתו ולחש לו: חרוז בני, חרוז. והולצמן חרז. השיר הוא כר נרחב לפניני נונסנס כמו: "רחלי אשתו, היא קוראת מחשבות, היא אומרת: זה בסדר, הוא לא תמיד ככה. האבטיח הצבאי לבש את הדובון וירד לרחוב". מיהו האבטיח הצבאי? איזה דובון? למה הוא ירד לרחוב, ואיך זה מתקשר אל הברבורים שבאגם? והעיקר, תחת איזו השפעה קטלנית שרוי היה שרון הולצמן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כך יצאתי אל הדרך, כשהגעתי באתי"
|
|
|
|
|
|
|
"נבראתי לך". מילים, לחן וביצוע: שלמה ארצי.
שלמה ארצי כבר הפך מזמן לביאליק של ספרי הטלפונים. בלי שום ספק, יכולנו למצוא עוד עשרות משפטים שמשמעותם סתומה כעיניו של סטיבי וונדר, אך נדמה שכל אלה לא באו לעולם אלא כדי להכין אותנו לאירוניה הנסתרת הגלומה ב"כשהגעתי באתי". האם מדובר בפואמה מבית מדרשו של הסכיזופרן, שהצליח גם להגיע למקום וגם לבוא, ואפילו בו זמנית? בלי משים מכוון ארצי לדעת גדולים, ומדגדג את זכרה של יונה וולך, שכתבה את השורה הסכיזופרנית הראשונה בשירה העברית: "כמה כולם אני".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שלמה ארצי. צילום: דודו גרינשפן
|
|
|
|
|
|
|
"אני לא רוצה לעשות מעצמי מסכן, למרות שיש לי זכות"
|
|
|
|
|
|
|
"לבן על לבן", דן תורן. מילים: יוסף (ג'ו) אלדרור. לחן: דן תורן.
מדובר בכתר הכתרים של ההוויה הפולנית לדורותיה. כיצד זוכים בזכות להיות מסכן, מה זה אומר ואיפה קונים את זה? כהומאז' לזקנתנו גולדה מאיר, הדיווה של הפולניות בכל הזמנים, מי ששחררה את הטקסט הכי פולני בתולדות המדינה הציונית כשהכריזה "לעולם לא נסלח לערבים על שגרמו לנו להרוג אותם", צולל דן תורן אל תהומות הגאווה הגברית המתייפחת. זוהי מנגינתו של הפאסיב-אגרסיב, הדורש הכרה בזכותו לסבול, בסגנון "מילא, אז יעשו לי מצבה מזהב". הגאווה הפגועה אינה שוככת עד אשר הוא משחרר את המשפט, שימו לב, כמה שורות אחר כך, "לא בא איתך במשא ומתן, לא בא איתך לא'משנה לאן, תגידי, רוצה מכות?".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דן תורן. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
"זה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר, לא געגוע"
|
|
|
|
|
|
|
"לבכות לך". מילים, לחן וביצוע: אביב גפן.
סנוב, מתי לאחרונה עשית טופס טיולים? ועוד לגעגועים? אביב גפן דווקא כן. גפן, פציפיסט גאה, שוטח את שיר השירים של האפסנאי הצה"לי. מצטערים, געגועים אין לנו היום, אבל אם תהיה סבבה איתו, הוא בכיף יסדר לך עוד זוג נעליים צבאיות ספר. אביב גפן שוב מוכיח את קסם התחביר הבנאלי והאינפנטיליות של הגיל הרך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אביב גפן. צילום: רענן כהן
|
|
|
|
|
|
|
"החיים קצרים או ארוכים, אין אהבה צודקת"
|
|
|
|
|
|
|
"אל תשכחי אותנו". מילים, לחן וביצוע: מיסטר הארי.
כבר אמרו לנו שאין אהבות שמחות, שאין דבר שלם יותר מלב שבור, ושכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל שאין אהבה צודקת? למה, מי מצפה לצדק דווקא מאהבה? מה לעזאזל הקשר בין אהרון ברק לרומנטיקה? בימים אלה מתארגנת תביעה ייצוגית נגד האהבה. פרטים אצל מיסטר הארי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"פיצוחי שווארמה, הבורסה! הבורסה! מי רצח את אגנתה פלסקוג"?
|
|
|
|
|
|
|
"מי רצח את אגנתה פלסקוג". מילים ולחן: נושאי המגבעת, אהד פישוף, אדם הורוביץ.
בהתקף קשה של פוסט מודרניזם, מבקש המשורר האובדני ללמד כי אין הבדל בין גבוה לנמוך, בין רוחלחומר, ובין ארצי לנשגב. בערבוב של חומרים הלקוחים מתרבות הרחוב הישראלית העממית, שסמלה הוא הפיצוחים והשווארמה, לבין שאפות נורדיות ומורמות מעם כאגנתה פלסקוג (הבלונדה מאבבא), פלוס בונוס מהבורסה לניירות ערך, המבטאת את החלום להיות עשיר - כל אלה מעבירים היטב את הריק הרוחני של בן הדור השלישי, ומכוננים אמירה חדשה ומהפכנית: אין אלוהים. למה לא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נושאי המגבעת
|
|
|
|
|
|
|
"היי, אפלטון היא היפה בנשים, על אדמה של טרשים, כמו פרח בר"
|
|
|
|
|
|
|
"כתם הפרי", אתניקס. מילים: זאב נחמה. לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי.
תחת כנפי ההתקף הפיוטי הבלתי נשלט של נחמה, הפך אפילו אפלטון, בדרך כלל גבר שבגברים וזכר יווני חסון, לאישה ענוגה הנרקבת בין הטרשים הירקרקים בהמתנה לבן זוגה. אימתי הפך הפילוסוף הנודע והמכובד לטרנסווסטיט? ואם כבר בחר לשחק אותה דנה אינטרנשיונל, ממתי הפך ליפה בנשים? ואיפה נורה גרינברג?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אתניקס ובחורה. צילום: צביקי עשת
|
|
|
|
|
|
|
"והייתי הראשון, שלימד אותך לישון"
|
|
|
|
|
|
|
"ילדה קטנה", גבי שושן. מילים: סמדר שיר. לחן: צביקה נוי.
מבין המילים עולה הקושיה: איך, לעזאזל, אפשר ללמד מישהו לישון? האם מדובר במשהו שמצריך קורס מזורז ודיפלומה מאוניברסיטת לטביה? זה לא כמו אופניים, שלרכוב עליהם לא שוכחים? זוהי נקמתה של סמדר שיר במוזיקה המזרחית לדורותיה. היא תכתוב להם טקסטים, הם ישלמו לה כמו שמשלמים לתמלילנית אשכנזייה ואיכותית, ויקבלו שורות מפח הזבל של התודעה. אנחנו מבינים, סמדר, היית חייבת חרוז ל"ראשון". אבל מה עם "כושון", "לשון" או "קילשון", תוספות הזויות לא פחות, אבל לא יותר? ומהו הסאבטקסט - מה באמת לימד הדובר את הילדה הקטנה מהשיר, ואיפה היה באותן דקות קריטיות יצחק קדמן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מי אשר שילם ביוקר, אין גם לו מחיר"
|
|
|
|
|
|
|
"הגברים בוכים בלילה", אבנר גדסי. מילים: אלון אבידר. לחן: מני קוממי.
אמהמממ, מדובר בטקסט המכונן של כל הזמנים, כתר השירה הטהורה, ויש בו גם סקופ: על משקל "מה עושות האיילות בלילות?" (משתרללות), הנה מתברר כי גם הגברים בוכים בלילה, ואל תשכחו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה. גם לגברים יש רגשות, ובכל גבר מסתתר זמר טורקי מיוסר. זו, אגב, לא הפנינה היחידה בשיר, הנפתח במשפט "איך לפתע, כך היא מתה", וכולל גם תובנה לחיים: "האמא היחידה היא אמא אדמה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"רכבות לוקחות, אותך אותי, למקום רחוק מאיתנו, ואנחנו משלמים את המחיר"
|
|
|
|
|
|
|
"רכבות". מילים, לחן וביצוע: דני רובס.
איזה מחיר? ובכמה מדובר? בדולרים או בשקלים? שוב, קשה שלא להבחין איך בשיר היפה של רובס, שמתאר את הרגע שבו התבשר על רצח אביר נעוריו ג'ון לנון, הכל הלך פיקס, אבל לא היה לו סיום. במיוחד לאור שורות כמו "בהמולה היא נשארה על הרציף, המון סגר עליה, היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה", אחלה שורה. באסה בלי סיום, חשב רובס לעצמו, עד עכשיו הכל היה מצוין. וחוץ מזה, אני הרוס מרעב. ואז הוא סגר את המחשב, ואנחנו משלמים את המחיר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דני רובס. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
"היא לא תמנע אש בשדות, כי יש לה אוזניים כבדות"
|
|
|
|
|
|
|
מתוך "רדיו חזק", תיסלם. מילים: תיסלם. לחן: יאיר ניצני.
הנה זה מה שקורה כשחברי להקת תיסלם מלמדים אותנו אנטומיה. שורות ספורות לאחר מכן מתגלע ליקוי נוסף בתפישת המציאות, בהגיג "כתבי אלי מה רצונך, כתבי אלי דרך אוזנך". לא די בכך שהנערה עלובת הנפש גדלה בכפר מנותק, ולא שמעה על חום או מחנק, מתברר בנוסף לכל הצרות שמדובר במוטציה גנטית, המלהטטת נוסח "כף רגלי השמאלית" ואף כותבת מכתבים מהאוזניים. כך הוקרבה נערת הרוקנרול בשביל חרוז.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הוא ייתן לך רעננה, הוא יביא לך מטר רץ"
|
|
|
|
|
|
|
"שדות גולדברג". מילים, לחן וביצוע: מאיר אריאל.
היום נורא אין לפרגן למאיר אריאל, בעיקר כי הוא כבר בר מינן. אבל שיריו נוכחים תמיד, חלק בזכות מילים טובות באמת, וחלק ממש לא. האיש שהפך את המלל הבלתי פוסק לסמל מסחרי, ובסוף מת בגלל קרצייה (כולנו נמות בסוף בגלל קרציות מסוגים שונים המקצרות את חיינו), השאיר לפני לכתו את המשפט המופלא הזה. מה באמת הוא יביא לנערה שבשיר? לאור ההיסטוריה של אריאל בשורות כמו "פירקתי לה את הצורה", האם הכוונה למטר רץ בעין? (די כואב). בכל מקרה, האישה שקיבלה את רעננה, בוודאי מברכת על כך עד היום.
|
|
|
|
|
|
|  | | מאיר אריאל | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
