 |
/images/archive/gallery/169/474.jpg הראל מויאל.
צילומים: קארין בר  |
|
|
| "מה גיבור תרבות. אני מת מעייפות" |
|
| כל מה שעבר על הראל מויאל מרגע שהפך מלוחם ומתנחל לזוכה הגדול ב"כוכב נולד 2". ראיון מקיף במיוחד |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פוריה גל
15/9/2004 11:04 |
|
|
|
|
|
|
|
אין מצב שאני לא אקום בשביל זקנה באוטובוס. לא רק זקנות, אפילו סתם נשים מבוגרות, אני מיד קם ומפנה להן מקום. במיוחד עכשיו, אחרי שזכיתי, אני מרגיש שאני משמש דוגמה. אני בחיים לא אחצה את הכביש באור אדום, בחיים לא אזרוק משהו מהחלון של האוטו. נכון שעוד קודם, כשוטר, לא עשיתי את זה, אבל עכשיו בטוח שלא. אני מרגיש שכל העיניים נשואות אלי. הנה, למשל הילדות האלה שבאו עכשיו לבקש חתימה, אם הן יראו אותי עושה דברים כאלה, הן ישר יעשו אותו דבר".
ככה נשמע הראל מויאל, 23, כוכב אחרי לידה. רגע לפני שהוא טובל בבריכת השמן של הסלבריטאות ומתחיל לפקוד פתיחות נוצצות, רגע וחצי לפני שהוא עוזב את מעלה אדומים ועובר לתל אביב. בתוך הפיאט פנדה האדומה שקיבל במתנה על הזכייה (עוד לפני שביקש שיחליפו לו לתכלת מטאלי, ואכן החליפו), הוא מתנייע ברחובות העיר מהופעה במועדון ריקודים לחזרות לפסטיגל. זהו בדיוק רכב החלומות האולטימטיבי, פסגת מאוויי הסליז, ומויאל יכול היה להיבלע בריפוד העור המהודר ולהתמכר לסחיטת דוושת הגז בכיף, אלמלא בעיה קטנה: הוא עוד חדש בעיר. הנה, ככה נשמע הדיאלוג הבא: "סליחה, אולי אתה יכול להגיד לי איפה זה רחוב נחלת בנימין? ". " הראל מויאל! כפרה עליך, נשמה, רק שתצליח. תהיה חזק, אחי. . . תשמור על עצמך". " תודה, תודה רבה ".
"בפנייה הבאה קח ימינה, אחר כך ישר, ושם תשאל מישהו". "תודה, ממש תודה". "להתראות אחי". מויאל עוד לא קולט
שכולם מכירים אותו. עוד קצת קשה לו עם התהילה. "לפני שבוע פגשתי מישהו וביקשתי ממנו למסור ד"ש לאיזה חבר מהיס"מ. אמרתי לו,'תגיד לו שזה הראל מויאל, אני הייתי איתו בפעילות הזאת והזאת'. אז הוא הסתכל עלי בהלם,'מה אתה דפוק? ברור שכולם יודעים מי אתה'. לי עוד לא נפל האסימון, אבל אני מאמין שהוא ייפול.
"אולי זה בגלל שאני אף פעם לא חלמתי להיות כזה כוכב", מהרהר בקול מי שעד לפני חצי שנה עוד היה צעיר אלמוני ממעלה אדומים שכתב שירים למגירה. "בכלל לא היה לי זמן להתרגל. אפילו לא היה לי זמן לחלום על זה. יש אנשים שמתכננים להיות מפורסמים, ואז כשזה קורה, הם יודעים בדיוק איך להתנהג. אצלי זה בא פתאום, במכה. לפני חצי שנה עוד התרגשתי כשהזכירו אותי בקטן בעיתון. ופתאום אחרי הגמר אני רואה, בשער של כל העיתונים, תמונה שלי בגודל חצי עמוד".
בעוד שבוע, מקסימום שבועיים, הוא כבר יחייך בפתיחות של מקומות ובהשקות חגיגיות, כשעל כתפו שעונה איזו מורן אייזנשטיין/מיה בוסקילה/רומי אבולעפיה תורנית. אבל בינתיים, כמו כל נער לפני איבוד הבתולים הסלבריטאיים שלו, הוא עדיין קצת מתבייש. "לפני שבועיים הייתי בקיסריה בהופעה של שלמה ארצי, והחברים אמרו לי,'תעלה אליו, תגיד לו שלום'. אבל אני לא יכולתי לחשוב על זה בכלל, אמרתי:'מי אני,הקטן,שאלך להגיד לשלמה ארצי שלום?', אני מאמין שיום אחד יהיה לי אומץ לדבר איתו,לנהל איתו שיחה בלי להתרגש".
- מה תשאל אותו?
"אני אבקש ממנו טיפים להמשך הדרך".
רגע אחרי שאנחנו מתיישבים בבית קפה בפלורנטין, צמד ילדות בנות 13 מצמידות את האף לשמשת החלון ומתחילות לצחקק מול פרצופו הנבוך של מויאל. אבל ההתלהבות לא עוצרת בגיל 13. בעלת המקום, אישה במיטב שנותיה, בלבוש מהודר, מתקשה להסתיר את ההתרגשות. היא מתייצבת על הבר בנקודת תצפית אסטרטגית, לא מסירה את עיניה מאיתנו ומתדרכת את הצוות. המלצרית הכי ייצוגית נשלחת עם חיוך אמיתי וגדול. היא כל כך רוצה לעזור, אז אנחנו שואלים אם יהיה אפשר לעבור לשבת בפינה הצדדית, השקטה יותר, כשהיא תתפנה. בתוך שבריר שנייה מצליחה בעלת הבית לפנות בתירוץ כלשהו את הסועדים בפינה הנחשקת. כמה נפלאים הם חייו של סלבריטי.
- התחלת להתרגל כבר לתגובות של אנשים כשהם רואים אותך?
"איפה, כאן? למה? מתייחסים כרגיל. לא חושב שאכפת להם מזה שאני פה".
- נו, באמת. נראה לך שהיו מעבירים אותנו לכאן כל כך מהר אם לא היית הראל מויאל?
"את חושבת? ".
- ברור.
"לפעמים זה מדהים אותי. הנה, למשל צמיד העור הזה שיש לי על היד. גדי, הסטייליסט של'כוכב נולד' נתן לי אותו, ופתאום מלא אנשים התחילו ללכת עם צמידים כאלה. פגשתי בעל חנות תכשיטים שאמר לי'אל תשאל מה עושים לי בחנות, כולם שואלים אם יש לי צמיד כמו של הראל מויאל'".
- אז אפשר להגיד שהפכת סופית לגיבור תרבות?
"מה גיבור תרבות. אני מת מעייפות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מויאל מפרק פוקצ'ה
|
|
|
 |
|
|
|
ובאמת , עיני השקד הכה מויאליות, מנומנמות, חצי עצומות. שלשום הוא הופיע במועדון האומן 17 בחיפה בשלוש לפנות בוקר, משם עבר להופעה באור ראשון במועדון החורבה בעיר. למחרת, כבר שעט לחזרות לפסטיגל. את הלילה שאחרי קינח בהופעה במועדון ה-TLV בתל אביב, בליין מסיבות הגייז הידוע. עדר של דלוקים קידם את פניו. הם רצו פצצות לגבות, אבל הראל שר להם את "משאלה".
הרחבה התרוקנה קלות, להוציא דמות נשית אחת שפיזזה בלהט. התקרבנו. זו היתה שירה חן. "אני מופיע בכל לילה, ולא מצליח להשלים שעות שינה. היום יש לי הופעה בהאנגר 11 בתל אביב, אני מבצע עם פאבלו רוזנברג את'שימי נר על החלון'. בקושי ישנתי, אולי אלך לפני כן לחבר שלי, לחטוף איזו תנומה", הוא אומר. בכלל, מעגל החברים הקרובים של מויאל התגייס כדי לתת כתף בדרך למעלה. חבר אחד תורם את הדירה שלו למקלחת לפני הופעה, חבר אחר התנדב לנהוג כל הדרך חזרה מה-TLV למעלה אדומים. "אם הוא לא היה נוהג, אני לא יודע מה היה קורה. אני פשוט ישנתי מאחורה באוטו".
על התיאום וקביעת ההופעות אחראית חברת "טדי הפקות", שמולה חתום מויאל בחוזה לשנה הקרובה, והיא גם זו שמקבלת את הרווחים מכל התקשרות עסקית שלו. בחודשים הקרובים הוא עתיד להופיע (במקביל לעבודה על הדיסק) תחת כל עץ רענן, החל מקניונים ומרכזי קניות, דרך אירועים סגורים של ועדי עובדים, משרדי פרסום ובתי מלון, ועד מועדוני ריקודים. רוב הזמן הוא מופיע לבדו, אבל לעתים מצטרפים אליו חבריו מ"כוכב נולד", כמו הראל סקעת, עדי כהן, סשה גרישקוב ולירון לב, הכל בהתאם לדרישות מזמיני ההופעה. לכל הופעה מתלווה אליו נציג מעט מפתיע, אייל טייב, האח הגדול של נינט. טייב, שהחל לאחרונה לעבוד כשכיר בטדי הפקות, מלווה את מויאל לכל הופעה ומוודא שהתנאים הטכניים תקינים.
"כרגע", אומר מויאל, "זה אמנם קצת אינטנסיבי ואני יכול לבקש להאט את הקצב, אבל בינתיים אני לא רוצה. ההופעות עוזרות לי לצבור ניסיון, ומבחינתי, אני רוצה עכשיו להופיע בכל מקום בארץ". "ההופעות נעשות לפי ביקוש, והראל מרוויח לפי כל הופעה", אומרת טמירה ירדני, הבעלים של טדי הפקות. "אין מדיניות מוגדרת של באיזה מקומות הוא יופיע ובאיזה לא, ומדובר בעיקר ב' פריצות' ולא בהופעות ממש, כי בינתיים אין לו מספיק חומר בשביל הופעה של 40 דקות. ברגע שהדיסק ייצא, הוא יעבור לתת הופעות שלמות באולמות מסודרים". לגבי קמפיינים עתידיים, אומרת ירדני: "יש הרבה הצעות, אבל הכל נתון למשא ומתן. באופן אישי אני נגד קמפיינים מהירים לפני שעוד עשית משהו. הראל הוא לא כוכב אינסטנט ולכן צריך לבנות אותו נכון". בחזרה לבית הקפה. עכשיו מויאל רעב. הוא שואל אם כשר פה. אומרים לו שלא. הוא מזמין שקשוקה עם עגבניות ונקניקיות. בתור התחלה, מגישים לו פוקצ'ה. "מה זה, חמאה?", הוא מתחלחל, נוטל את צלוחית החמאה ומגלה אותה לפאתי השולחן.
ביד בוטחת הוא מפרק את הפוקצ'ה. קשה להתקיים בסדר יום לחוץ כל כך כשהבית שלך נמצא במרחק שעה ומשהו מזירת ההתרחשות. אז נכון, לעזוב את מעלה אדומים יהיה קצת כמו בגידה במולדת, אבל הוא יודע שאין ברירה. "אם אני אעבור לתל אביב זה רק בגלל הנוחות, זה פשוט הרבה יותר ריאלי. קשה לנהוג כל כך הרבה, מעייף".
- סליחה שאני מתערבת לך בתוכניות, אבל יותר מכל דבר אחר מתחשק לשלוח אותך עכשיו לכמה ימים בחו"ל, רחוק מהמעריצות ומהבלגן. להירגע.
"זה מצחיק, אבל בחיים שלי לא הייתי בחו"ל. אפילו לא בסיני. כל החברים שלי כבר נסעו ואני לא הספקתי. יש לי כמה חברים בהודו ועוד כמה שחזרו מדרום אמריקה. שני החטופים מקולומביה, ממעלה אדומים, הם חברים שלי. היה להם מזל גדול. היה להם כוח כזה, כוח שנראה לי שיש רק לישראלים. כוח של הישרדות".
- ולאן היית נוסע היום אם היית יכול?
"בטח לספרד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש בי שני אנשים
|
|
|
|
|
|
|
הראל מויאל יודע דבר או שניים על הישרדות. בתוך כל הסבך הענוג של אביב גפן ובן ארצי, זמרים שהקפידו לפזר הילה פציפיסטית רכה מסביב לדמותם התקשורתית, מויאל הוא דמות הלוחם העשוי ללא חת בכריכה רכה. השוטר היפה והרגיש נראה כמעט כמו הברקה של קמפיין יחסי ציבור של משטרת ישראל. עברו הצבאי, כולל הרקורד הידוע של עמידה במחסומים ופינוי מאחזים, עדיין רודף אותו. בשידורי "כוכב נולד" אהבו להדגיש את הפרט הזה, וכמה ימים אחרי הזכייה בתחרות פירסם מעריב תמונה של מויאל במהלך פינוי מאחז חוות גלעד, אחד מאותם פינויים בהם הסירו השוטרים את תגי הזיהוי. הם היו אמורים להישאר אנונימים לתמיד, אלא שרצה הגורל ואחד מהם הפך לבינגו הגדול של "כוכב נולד". כמה ימים אחרי הפרסום, הגישה עמותת "רבבה", הפועלת לזיהוי חיילים שנקטו באלימות כלפי מתנחלים, תלונה נגד מויאל במחלקה לחקירות שוטרים.
"האמת היא שקצת כעסתי, הרגשתי שמחפשים אותי", מודה מויאל. "בסדר, אז שירתתי ביס"מ ש"י (שומרון ויהודה-פ.ג), ואני לא מתבייש בזה. להפך, אני גאה. זאת היחידה הכי מעולה שיש. נכון שבמסגרת השירות היו לנו כמה פינויים, ונכון שזה תמיד קשה לפנות אדם מהבית שלו. אבל זו פקודה, ואין מה לעשות. זה כמו שיגידו למישהו שעובד בריסוס,'אל תרסס, כי זה פוגע בבעלי חיים'. אבל מה הוא יעשה, זאת העבודה שלו. אתה לא יכול לבוא לבנאדם ולהגיד 'קום, צא מהבית שלך', כי הוא בחיים לא ייצא. חייבים להרים אותו, להוציא אותו בכוח. למרות שזה מאוד קשה נפשית. "מה שרואים בעיתון זה לא מה שהיה באמת. זה נראה כאילו נהגתי באלימות, אבל אני ממש לא טיפוס אלים. אפשר לשאול את החבר'ה מהיחידה שלי, אני לא אדם כזה. בפעילויות כאלה הייתי מעדיף להישאר ברכב. גם עם פלשתינים היו קטעים קשים במחסומים. כשאתה יוצא מהבית בבוקר, אתה לא בטוח שבסוף היום תחזור. היינו עושים מעצרים בשטחים, כשברור שבכל רגע עלולים להרוג אותך, והדבר היחיד שאתה יכול לסמוך עליו זה החבר מאחוריך, שיש לו כדור בקנה והוא שומר על הגב שלך. בכל לילה, כשהייתי חוזר הביתה, הייתי שם את הראש על הכרית ומודה לאלוהים. ואחרי זה גם הייתי אומר,'הראל, הסיכון הזה שווה בשביל המדינה'. הרי יש לנו מדינה כל כך קטנה, ויש בה כל כך הרבה בלגן".
אפשר להניח שהדימוי של הלוחם הרגיש, הקילר שובר הלבבות, שבעצמו מתגורר מעבר לקו הירוק, לא יעזוב אותו בקלות. אי אפשר לומר שהדמות הזאת לא מהלכת קסם על אחוז מסוים מהמעריצות. אבל אפילו עכשיו, בעיצומו של המעבר מהמיקרו-גלילון למיקרופון, הוא עדיין לא לגמרי התרגל. "מאוד מוזר לי היום לקום בבוקר ובמקום ללכת לעמוד במחסום או לבצע נוהל מעצרים, אני הולך לעמוד על במה ולשיר. ועוד בסוף גם מרוויח מזה כסף. זה כל כך שונה ממה שעשיתי עד עכשיו. קודם, בשלוש בבוקר היה הביפר מצפצף, והיינו מוקפצים לפעילות. אני הרי הגעתי מהמקום הכי מחוספס שיש. היו לנו הרבה היתקלויות, היו רגעים שראיתי את המוות בעיניים".
- אתה שומר על קשר עם החברים מהיחידה?
"בטח. החברים שלי מהיס"מ עדיין בהלם ממה שקרה. שם אני הייתי הראל הלוחם, החזק, מדריך הכושר הקרבי. פתאום בטלוויזיה אני הראל הרגיש, הרומנטי. פתאום הוצאתי קול כזה עם רגש, והחבר'ה לא הבינו מאיפה זה בא. הם אמרו' ממתי הוא שר? מה קרה להראל?'. כולם שם גברים קשוחים, לא יכולתי פתאום לבוא אליהם עם גיטרה ולהתחיל לשיר על דון חואן. פעם פגשתי נומרולוגית, אחת שמתעסקת במספרים, והיא אמרה לי,' בך יש שני אנשים'. וזה נכון. מצד אחד אני לוחם, מצד שני אני' הרגיש עם הגיטרה'. מצד אחד אני מתנחל, מצד שני מפנה מתנחלים".
- ומי משניהם הוא ההראל האמיתי?
"זה חתיכת פער, ניגוד אמיתי. אבל הטלוויזיה החזירה אותי למקום שלי עם עצמי, המקום הפשוט, הרגיש הזה, שביחידה לא יכולתי להראות. היום אני מרגיש שמצאתי את הייעוד שלי, להופיע, לגעת באנשים. כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה, אני מרגיש ממש כמו שהייתי לפני הגיוס, יושב עם חברה שלי בחוץ על הדשא, ושר לה שירים. אני יודע שזה ההראל האמיתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יו , זו את!
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי. מעלה אדומים. חדר השינה של מויאל נראה כמו מוזיאון לתולדות הרומנטיקה. הקירות מלאים בתמונות של האוהבים הצעירים, הראל ושמרית, מחובקים בשקיעה, או בתמונות של שמרית מחייכת, עם הקדשה "להראל, אוהבת אותך תמיד", כתובה בטושים זוהרים. "שמרית נורא כשרונית", מעידה אמא, אסתר מויאל. על המיטה מונחת גיטרה, ויש גם מגנט שקיבל במתנה ממעריצה, עליו רשום באותיות מתפתלות "חלומות מתגשמים". זה המוטו. שמרית, בהתאם לאסכולת ה"שרשה לה פאם", מאמצת את גישת מפיקת האירועים, האישה שמאחורי הגבר המצליח. מאז הזכייה בתחרות היא מתפקדת כמו מנוע טורבו בלונדיני.
אבא יוסי , מי שבדרך כלל מנהל אורח חיים שפוי וירא שמים, הפך לפסיכולוג צמוד לנערות על סף התמוטטות עצבים. "זה מדהים, מדהים. לא התכוננו לכזה דבר. פתאום מתקשרת אלי לפלאפון ילדה בת 13, אומרת לי,' באתי במיוחד מהגליל לירושלים כדי לפגוש את הראל. בבקשה, תן לי לדבר איתו'. ואני אומר לה, 'תראי, הראל יחזור רק בערב'. אז הילדה אומרת לי,' טוב, אני אחכה. באתי במיוחד לירושלים עם אבא שלי. אני מחכה לו כאן. אני אתקשר שוב בערב'. אלה מקרים שאתה פשוט לא יודע מה לעשות".
משפחת מויאל חזרה בתשובה כשהראל היה בן 12. "מאז אנחנו לא מדליקים טלוויזיה בשבת ואני לא מנגן", מעיד הראל. "אני חושב שבנאדם בלי אמונה, אין לו סיבה לחיות. אני מרגיש שאלוהים איתי בכל רגע. אני מסתכל על עצמי בטלוויזיה ואומר,'הראל, איך יש לך כוח לעמוד בזה?'. וזה רק בגלל שמישהו מלמעלה שומר עלי. אני מקפיד לעלות לבמה ברגל ימין, ואומר לפני כל שיר 'בשם השם נעשה ונצליח'. לפני הגמר קראתי את כל פרק כ' בתהילים. יש לי חמסה מדודה שלי וגם קמע שאמא שלי הביאה לי, טבעת של ברסלב שבירכו עליה צדיקים. זאת השרשרת שהייתי איתה בגמר".
- אתה מרגיש שהשתנית בעקבות "כוכב נולד", שהתבגרת?
"נחשפתי להרבה דברים שלא הכרתי קודם.הדבר שהכי פגע בי היה בחצי הגמר, כשהשופטים אמרו את דעתם על הביצוע, וריקי גל הסתכלה עלי ואמרה לצביקה 'הראל יפה עד כאב'. אני לא מבין, מה זה קשור? זאת תוכנית שירה, לא תחרות מלכת היופי. אמנם זאת מחמאה, אבל אני רואה את עצמי כיוצר. הפריע לי שמתייחסים אלי כמו לדוגמנית".
- היו עוד דברים שפגעו בך במהלך התחרות?
"כן. לפני הגמר הצטלמנו שלושתנו, אני, הראל סקעת ועדי כהן, לכל מקום אפשרי. פתאום אני רואה ב'פנאי פלוס' ששמו על השער רק את סקעת. אמרתי מה, זה קצת לא פייר. אבל לא משנה, בעזרת השם, אלוהים רצה שאגיע לפה, אז אני פה וזהו. יכולתי לעשות את כל הקטע הזה של לחייך ולשחק, אבל העדפתי שלא. העדפתי להביא את מי שאני, ולא בכל פעם שיש מצלמה פתאום אני אחייך כאילו הכל בסדר. אני רואה בזה דבר קצת צבוע. הרבה אנשים אמרו לי, תחייך יותר. אבל אני לא יכול לחייך סתם לפי הזמנה".
- יש סיכוי שאתה מדבר על הראל סקעת?
"אני לא נכנס לשמות. אני מדבר באופן כללי".
- מה דעתך על האמירה של ריקי גל ב"פגוש את העיתונות" לשלי יחימוביץ', שכל המתמודדים בכוכב נולד זקוקים עכשיו לפסיכולוג?
"אני מסכים עם זה. אפשר בקלות להשתגע. אם לא היו לי ההורים שלי וכל התמיכה שלהם, בטוח הייתי צריך עזרה. כל הלחץ הזה, וההרגשה שכולם מכירים אותך. פתאום להפוך מכלום לדבר גדול. היו רגעים שהייתי יושב עם עצמי ולא יודע מה לעשות. זה עולם כזה, שמי שנמצא בחוץ לא יכול להבין. יכולתי לדבר על זה רק עם החבר'ה מ'כוכב נולד'. עושים ממך גדול, ויש עליך הרבה לחץ להוכיח שאתה באמת כזה. חסרה לי הדקה הזאת שהייתי יושב בחוץ עם הגיטרה ומנגן, חסר לי המקום השקט עם עצמי. השבועיים הראשונים היו קטסטרופה, מרוב שאנשים הגיעו לכאן ועטפו אותי באהבה, לא היה לי רגע לעצמי. הייתי שוכח לאכול.
"קחי לדוגמה את אוריאל שאלתיאל, ילד בן 17. הוא מגיע לתוכנית כזאת ולא יודע מה לעשות. בגיל כזה עושים הרבה שטויות. כל פעם ניסיתי לגונן עליו, להדריך אותו. לפעמים היינו נוסעים עם האוטו והוא היה משתולל קצת בכביש, שוכח שאנשים מסתכלים עלינו. הרי אנחנו כבר סלבריטיז, אנשים מהטלוויזיה, אי אפשר לעשות מה שרוצים. אי אפשר להוציא את הראש ברמזור ולקלל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בחיים לא אסע בלימוזינה
|
|
|
|
|
|
|
"אבל הדבר שהכי מוזר לי זו ההערצה. כמה ימים אחרי התחרות הלכתי עם חברים לחוף הים והזמנו לאכול. פתאום אני קולט שכל העיניים נעוצות בי. כמובן שלא יכולתי לגעת באוכל. זה היה מאוד מביך. אתה מבין שאיבדת את הפרטיות, שאתה כבר לא יכול לעשות אפילו דברים בסיסיים. או למשל ביום שישי האחרון, כשהופעתי במועדון'החורבה' בחיפה. אין שם כניסה אחורית, אז נכנסנו ישר מהדלת הקדמית, ותוך דקות המעריצות תפסו אותי, משכו לי את החולצה בכוח. כמובן שאני נורא שמח וזה מה שרציתי, אבל זה די מלחיץ לפעמים. אתה לא יודע מה לעשות".
- כשאתה שומע סיפורים על זמרים שהתרסקו פתאום, אתה יכול להזדהות?
"לא חסרים מקרים כאלה. יזהר כהן, אלביס פרסלי, זוהר ארגוב. לדעתי, זה מאוד קשור לאנשים שסובבים אותך. במקרה של זוהר, למשל, דווקא האנשים הקרובים אליו היו אלה שהפילו אותו, בגדו בו, נתנו לו סמים. לקבל כזאת חשיפה בבת אחת, עם בנות שצורחות ומתעלפות כשאתה עובר, זה יכול לשגע, אבל אני אשמור על עצמי. יש לי אופי נורא חזק. אני, כשחברים שלי התחילו לעשן סיגריות בכיתה ח', הייתי הולך הצדה כי הייתי נגעל מהעשן.
"'כוכב נולד' זאת יציאה, איך לא חשבו על זה קודם? מצד שני, אתה נהיה כוכב תוך שניות. אני חושב שיש זמרים שכועסים על זה, ובצדק, כי הם קורעים את עצמם כדי להגיע לכתבה קטנה בעיתון, ופתאום בא איזה ילד, וישר מקבל פוסטרים וכתבות של שני עמודים. אבל אני גם קצת מקנא בהם, כי הם השתפשפו יותר, עברו יותר שלבים, הכל קרה להם יותר לאט".
- ומה עם פיתויים? אתה בכל זאת פוגש עכשיו המון מעריצות יפהפיות. 'תעשה לי ילד', וכל זה.
"בטח, החיים מלאי פיתויים. אבל לא משנה מה יקרה, אני תמיד אזכור מאיפה באתי. שמרית, וגם החברים שלי מהיס"מ, תמיד מזכירים לי מי אני באמת. בשבילם אני הראל החבר, לא הראל מ'כוכב נולד'. אני הרי באתי ממקום פשוט, בלי עושר, בלי מכוניות מפוארות. גם כשקיבלתי את האוטו לא התרגשתי. אני לא אדם חומרני. האמת, קיבלתי מכתבים שריגשו אותי הרבה יותר מהרכב ".
- כלומר אין סיכוי לראות אותך בעוד שנתיים גר בפנטהאוז עם בריכה על הגג, קוק בצהריים ועדר דוגמניות מסביב?
"אני בחיים לא אסע בלימוזינה, לא חשוב כמה כסף יהיה לי. איכות החיים שלי תעלה, זה ברור. אבל תמיד אשאר אדם פשוט ומאמין. אני גם מתכוון לבקש להפסיק להופיע בשישי שבת. אני לא רואה ברכה בכסף שעושים בחילול שבת".
- והיום , כשאתה מסתובב בתל אביב, אתה מרגיש את ההבדל, את הלם התרבות? נגיד פחות צ'אפחות מהסוג שהיית מחליף עם צביקה הדר?
"ברור שאם אני אבוא לאיזה סטייליסט, אתן לו צ'פחה חזקה ואגיד לו 'מה המצב אחי', כמו שהייתי נותן ביס"מ, הוא לא יבין מה אני רוצה. אבל הכל תלוי באיך אתה עושה את זה,מה אתה מעביר.יש איזה עניין של הלם תרבות, כן. תל אביב מאוד שונה ממעלה אדומים או מירושלים. יש פה משהו אחר, זאת עיר בילויים, יש הרגשה של חופש והשתחררות. תל אביב עוזרת לי לכתוב שירים שמחים. זה לא שבירושלים אין שמחה, אבל בגלל כל הדברים שאנשים שם עברו, הם הרבה יותר רציניים, עם יותר דאגות".
- והבגדים ?
"מה הבגדים?".
- שינית קצת את סגנון הלבוש?
"תמיד אהבתי להתלבש, אבל ברור שכשהייתי שוטר הייתי לובש מדים כל בוקר, אז לא היה לי בשביל מה לקנות הרבה בגדים של אזרחי".
- החולצה הזאת, היית לובש אותה בתור יס"מניק?
"מה, בגלל הפרחים? כן, היא חדשה. נכון שבמשטרה יש גברים קשוחים, אבל גם קשוחים אוהבים ללבוש דברים יפים. זה לא שכשהייתי ביס"מ לא ראיתי סרטים רומנטיים ולא הייתי נותן לרגש שלי לעבוד. תמיד הייתי רגיש, תמיד אהבתי להתלבש, לרקוד, לצייר. אפילו הייתי עושה תספורות".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
