 |
/images/archive/gallery/151/848.jpg תאופיק אבו ואיל
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| תאופיק אבו ואיל, קולנוען זועם שבגיל 28 חובק את "צימאון - עטאש", סרט עתיר פרסים, שנוצר מאפס תקציב ומבקש לברוח לגמרי מהעימות הפוליטי. ראיון לא חגיגי עם ערבי לא טוב |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פוריה גל
1/10/2004 8:15 |
|
|
|
|
|
|
|
ערב לפני הטקס הנוצץ של חלוקת פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, פרס אופיר. המתמודדים על התארים השונים משחקים אותה הוליווד בשקל. מעמלנים את צווארון הטוקסידו, משפצים את נאום הברכה הספונטני, חלקם נושא תפילה קטנה לאלוהי כל הפופקורן. אבל לאחד המתמודדים על הפרס הגדול, אולי האיכותי
ביותר, יש לבטים מסוג אחר לגמרי. להיות או לא להיות. ללכת לטקס או לא ללכת. האם להגיע רק כדי לקלקל את אווירת החג, או אולי לזרוק זין על כל המסיבה הזו, שממילא לא השתייך אליה מעולם.
"האוסקר הישראלי זה קרקס", הוא אומר בחיוך מריר, "ובכלל לא נראה לי שאגיע".
- למה?
"כי אני עושה אמנות. לא משתתף בקרקס תחרותי. מה, הסרט שלך הופך להיות מוצר, בדיוק כמו טמפון עם חוט. פרס האוסקר הישראלי הוא לא מדד לסרט טוב או לא טוב, ואישית, אני מרגיש שעשיתי את שלי. הסרט שלי כבר השתתף בפסטיבל קאן, וזכה בפרס מכובד מתוך 28 סרטים. חוץ מזה, אם אני זוכה אני צריך להיות הנציג של מדינת ישראל, וזו אמירה פוליטית מאוד מסובכת. ממילא מעמיסים על הגב שלי כל כך הרבה פוליטיקה, ואני בקושי הנציג של עצמי. אני אפילו לא מצביע בבחירות".
- אף פעם?
"פעם אחת, הצבעתי לחד"ש. היום אין אף אחד ראוי. אף אחד לא משדר לך תקווה. רק תחושה של מוות. מוות וריקבון".
קחו את כל הביטויים המנחמים, "ערבי טוב", "ערבי-ישראלי", "כולנו אחים" ויתר קלישאות היומיום, ותמחקו בטוש אדום-אש. עדיף לקרוע את הנייר, בלי רחמים. קיבלתם, בערך, את תאופיק אבו ואיל. איש זועם. הזעם שלו איננו שוכך גם כשמזכירים בפניו את ההיסטוריה הקטנה שייצר, היותו הבמאי הערבי הראשון שזכה במקום הראשון בפרס וולגין היוקרתי, בפסטיבל הקולנוע בירושלים (יחד עם "אור" של קרן ידעיה). הוא לא מתמוגג מהזכייה. בדל חיוך לא עולה על שפתיו הקפוצות כשאני מצטטת ביקורות מפרגנות במיוחד, סופרלטיבים של ממש. עבורו, תעשיית הקולנוע, שהיא שלוחה מיידית של הממסד הישראלי כולו, נגועה בגזענות כלפיו. היא, כלומר אנחנו, עדיין לא מגלים שום פתיחות כלפי סרט ששפתו ויוצרו ערבים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"עטאש - צימאון"
|
|
|
 |
|
 |
|
מין , מוות, דיכוי
|
|
|
 |
|
|
|
אחד הומו, אחד כיפה סרוגה, אחד ערבי, אחד אישה. כמה סכריני ונכון ורב-תרבותי ופלורליסטי, כך נראה ההרכב הפותח של המתמודדים על תואר במאי הקולנוע בטקס האופיר הישראלי האחרון. כמו לפי הזמנה, חלומה הרטוב של לימור ליבנת, שבת אחים גם יה-הה-חד. אבו ואיל אולי היה שם, כדי לטפטף זפת בתוך חבית הדבש. בין כל הבמאים החבוקים, איתן פוקס מ"ללכת על המים", יוסף סידר מ"מדורת השבט" וקרן ידעיה מ"אור" עתיר התשבחות, יושב הערבי בפרצוף חמוץ של מי שאכל חומוס מקולקל.
ההתלהבות הגורפת של תעשיית הקולנוע המקומית הכתירה את אבו ואיל כהבטחה, כבמאי הערבי הבולט ביותר שקם כאן ושזכה, כבר בסרט הבכורה שלו, לנשוק לפסגות הגבוהות ביותר. מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של "מעריב", אפילו הזניק את "צימאון - עטאש" לרשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר שנעשו כאן אי פעם. "קול קולנועי חדש וייחודי", כתב על הסרט. "למרות מעידות פה ושם,'צימאון' מעיד על כישרון ניכר, ובעיקר על תעוזה ומחויבות, הנדירות למדי בקולנוע המקומי", הצטרף גם מבקר "הארץ", אורי קליין. "עוד תשמעו על הבמאי הצעיר הזה", סיכם יהודה סתיו מ"ידיעות אחרונות".
מאז צאתו, זכה הסרט (בהפקתו של אבי "צ'רופה" קליינברגר) בפרס איגוד המבקרים בפסטיבל קאן, ויוצרו הפך לפלשתיני השני שקוטף אותו, אחרי הבמאי איליה סולימאן ("כרוניקה של היעלמות" המזהיר) המתגורר בפריז. הוא גם זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל מונד אראב בצרפת, הפסטיבל היוקרתי ביותר של העולם הערבי, ובפרס הצילום של פסטיבל ולנסיה, עבור צלם הסרט, אסף סודרי (אבו ואיל: "הצלם הכי טוב בכל המזרח התיכון" ). אבל למרות ההישגים, יהיה קשה למצוא את אבו ואיל עם בקבוק שמפניה ביד. קודם כל בגלל שאין לו כסף לשמפניה. בקושי נתזים. מופרך ככל שיישמע, מתברר שהסרט, שאמור לצאת למסכים בארץ בסוף אוקטובר, עלול להיגנז לנצח. נכון לעכשיו, שקועה ההפקה בחובות של לא פחות מ-50 אלף דולר, המונעים ממנה להפיץ את הסרט לציבור בארץ ובעולם.
לדברי אבו ואיל, זוהי תוצאה של ידן הקפוצה של הקרנות שתמכו בו, ושל הגישה הגזענית כלפי סרט דובר ערבית. קרן רבינוביץ' לספרות ולאמנות מימנה כ-70 אחוז מתקציב הסרט (כ-40 אלף דולר), ואילו חברת הכבלים הוט תמכה בו בתקציב של מאה אלף דולר. לדבריו, זהו תקציב נמוך מאוד ביחס לתמיכה בסרטים אחרים כמו "אור" ו"אהבה קולומביאנית". אבו ואיל: "מאה אלף דולר זו בדיחה. זה התקציב הכי נמוך שהם נתנו אי פעם לסרט. חברת הכבלים רק רצתה לסמן וי, שיהיה לה סרט דובר ערבית ובמאי ערבי. הגישה היא שעושים לך טובה שאתה שם. בנוסף, אף אחד בארץ לא רוצה להפיץ את הסרט, לא מוכנים להשקיע בסרט דובר ערבית. כולם נותנים מחמאות, אבל אף אחד לא נותן כסף ואנחנו תקועים בחובות. אני רואה את כל הבמאים האחרים, כל הסרטים שלהם כבר יצאו, ואני אמור לחייך ולהצטלם ולשמש תפאורה. הפחד שלי הוא שלמרות כל ההצלחה שלו, הסרט ייגנז".
אבו ואיל הוא רק בן 28 שהיגר לתל אביב מאום אל-פאחם. נולד וגדל בדירה צפופה, משפחה ענייה של עשרה ילדים שמתפרנסת בקושי. בהתאם, הוא משמש נציג נלהב לאסכולת הגאולה דרך הביבים. "היינו ישנים חמישה-שישה ילדים בחדר אחד, וכשהיינו יוצאים מהבית, הדבר הראשון שראינו היה ביוב פתוח שזרם ברחובות בין הבתים", הוא מספר. "אבל הנה, עובדה שהחרא והמצוקה והריקבון מייצרים חיים, לא רק כיעור ואלימות ופשע. אני מאמין שמהחרא יוצאת יצירה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אבו ואיל. צילום: קובי קלמנוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
"אני לא רציתי לעשות סרט פוליטי"
|
|
|
|
|
|
|
את הביוב המצחין הוא המיר ב"צימאון - עטאש" במים צלולים החוזרים ומפעפעים על הסלע לכל אורך היצירה. הסרט, המנותק כמעט לחלוטין מההוויה הפוליטית-בטחונית, מספר על משפחה ערבית הנאלצת לעזוב את הכפר, בעקבות הסתבכות הבת הבכורה על רקע כבוד המשפחה. סרט איטי, פיוטי, בעל סטנדרטים אסתטיים גבוהים, עם צילומים מושקעים של נופי מדבר וסצנות ביתיות ומשפחתיות טעונות. אבו ואיל מנסה לפרק את הקומפלקס הסבוך של המשפחה ועוסק ביחסי אב ובנו, אב ובנותיו, מיניות מודחקת ודיכוי פטריארכלי. הוא אינו חוסך ביקורת מהערכים הדכאניים של כבוד המשפחה בפרט והחברה הערבית בכלל. אפילו בין הקרובים לו ביותר, לכאורה, במאים ישראלים פלשתינים כמו איליה סולימאן, ג'וליאנו מר ועלי נסאר, אבו ואיל נחשב עוף מוזר.
להוציא אוסף תרמילי רובה ריקים, שהבת משחקת בהם להנאתה בשתיקה, וקיומה האמורפי של "הקרן הקיימת" שמפקיעה את אדמות המשפחה, אין שום נוכחות בסרט למדינת ישראל או לישראלים. פשוט אין. עבור הבמאי זו בחירה מודעת ודי חתרנית, שמסבכת אותו מכל הכיוונים. "היסטורית, זה הסרט הראשון של יוצר פלשתיני מאז ומעולם שאין בו ישראלים, אין חיילים ואין כיבוש. חשבתי: אני לא צריך את הישראלים בשביל להעביר את הסיפור שלי, או בשביל שהם ישמשו לי מראה. פשוט לא צריך אותם. רציתי את זה גם בשביל הקהל הישראלי, שיוכל לצפות בו כיצירת אמנות, בלי להתגונן, בלי להוציא חרבות. בדיוק כמו שרואים בארץ קולנוע איראני ואפגני ויוגוסלבי". [
אבל ההחלטה לצלם סרט שלא נוגע במציאות הירויה והמיוזעת, הוכיחה את עצמה כמסובכת וגם לא משתלמת במיוחד. כשניסה אבו ואיל לגייס משקיעים פרטיים מחו"ל ומקרנות קולנוע אירופיות שתומכות בקולנוע הפלשתיני, נתקל בסירוב חד משמעי. "כיוצר פלשתיני, הרבה יותר קל לך לעסוק בסכסוך, כי אז האירופים מחבקים אותך, נותנים לך הכל. משקיעים שפניתי אליהם אמרו לי 'אבל איפה החיילים? איפה המחסומים? איפה הכיבוש?'.
"באירופה יש לנו תפקיד מוגדר, תפקיד הקורבן. ואם אתה רוצה לעשות סרט אישי, פיוטי, לא פוליטי, הם מתבלבלים. ככה הם מכירים אותך, ככה הם זוכרים אותך. גם העובדה שאני ישראלי-פלשתיני לא עזרה. מבחינתם,או שאתה פלשתיני וגר ברצועה, או שאתה ישראלי ציוני. אין כזה דבר באמצע. חלק מהם אפילו רמזו לי להעביר את הכתובת למזרח ירושלים או לגדה, אז הכל יהיה יותר פשוט. אבל אני לא בן אדם כזה. גם בארץ המממנים של הסרט חששו לתמוך בו. הם שאלו, 'אתה ערבי, אז איפה הדיכוי?', כי ככה הם רואים אותך. מבחינתם אתה לא אינדיבידואל, אתה במאי ערבי שמייצג מגזר.
"אבל אני לא רציתי לעשות סרט פוליטי. רציתי לעשות סרט אחר, סרט אישי. הרבה יותר קל ללכת לפוליטיקה, איזו דרמה מרגשת על מחסום, או על פלשתיני שהורסים לו את הבית מול חייל ישראלי חמוש. זה הרבה יותר סקסי. אפשר היה לעשות דרמה קורעת לב על רומן בין בחורה רוסייה יפה ותמימה לבין בחור פלשתיני קשוח, מין זכריה זביידי כזה. דרמה מרגשת, קלילה, שתמכור הרבה יותר. מה הבעיה, אני יכול לכתוב דרמה כזאת בשירותים. אבל זה לא מה שאני מחפש. ופתאום אתה קולט שאתה בעצם יוצר בתוך ואקום. שאין יצירה פלשתינית אינדיבידואלית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"עטאש - צימאון"
|
|
|
|
|
|
|
"הבחירות שלי היו בחירות אסתטיות"
|
|
|
|
|
|
|
"בקרנות בארץ רצו הרבה אקזוטיקה. אמרו לי, 'לפחות תראה איך אנשים חיים בכפרים, מה הם אוכלים, דיכוי מיני, מחסומים'. אבל הבחירות שלי היו בחירות אסתטיות, לא פוליטיות. אני לא חלק מהמאבק. אני חלק מהתרבות".
מאוחר יותר הגיעה פרשיית המשת"פ. כש"צימאון - עטאש" הוקרן בפסטיבל מונד אראב בצרפת, פגשו אותו יוצרי קולנוע מרוקאים ולבנונים במסדרון, והאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הממסד הציוני. "ערבים בעולם לא מכירים בקומפלקס, בדואליות של להיות ערבי-ישראלי. מבחינתם אין כזה דבר, ואם אתה לא מהגדה, אתה בטח ציוני וכובש. עכשיו הייתי בפסטיבל סראייבו, ואנשים אמרו לי, 'איך לקחת פרס בירושלים הכבושה?'. הם האשימו את הסרט בקונספירציה, שרצח אבי המשפחה הוא בעצם רצח ערפאת, ושאני יוצא נגד הרשות הפלשתינית".
גם את פסטיבל קאן לא הצליח אבו ואיל לעבור בלי שערוריות. "אני יושב בהקרנת הסרט ופתאום אני רואה שכתוב 'סרט ישראלי פלשתיני'", מספר מנכ"ל קרן רבינוביץ, עו"ד גיורא עיני. "סליחה? ? הסרט הזה מומן בכספים ישראליים, כספי חוק הקולנוע. מה פתאום פלשתיני?".
אבו ואיל זומן לשיחת נזיפה ונדרש להסיר את הכיתוב. "מה אני, יהודי שעשה סרט על משפחה ערבית? ", הוא מוחה. "למה יכול להיות סרט ישראלי גרוזיני, כמו אצל דובר קוסאשווילי, אבל לא סרט ישראלי פלשתיני? הכסף הוא ישראלי, התרבות פלשתינית. מה הבעיה עם זה?".
נכון לעכשיו, הסרט תקוע. המעבדה מסרבת לשחרר את העותקים להפצה בגלל חוב כספי שההפקה לא יכולה לכסות. "אני מת מפחד שהסרט ייגנז. לא מספיק שהסרט הביא כבוד בארץ ובעולם, חשוב שאנשים יראו אותו. אני הרי לא עושה סרטים למגירה. זה עצוב שבגלל כסף הוא ייתקע", הוא אומר. עיני, מבחינתו, לא מבין מה אבו ואיל רוצה ממנו. "הסרט קיבל אצלנו יחס יוצא דופן ותקציב גדול כי ראינו שהתסריט מצוין. כל הטענות על גזענות נראות כמו ניסיון לנצל את העובדה שהוא במאי ערבי. בכל מקרה, בזמן הקרוב תיערך פגישה וננסה ליישב את העניין".
גם מינה סימן-טוב, בשם הוט, מכחישה את טענותיו של היוצר. "כל הכספים הועברו לחברת הפקה כפי שסוכם בחוזה. הטענה שבגלל שהסרט דובר ערבית הוא זכה לתקציב נמוך, חסרת שחר".
"צימאון" הוא דרמה עזת יצרים, אבל מלאה בשתיקות על משפחה ערבית, שהאב עוקר אותה מהכפר בשל הפגיעה בכבודה של הבת הבכורה, ג'מילי. האב, האם ושלושת ילדיהם עוברים להתגורר מחוץ לכפר, באזור סלעי ומדברי, העיקר להסתתר מהבושה הגדולה. לוקיישן אחד, מעט מאוד דיאלוגים, והרבה צילומים רגישים ומבטים מלאי משמעות. כמו המרחק בין אום אל-פאחם ללוס אנג'לס, כך רב המרחק בין הסרט האיטי ומלא הסימבוליות לסרטים הוליוודיים מהירי קצב סטייל טרנטינו.
הסרט צולם קילומטרים ספורים מאום אל-פאחם, באזור מבודד, שסייע ליצור מיקרו-קוסמוס של משפחה על כל תסבוכיה. האווירה טעונה ואפופת סוד, והעולם החיצון כמעט שאינו מורגש. הם שואבים מים מהבאר, מתקלחים בחוץ וחיים בתנאים קשים, באופן לא חוקי. אם תרצו, סוג של מתנחלים רדיקלים בחסות כבוד המשפחה.
המציאות הכתיבה אירוניה נוספת: הלוקיישן, בפועל,הוא אדמות מופקעות של תושבי אום אל-פאחם, שטח שברגיל משמש לאימוני לוחמה בשטח בנוי של צה"ל. כדי לצלם שם, אפילו שם, נדרשו אישורים מהצבא. כל השחקנים בסרט, למעט רובא בילאל המגלמת את הבת הבכורה והפרובלמטית ג'מילי, לא שיחקו קודם לכן מעולם. אבו שוקרי (חוסיין יאסין מחג'נה), אבי המשפחה, משמש בימים כתיקונם כמנהל עבודה בבניין. האחות השנייה, חלימי (ג'מילי אבו חסן), היא בעצם מזכירה בבית הספר עמל אום אל-פאחם, שחתכה מהעבודה לחודשיים, והבוס איים עליה בפיטורים. את אום שוקרי, האמא (אמל בוראת), קרובת משפחתו, נאלץ תאופיק לשכנע שבועות ארוכים עד שתיאות לעזוב את עבודות הבית ולהגיע לסט.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"עטאש - צימאון"
|
|
|
|
|
|
|
"בלי ישראלים, גם בלי כיבוש"
|
|
|
|
|
|
|
בשנה שלפני הצילומים חזר תאופיק לגור בבית המשפחה. "היינו מסתובבים, חבר שלי ואני, בכל אום אל-פאחם ומחפשים שחקנים לסרט. בכפר קראו לנו 'המשוגעים'. לא היה לנו עדיין תקציב, אפילו אוטו לא היה לנו. היינו מסתובבים בין הבתים ומשכנעים אנשים להצטלם לסרט. זה נשמע להם ממש מוזר".
- למה לא שחקנים מוכרים? קח, למשל, את יוסף סידר, עם "ההסדר" ו"מדורת השבט", ששיבץ את אקי אבני, אסי דיין, יהורם גאון. זה משתלם.
"הלכתי על קיצוניות: גם סרט דובר ערבית, גם בלי ישראלים, גם בלי כיבוש וגם בלי סלבריטיז. באתי בדרך הכי עקומה שיש, אבל הסרט ניצח. אני רוצה להגיע לקהל בדרך הכי קשה, לא מחפש את הדרך הקלה. ידעתי מראש שאני רוצה שחקנים לא מקצועיים. יש בזה משהו הרבה יותר מרתק, פנים חדשות. "אני מאמין שכל אחד יכול להיות שחקן. את אבו שוקרי מצאתי בבית קפה. לקח לי שלושה חודשים לשכנע אותו ובסוף הוא הסכים. הוא היה חוזר כל יום מהעבודה בבניין והיה בא לארבע שעות חזרות. ואילו שוקרי הוא בן אחותי (אחמד אבו אלע'אני) שלומד בכיתה י'. שלפנו אותו לחודשיים מבית הספר, ואני הייתי צריך להתחייב שאשמור עליו ושהוא ישלים את כל החומר.
"עבדנו איתם שישה חודשים, בעיקר עבודה פסיכולוגית, לחזק להם את הביטחון כשחקנים. צילמנו כל היום בחוץ. היו לנו שירותים כימיים, וזה היה כל כך מסריח. אום שוקרי היתה מגיעה לצילומים לפעמים עם הילדה שלה, כי לא היה לה בייבי סיטר. אבל בשבילם זאת היתה גאווה נורא גדולה. עד היום כשהם נפגשים ברחוב הם קוראים לעצמם בשמות שלהם מהסרט".
- יש בסרט הרבה ביקורת על החברה הערבית וערכי כבוד המשפחה. מהיכן היא מגיעה?
"באתי מחברה מאוד מסורתית. באום אל-פאחם התנועה האיסלאמית חזקה ביותר. תפקיד הגבר הוא בעצם לשמר את נשיות האישה, וגבר ערבי יכול להפוך בשנייה לגיבור טראגי, ברגע שהבת שלו מגשימה את המיניות שלה, אבל לא לפי הספר. מישהו שאחותו מאבדת את הבתולים שלה מחוץ לנישואים, הוא מחוסל, הוא צריך להקריב את עצמו או אותה. זאת דואליות מטורפת, כי מצד אחד האישה בחברה הערבית כל כך מדוכאת, מצד שני מפקידים אצלה בידיים עוצמה שיכולה להרוס משפחה שלמה. מערכת היחסים בין גבר לאישה כל כך טעונה, האהבה לבת או לאחות מתחברת למוות, יכולה להפוך תוך שניות למוות. בסרט לקחתי את זה לקיצוניות, היחסים האלה הם כמעט ארוטיים".
- נתקלת במקרים כאלה באופן אישי?
"בטח. לא פעם ולא פעמיים. גם אני בא ממשפחה כזאת, גם לי יש אחיות. תאורטית, גם אני יכולתי למצוא את עצמי במקום שוקרי, שאחותו זנתה. אלה הקודים הפטריארכליים שהופכים את הכל לטוטאלי, האהבה והמוות קשורים זה לזה".
העיסוק במיניות ובארוטיקה מלווה את תאופיק מתחילת הדרך. כבר בשנה ב' באוניברסיטת תל אביב סומן כילד הרע של השנתון, כשביקש לצלם סרט שנקרא "יומנו של זונה". אבו ואיל ביקש לתעד יום בחייו של צעיר ערבי שאנסו את אמו לנגד עיניו, וכשגדל הפך לזונה ממין זכר, רק כדי לשרוד. הסרט לא אושר בחוג לקולנוע ותאופיק יצא למאבק. "האוניברסיטה לא אישרה את הסרט הזה, אז הלכתי והשגתי תקציבים לבד, לקחתי הלוואות. התחלתי ב-98' והוא יצא רק ב-2001. ראש החוג לא נתן לי לעשות את הסרט, ואמר לי 'תזרוק את זה לים'. בסופו של דבר הסרט יצא, שודר פעמיים בערוץ 2, והתמודד בתחרות וולגין ב-2002".
- איך אתה מגיע מכבוד המשפחה למיניות השוליים של קוקסינלים, זונות ממין זכר וסרסורים? "מבחינתי זה גם דיכוי מיני, אבל מסוג אחר. מי שגר בתל אביב יכול לראות את הדברים האלה. גם ההומוסקסואלים הערבים, שכמה מהם אני מכיר אישית, הם אנשים שחוו דיכוי מיני. הומוסקסואליות זה משהו שהחברה הערבית לא מצאה לו פתרון, לא יודעת איך בכלל להתייחס אליו. אלה אנשים שהחברה פלטה אותם, ואין להן מוצא, אלא לעשות דברים קיצוניים. כשלא נשאר לך מה למכור, אתה תמכור את הגוף שלך".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תאופיק. צילום: קובי קלמנוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
"כואב לי שהאנשים שלי לא יראו את הסרט"
|
|
|
|
|
|
|
- אתה מגדיר את "צימאון - עטאש" כסרט רוחני. סרט אישי ולירי כמו "אור", ושניהם מאוד יוצאי דופן בקולנוע הישראלי.
"כי הקולנוע הישראלי נמצא על הקרקע, מחובר למציאות האקטואלית. מה שמכתיב את הטון בארץ זו הוליווד, והוליווד עושה חרא של סרטים. אבל אני לא באתי לקולנוע כדי לעשות מיינסטרים, לעשות מוצרים כמו קוטג' שיקנו אותם בסיטונאות, אלא בשביל לייצר אלטרנטיבה. מבקרים בארץ קראו לסרט 'ארט-האוס', סרט איכות. מבחינתי אין כזה דבר סרט איכות, יש סרט טוב וסרט לא טוב. בארץ התרגלו לעשות סרטים שמתאימים גם לשידור בטלוויזיה. הקולנוע שלי הוא אנטיתזה לטלוויזיה, כי זה סרט מאוד איטי, רוחני. מה שעניין אותי זה לעשות סרט שהוא שירה, פואמה. אני לא עושה סרט קאלט, אבל את הסרט שלי יהיה אפשר לראות גם בעוד עשר שנים".
- יש יוצרים או סרטים שהשפיעו עליך במיוחד?
"'400 המלקות' של טריפו,'הקונפורמיסט' ו'הטנגו האחרון בפריז' של ברטולוצ'י, טרקובסקי, 'נהג מונית' של סקורסזה".
- חשבתי שתציין את הקולנוע האיראני.
"זה הקולנוע הכי מעניין שיש עכשיו. עבאס קיארוסטמי, מג'יד מג'ידי, משפחת מחמלבאף. הוא אלטרנטיבי, כל הזמן מנסה להמציא ולחפש, וזה דבר מדהים כי הוא פועל בתוך דיכוי פוליטי. זה מזכיר לי את הסיטואציה שלי, שלמרות שיש עליך מגבלות, דווקא מתוך המצוקה והדיכוי אתה יוצר דברים מדהימים. אין שם אייטולות, אין מעצרים של אזרחים, אין כמעט קשר למציאות הפיזית. בקולנוע האיראני הדיכוי מוליד את האובססיה להראות למערב, דווקא. ומה שמדהים זה שלמרות שהשלטון הוא חשוך, הוא מכיר בחשיבות של הקולנוע שם, ולא אוסר את הסרטים להקרנה. לצערי, השלטונות החשוכים במדינות ערב עדיין לא הפנימו את החשיבות של הקולנוע".
- ובאום אל-פאחם?
"כן, אחרי כל הדברים האלה, מה שכואב לי זה שהאנשים שלי לא יראו את הסרט. מכיוון שאין בית קולנוע באף יישוב ערבי בארץ. באום אל-פאחם התנועה האיסלאמית מאוד גאה בזה שאין קולנוע. אפילו השחקנים בסרט עוד לא ראו אותו על מסך גדול".
שדרות רוטשילד, אווירת האפוקליפסה של ערב יום כיפור. רחובות ריקים, שקט מופתי, רק כמה ילדים על אופניים וקורקינט. ומוני מושונוב. הוא חולף על אופניים עם ווקמן, נעצר, אומר שלום ונותן לתאופיק חיוך גדול. "אני מכיר אותו מההפקה של 'חתונה מאוחרת'", אומר אבו ואיל. "הייתי עוזר גריפ. הוא היה בסרט שלי והגיב בעוצמה רבה, תפס את הראש. וואו, מאיפה זה נחת עלי?".
כמעט עשר שנים חי אבו ואיל בין שני עולמות, פותח את התריסים וממזער את המרחק ביניהם. מצד אחד הבית באום אל-פאחם, נטוע על פלגי הביוב השחור. מצד שני תל אביב, תל אביב של קולנוען, שבה אתה פוגש במעבר החציה את גודאר וטריפו, וברטולוצ'י הרגע חילק פלאייר. העיר העברית הראשונה, שגם מזכה את תושביה הערבים בחוויות עבריות ראשוניות. למשל, הקושי לשכור דירה. "זה לא משנה מי אתה, בכמה פרסים זכית ובאיזה פסטיבלים בינלאומיים הסרט שלך היה - כשאני בא לשכור דירה, זה עדיין קשה. גם עכשיו: ערבי? לא משכירים. אז אני תמיד צריך לעבוד על בעלי הדירות, שחבר או חברה שלי ישכרו אותה בשבילי. ככה הסתדרתי עד עכשיו. בגלל זה העדפתי בשנים האחרונות לגור ביפו".
- אנשים לא רוצים להשכיר דירה לערבי?
"לא רוצים, אומרים. פשוט אומרים, 'לא מתאים לי'. בפעם האחרונה עמדנו לשכור דירה מעורכת דין ברחוב בר כוכבא. המפיק שלי הלך ודיבר איתה, אבל איך שהיא התקשרה אלי ושמעה את המבטא, היא אמרה 'תודה, שלום'. אבל אני חייב לציין שהיה מקרה אחד יוצא דופן, מרגש. דווקא אנשים דתיים מאוד, כאלה פשוטים שנראים כאילו יצאו מספר של עגנון. הם היו מדהימים, לא העלו שום בעיה, ערבי או לא ערבי, העיקר שתשלם בזמן. יש פה הרבה גזענות דווקא אצל אנשים משכילים, עורכי דין, עלק שמאלנים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אור"
|
|
|
|
|
|
|
יש לי תודעת עוני, ואני מרגיש בר מזל"
|
|
|
|
|
|
|
- איך היה לנחות בתל אביב בפעם הראשונה?
"הלם תרבות בוודאי של צעיר שמגיע מהכפר לעיר. כולם בחוג לקולנוע היו ילדים יפים כאלה ממשפחות עשירות. אני הייתי צריך לעבוד בארכיון הסרטים של האוניברסיטה, כדי לצפות בסרטים בחינם. הלכתי לחפש את כל הקלאסיקות שכנראה לא אכיר אם לא אחפש. הייתי הערבי היחיד בשכבה, מאוד אאוטסיידר, לא ידעתי מה אני עושה שם בכלל. הייתי מאוד שונה, גם הסרטים שעשיתי. בהתחלה זה היה נורא מדכא, כי פתאום הבנתי שזה מקצוע לעשירים. רק העשירים שיש להם גב כלכלי שורדים בו".
כנער צעיר התחנך אבו ואיל על סטאלון, שוורצנגר וסרטים ערבים, ושיחק כדורגל בקבוצה בעלת השם הבלתי אפשרי, בית"ר אום אל-פאחם. כשהחליט ללמוד קולנוע לא הבינה המשפחה מאיפה זה נפל עליה. "אנחנו משפחה מאוד ענייה, אבל החינוך היה תמיד עניין חשוב. יש לי אח רופא, ואח רואה חשבון ושתי אחיות מורות. האחים הגדולים שלי רצו שאלך ללמוד ביולוגיה כי הייתי טוב במדעים מדויקים. כשבחרתי ללמוד קולנוע, מבחינתם זה היה כאילו הידרדרתי לרחוב ולסמים. היום, כמובן, הם מאוד גאים בי.
"אני מאמין שהאסתטיקה היא לא נחלתה של הבורגנות בלבד. יש לי תודעת עוני, ואני מרגיש בר מזל, שבכלל יכולתי להיות יוצר, לצמוח מהביוב, לצאת מהשבט, להיות אינדיבידואל ולשמר את עצמי. ואם צריך להיאבק אז אני מוכן, אני לא מפחד ממאבקים. אני כבר רגיל להסתדר בלי גב כלכלי, אז זה בסדר. כבר הרבה זמן אין לי חשבון בנק, והדבר הזה שנקרא כרטיס אשראי, אני לא יודע איך הוא נראה".
במהומות אוקטובר שהה אבו ואיל באום אל-פאחם. "בדיוק היתה החתונה של אחי, ופתאום נכנס מישהו בצהריים ומספר שנהרגו שני אנשים מהכפר. זה היה מפחיד. אז בכלל הייתי סטודנט בתל אביב. ירדתי למטה לרחוב הראשי וראיתי אנשים תוססים, שורפים, מנפצים. כל הבנק וכל הדואר התפרקו, אנשים חיבלו בכל דבר ממסדי, סמלי הקפיטליזם והשלטון. בעקבות האירועים עשיתי סרט דוקומנטרי, 'הארבעה עשר'".
- אבל דיווחו על 13 הרוגים.
"כן, אבל באום אל-פאחם נהרגו שלושה אנשים, שניים תושבי המקום והשלישי מעזה. את ההרוג העזתי לא ספרו, לא הכניסו אותו לרשימה. הוא ההרוג ה-14. מהומות אוקטובר היו מכה קשה. כל הערבים שאני מכיר בתל אביב התחילו במסע של בריחה הביתה, פחדו להישאר כאן. תחושה של סוף העולם. בסוף המהומות חזרתי לתל אביב וגיליתי שהרבה מהחברים שלי כבר לא חברים שלי".
ולא רק הם. גם גיבורי תרבות ערביים-צעצוע, מהסוג של פיראס חורי (_פרויקט Y"), שיצא מהווילה עם חוזה להנחיית הבלוג, או מלכת היופי רנא רסלאן,מוסיפים עוד שמן למדורת העצבים של אבו ואיל. "פיראס חורי? יש דוס מחמד, מתנחל מחמד, ועכשיו גם ערבי מחמד. אותי זה לא מעניין".
- בכל זאת, מגיש ערבי בטלוויזיה.
"לא מבין למה כולם מייחסים לזה חשיבות. הייתי רוצה לראות יותר מרצים ערבים באוניברסיטאות, יותר אנשים משפיעים במשרות בכירות, ואפילו ראש ממשלה ערבי, מה הבעיה. כאילו באים ואומרים, 'הנה, יש לנו נציג ערבי בתוכנית ריאליטי, סימן שיש שוויון'. בולשיט , זה פאתטי. אם יש כוכב פורנו ערבי או כדורגלן ערבי זה מראה שיש דו קיום במדינה? גם עכשיו, אחרי פיראס, אנשים עדיין חיים בגטאות, כמו עכברים מפוחדים, והביוב עדיין זורם ברחובות. זה כמו להגיד שאישה ערבייה שמתחתנת, זה היום הכי גדול בחיים שלה. כשבעצם כולם יודעים שזה בולשיט אחד גדול".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פיראס חורי
|
|
|
|
|
|
|
"תתחיל לזרוק אבנים"
|
|
|
|
|
|
|
- בני סכנין זוכה בגביע המדינה? מאזן גנאיים? עזמי נסאר שר את התקווה?
"אני לא כמותם. האנשים האלה, שיהיו לי בריאים. כמו מרבית הציבור, הם חיים בתודעה כוזבת".
- רנא רסלאן?
"גימיק. מה זה מלכת יופי 'ערבייה'? היא הרי עושה את זה בשביל עצמה ובשביל הקריירה שלה, לא מייצגת אף אחד. היא גם לא אינטלקטואלית גדולה. כשהלבישו עליה דגל ישראל, אני התביישתי בשבילה. אבל זו זכותה, כל אדם ומה שאללה נתן לו בראש. אין דבר כזה 'החברה הערבית' או 'תודעה ערבית'. יש את ההמון השותק, שקם לעבודה בחמש בבוקר והולך לעבוד, בדרך כלל בבניין, וחוזר לקראת ערב הביתה. אנחנו חיים במציאות שיש עם שולט ועם נשלט. המדינה מתנהגת אלינו כמו לאויבים. המזל היחיד של הערבים פה זה שהם עדיין שורדים, בזכות עצמם, ולא בחסד של אף אחד".
בשני, כאמור, התקיים טקס פרס אופיר. "צימאון - עטאש" היה מועמד לזכייה בשש קטגוריות שונות, גם בפרס הסרט. אבו ואיל ידע להעריך מראש, ובצער מסוים, שלא הסרט שלו יזכה בו. "אנחנו נורא רחוקים מכל הבחישה והפוליטיקה. ואני גם לא משלה את עצמי שייתנו לי, במאי של סרט ראשון, ועוד ערבי, את המקום הראשון".
"תשמעי", הוא מאט את קצב הדיבור, "יש פתגם בערבית. הוא אומר,'אם אתה מחוץ לגדר, ואף אחד לא מתייחס אליך, ואתה צועק ובוכה ולא מקשיבים, אז תתחיל לזרוק אבנים'. אז אני זורק אבנים עכשיו, בשביל לשבור כמה חלונות. זו המהומה הקטנה שאני עושה".
- ואם לא היה קולנוע ולא היית עושה סרטים, מה היית?
"רוצח שכיר".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
