תרבות NRG - לוק, יש עוד דיסק בונוסים

ראשי > תרבות > דינוזאור

לוק, יש עוד דיסק בונוסים

רון מיברג צפה במארז הדי.וי.די של טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" ונזכר באסון הגדול שהמיט ג'ורג' לוקאס על הקולנוע

דפדף בתרבות

רון מיברג
21/9/2004 13:16

היו מי שהלכו ללמוד קולנוע בגלל אורסון וולס ועזבו אותו בגלל ג'ורג' לוקאס. וולס מת גאון דחוי, מובטל וטובל במשמניו; לוקאס, על פי עדותו שלו ולמרות כרס סובא-בירה שצימח ושלושה סנטרים (אחד יותר מאשר היו לאבא אבן), אינו מתכוון למות כלל. עד כמה שזה תלוי בו, וזה תלוי, הוא מתכוון להמשיך להפיק ולביים טרילוגיות של "מלחמת הכוכבים" בסדר לא כרונולוגי וקפריזי ולהיאחז – כמו בילבו באגינס בטבעת – בצדו החיובי של "הכוח".

אם הבנתי נכון, לוקאס מתכוון להמשיך ולהמיט מוטציות גלאקטיות על נכדיי וניניי, שזה לא מה שאני מאחל להם. השבוע היה נדמה לי לרגע, שאילו היה עולה העולם כולו באש, היו לוקאס ואריק שרון נשארים בו לבדם, לרקוד בין ההריסות. שרון היה מנגן בכינור ולוקאס, כאלוהים לפניו, היה בורא את העולם מחדש. אחר כך התעוררתי, מעט מבועת, ונזכרתי שבסך הכל מדובר בסיבוב ציני נוסף שלוקאס עושה עלינו עם הטרילוגיה הראשונה של "מלחמת הכוכבים" שהושקה היום ברחבי העולם, כשהיא מלווה ברעם תופים אוניברסלי, בגרסת די.וי.די בפעם הראשונה, אבל בהחלט לא האחרונה.

הואיל ועמדתי בתור ההיסטורי לפרק הראשון

ב-25 במאי 1977 בסאן פרנציסקו, מזדנב בסופו של נחשול הומה ונרעש, רטוב מכניסת הערפל דרך שער הזהב; והואיל והשתרכתי באותם תורים עצמם בשני הפרקים הבאים; והואיל ורכשתי את הטרילוגיה בשתי גרסאות שונות של VHS; והואיל ולקחתי את ילדיי לפרוץ הטרילוגיה בשנית ב-31 בינואר 1997, בסקרסדייל, ניו יורק, בה הייתי שליח מעריב; והואיל ומתנת בר המצווה לבני הייתה לקחת אותו לניו יורק כדי לצפות בהקרנה הפומבית הראשונה בהחלט לעיתונאים בלבד של הפרק הראשון בטרילוגיה השניה, יוזמה שחוררה את כיסי ולא הוסיפה לי בריאות (תודה לג'ודי סלומון);

והואיל וביום ראשון השבוע הייתי בין הישראלים הראשונים שלפתו בידיים מזיעות מהתרגשות את קופסת ה-די.וי.די באדיבות אחי ורעי, טייקון ה-די.וי.די, נסים הד, שיחד למדנו קולנוע בסאן פרנציסקו ויחד נהדפנו ממנו בשל הנפיחה הלוקאסית, יומיים לפני השקת הגרסה הישראלית; והואיל וכל אלה הם הפירורים מנתחי התרבות שאני נושא בתרמילי, חובה עלי בשם מרשי לשטח בפני בית המשפט המכובד את עיקרי טיעוניי שבאמצעותם אנסה להסביר מדוע ראיתי בעליית שלטון הרשע הלוקאסי את תחילת סוף הקולנוע.


האן סולו וצ'ובאקה


	השטן עם הזקן


	מעטים בלבד ראו פסול בהשקתה מחדש בגרסה משופצת של טרילוגיית הכוכבים ב-2,103 בתי קולנוע ב-1997. עוד טרם נדמו צפצופי הקופה הרושמת, עלתה "האימפריה מכה שנית" ב-21 בפברואר. ב-7 במרץ נצמד למסכים "שובו של הג'די". לוקאס הוא סוס של טריק אחד: צניפה נוערת וטלטול ראש. הוא מבקש מאתנו, באשר אנחנו בורים, עמי ארצות ונתיני הטיפשות הממארת, שנאמין לו שהוא מבקש, ממש בוער באש היצירה המכלה אותו, שכל עוד נשמה באפו וכסף בחשבון הבנק שלו, הוא ישוב וישפץ את הטרילוגיה המקורית בהתאם לחזונו המקורי שנפל שדוד לרגלי הטכנולוגיה המפגרת של שנות ה-70', וימשיך לנוע אחורה וקדימה בזמן עם לוק סקייווקר, האן סולו, דארת' ויידר וליאה אורגנה, הוריהם וניניהם, עד סוף הדורות ומערכות השמש. לא חשבתי אז ואינני חושב היום, אחרי צפייה אולטימטיבית בגרסת הדי.וי.די המפוארת, כי סיבוב הברגים הקטן, הזרקת דמויות ממוחשבות, שיפוץ דיגיטלי של ג'אבה דה האט וסופראימפוזיציה של פני אנאקין הצעיר איפה שהיה הקשיש החביב שנפרד בהילת הולוגרמה כחלחלה בפרק האחרון, הוא מה שנקרא השבחת מוצר. משום שאינו חולק בשום צורה ואופן את הכשרון המבעבע והמוכח של בני זמנו וחבריו לספסל הלימודים, פרנסיס קופולה, סטיבן שפילברג, בריאן דה פלמה, לורנס קסדאן ואפילו ג'ון מיליוס, הניאנדרטל הפוליטי - עודפי הייצור שנותרו בכספות של לוקאס אינם סצינות שלמות הרלוונטיות לקידום ולהעשרת הנרטיב, אלא תיעוד כפייתי של ההפקה עצמה. אם מבקש מישהו הוכחה לשטניות הלוקאסית, הוא יקבל מנות גדושות ממנה בדיסק הבונוס הרביעי במארז הדי.וי.די החדש. מדהים ומקומם לגלות עד כמה שקד לוקאס, מהרגע בו נבט בראשו הרעיון להאנשת החלל החיצון, לתעד כל צעד, כל פגישה, כל אודישן וכל התדיינות חוזית, מול אלן לד ג'וניור ואנשי פוקס המאה ה-20, שלא לדבר על התיעוד המסיבי של כל היבטי ההפקה. איפה שלבמאים כקופולה יש ארבעים דקות רלוונטיות ומשרתות עלילה להוסיף ל"אפוקליפסה עכשיו", לוקאס משפץ ומאפר את הקיים ומוציא את העדויות החתומות מהמגירה, כמי שחיכה כל הזמן למשפט ההיסטוריה. אוהדים ומעריצים שרופים אינם רואים את התעלול המסחרי במלוא שקיפותו המכוערת. תרגיל שיווקי נלוז המתהדר במלים גדולות הלקוחות מעולם מושגים קולנועי הראוי לוולס ולקופולה. אותו עולם מונחים יצירתי, שרכיביו הם ייסורים קשים וחזון יוקד, מתוח על לוקאס כמו טי-שירט קטנה על קרנף. הלוקאס הקלוש הזה, עם כרס הבירה הקטנה, בלורית לבנה מקורזלת על פדחתו, מקבל יותר משעת זמן מסך בדיסק הבונוסים, כשהוא מרצה בקולו הצפצפני את עיקרי חזונו הקלוש. ערכת הדי.וי.די, הוא מבהיר, היא דרכו לקום חופשי ממיטת סדום צרה ולשבור את האזיקים על ידיו. כעת תמה סאת ייסוריו והוא שב ויוצא לאור עם פסקול משופץ דיגיטלית, דקות בודדות שנאספו מרצפת חדר העריכה ובעיקר, דמויות ממוחשבות שמוחדרות לפריים בעזרת הוקוס-פוקוס אלקטרוני.


ג'ורג' לוקאס. צילום: אי-פי


	מאי 1977: החודש שבו מת הקולנוע


	הפריט המרכזי בדיסק הרביעי (השאר מתגמדים לידו או נגזרים ממנו) הוא "אימפריה של חלומות", סרט תיעודי מרשים ומרתק, לעתים אף יותר מהסרטים עצמם, כשעתיים וחצי אורכו. קשה להאמין לממדי ולהיקף צו 8 שהוציא לוקאס בבואו לגייס תותחים כבדים שישוררו בשבחו של המשיח ממודסטו. אם הייתם אומרים לפני עשרים שנה לוולטר קרונקייט, מי שבכה באולפן החדשות על מות הנשיא קנדי, מחה דמעה עם נחיתת ניל ארמסטרונג על הירח ונפרד מניקסון על מדשאת הבית הלבן שלוש שנים לפני "מלחמת הכוכבים", כי בעת עדנתו תבוא לו בלות בדמות דברי להג בשבח החזון הלוקאסי, הוא היה תולש את שפמו הלבן, שערה אחרי שערה. גם ביל מויירס, מגדולי המתעדים העיתונאיים של זמננו, נקלע לשם, והוא אפילו לא בפנסיה. ומכיוון שכאמור הכל מתועד עד זרא ועד אחרון הפרטים הקטנים, קל היה למפיקי הסרט התיעודי המרשים הזה לחבר את הפוטאז' ההיסטורי עם שיחות מעמיקות ומרתקות למדי עם קארי פישר (ליאה), מרק האמיל (לוק), הריסון פורד (האן סולו), ג'יימס ארל ג'ונס (קולו של דארת' ויידר), פרנק אוז (מפעיל בובת יודה) ולצדם תותחי קולנוע אסירי תודה כלורנס קסדאן, ג'יימס קמרון, רידלי סקוט, ג'ון סינגלטון, רולנד אמריך ואחרים. וכאילו לא הבנו עדיין את הפואנטה, גייס לוקאס גם את פיטר ג'קסון, שטרילוגיית "שר הטבעות" שלו היא שגימדה לשיטתי את לוקאס לגודלו הטבעי. איפה שלוקאס הוכיח שאפשר לעבור את היקום כולו מבלי שיהיה לך מושג קלוש כיצד מציגים בפני הצופה ולו רגש אנושי אחד ובדל סיפור מרתק, הוכיח ג'קסון, בעזרת טולקין, כיצד מחזירים עטרה קולנועית ליושנה. בדרך כלל אני מאמין יותר לגברים בעלי זקן. לוקאס הוא היוצא מהכלל. מעולם לא האמנתי לו. נישואים רבים התפרקו בשל תובענות קולנועית. כמה קלושה ולא משכנעת היא קובלנת לוקאס על המחיר האישי הכבד ששילם בשל "מלחמת הכוכבים". אינני יכול לחשוב על סרט ראוי פחות להרוס בגללו משפחה. תמיד יימצאו מי שטרם נחשפו לחמשת הסרטים (השישי בדרך) המרכיבים את הסאגה של "מלחמת הכוכבים". עבור צופים צעירים שרק עתה משחיזים עיניים על פעלולי לוקאס והם, מן הסתם, בוגרי "שר הטבעות", צפויה לדעתי סוג של אכזבה. "מלחמת הכוכבים" הייתה מיומה הראשון מפגן כוח מרשים. גרסה קולנועית למפגן חיל האוויר ביום העצמאות. מארז הדי.וי.די מוכיח זאת נחרצות. זמן רב יותר מוקדש לגאוני האלקטרוניקה והאפקטים החזותיים מאשר לסיפור, לעלילה ולהיבט האנושי. מדובר הרי, במשפט אחד, באיש טוב שהפך לרע, העמיד תאומים, הצטרף לצדו השחור של הכוח ואיים להשמיד את האנושות. הייל ויידר. זה לא רק מוכר. זה משומש. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהכוח, העוצמה והיכולת הטכנולוגית שצבר לוקאס, ממנה האציל בנדיבות על יוצרים קולנועיים אחרים, עשו אותו לאחד מיוצרי הקולנוע המרושעים ביותר שקמו לנו. זה הוא שדרדר את הקולנוע האמריקאי לקקופוניה נוראה של התקפה אלימה על רשתית העין, עור התוף והטעם הטוב. מאי 1977 הוא החודש בו מת הקולנוע. לא פחות.


המארז


	הפשיזם של חרב הלייזר


	האסון שהמיט לוקאס על הקולנוע אינו נורא יותר בשל השקתה של הטרילוגיה הראשונה בדי.וי.די. המארז הזה אינו פחות לגיטימי מטרילוגיית אינדיאנה ג'ונס המלאה או מקוצר הרוח שבו אנו מייחלים להשלמת הטרילוגייה האלוקית של ג'קסון-טולקין בדי.וי.די. לוקאס הרס אותנו לא בשל חזונו הוויזואלי והסיפורי הדליל ולא בגלל חשיבתו הגלובלית. זה הוא שהבין – הרבה לפני אחרים – כי הכסף האמיתי, כמו גם המכונה הענקית שתזין את עצמה ואת העניין המתמשך בסרטיו, היא שיווק מוצרי הלוואי. בעסקה הממולחת שתפר עם האולפנים, שמר לעצמו לוקאס את זכויות המרקטינג. התעשייה הזאת, שכולה נגזרת של לוקאספילם, גלגלה עד היום 4.5 מיליארד דולר, כולל 300 בובות אקשן שונות, משחקי מחשב, קלטות וידאו, די.וי.די ומעורבות שיווקית ערה של ענקי הג'אנק פוד. זה לא הסרטים לבדם שעשו אותו עשיר כקורח. זה המרקטינג. בשעה שאורסון וולס הזנוח כילה את ימיו בבליסה ב"מה מזון", המסעדה המועדפת עליו בלוס אנג'לס והשתתף בפרסומות ליין קליפורני גרוע, חשב לוקאס להשתמש בקולו הנפלא לתפקיד ויידר. בסוף החליט לוקאס שקולו של וולס, רחמנא ליצלן, מזוהה מדי, ופנה לג'יימס ארל ג'ונס במקומו. וולס ניצל לטעמי, אך מת חסר כל. אז מה בכל זאת הריץ אותי להניח את ידי על גרסת הדי.וי.די חוץ משליחות עיתונאית? בסתר לבי אני אוהב את הטרילוגיה הראשונה למרות שקשה לי להתעלם מהמסר הפוליטי-חברתי המגעיל שלה. הסרטים הם סוג של התעלות ויזואלית והשתתפות כל החושים בהרפתקה אפית טרנס-גלאקטית. הריסון פורד מעולם לא היה שנון, נאה וצעיר יותר; מראה קארי פישר, בתם של דבי ריינולדס ואדי פישר וסופרת עכשווית, בביקיני הצר הדבוק עליה כאשר היא חונקת את ג'אבה דה האט, היא מראה עין מרנין; אפילו מארק האמיל, שהטרילוגיה הייתה סופו, ניחן באותו מראה כל-אמריקאי, תמים וכחול עיניים. כאותו נער שנשלף משדות התירס באייווה ונשלח לפלוש לנורמנדי בסרט אחר של שפילברג. הלייט-סייבר (חרב הלייזר) הייתה ונשארה גימיק ראוי. אלק גינס מעניק מעט דיגניטי לפארסה המתעופפת. ובובת יודה הנישאת על כתפי פרנק אוז, מיוצאי החבובות, היא עדיין הדמות הלא אנושית היקרה ביותר בתולדות הקולנוע, קצת אחרי הכריש מ"מלתעות" ורוג'ר ראביט. הלמות לב והעדפות אישיות שוליות אינן שדה הקרב האמיתי. שדה הקרב העתידי, שתחילתו ב-77' ובתור הארוך בערפל, נדד בחסות לוקאס למקום שבו קם לנו דור של יוצרים וצופים ששחקנים בשר ודם עם עלילה על עיירה נידחת ורופא משפחה אהוב, כבר אינם מספקים אותם. ג'ורג' לוקאס, האיש בעל החזון הבודד, היה יכול להישאר אנמי ובלתי מזיק אלמלא כוחו המסחרי המצמית ויכולת ההפצה הפנומנלית שלו. איפה שהחזון שלו היה אמור להיות שיהוק קטן ולא מזיק בהיסטוריה של הקולנוע, הוא הפך, בחסות המגלומניה המאפיינת אותנו ואותו, לחזות פני הכל. זה הוא שהניח את יסודותיו של הקולנוע הפשיסטי המודרני וטיפח את תיאוריית האדם העליון: לבן, כחול עיניים שלבו טהור וגס בכל מה שאינו. וזה מחיר בלתי נסבל לשלם עבור עשר שעות של קולנוע מהנה אך כה נטול נשמה יתרה. "מלחמת הכוכבים - הטרילוגיה", מארז די.וי.די של ארבעה תקליטורים: שלושת הסרטים ("התקווה החדשה", "האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'דיי") ודיסק בונוסים שכולל את הסרט הדוקומנטרי "אימפריה של חלומות".