 |
/images/archive/gallery/176/961.jpg טל גורדון.
צילום: קארין בר  |
|
|
|
|
| לרגל העונה התשיעית של "תוצרת הארץ", פותחת טל גורדון ת'פה על קולגות, מבקרים, מבריזנים וסטרואידים
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
1/10/2004 10:36 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שלוש שנים התחלתי לעבוד כתסריטאי בתוכנית "תוצרת הארץ" של ערוץ 1. לאכזבתי הרבה,
גיליתי שהמגישה שעימה אעבוד תהיה הזמרת טל גורדון. לא פגשתי אותה קודם אף פעם, וקטלגתי אותה, ככה מרחוק, כשוכנת ביצה שינקינאית מנותקת, מתנשאית ורוויית פוזה. גם הצד השני, מסתבר, לא יצא מגדרו. "אתה היית האויב", היא מסבירה. "מבקר שבא מרע, ולא היה לי מושג מה חשבת על המוזיקה שלי. חשדתי בכל מילה שלך".
השבוע, כשנפתחת עונה תשיעית(!) של "תוצרת הארץ", ורביעית שלנו בצוותא, אפשר כבר להצהיר
על שלום. ואפילו חם. אבל למפגש הזה בינינו יש משמעויות עמוקות ומרתקות. למשל, הוא יכול לשמש ככלי להעברת מסרים חיוניים
לאומה. לדוגמה: "תכתוב, תכתוב שלא השמנתי מאכילה. פשוט דחפו לי סטרואידים, בגלל בעיות רפואיות!". רושם, רושם.
גורדון, יש לציין, העלתה את חמתי מהרגע הראשון, בגין נטייתה להצהיר באוזני כל שהיא הגיעה לעבודה בטלוויזיה רק מטעמי תפרנות. "עד 'תוצרת' הייתי אלופת הלהגיד לא", היא משחזרת. "הציעו לי להיות יוליה ב'רומיאו ויוליה', היה את המחזמר 'סמארה' שהפסקתי באמצע. תצוגות אופנה, פרסומות, הציעו לי מלא. סירבתי, כי זו היתה האג'נדה שלי. לא באתי הנה כדי להיות אושיית בידור, אלא כדי לעשות את הדבר שלי, שזה מוזיקה וטקסטים. דוגרי, אם לא הייתי צריכה את הכסף, לא הייתי מגיעה לטלוויזיה".
- אבל מדובר בתוכנית תרבות. מה כל כך הרתיע אותך?
"יש לי נטייה להזדהות עם דברים שבסופו של דבר הם לא אני. כמו שתמיד הייתי בטוחה שהתפקיד שלי זה למות לפני גיל 30 מהרואין, חשבתי שאני צריכה להיות מהאמנים האלה שלא יודעים לדבר. השמוליק קראוסים האלה. פרא אציל, עבריין עם לב זהב. כאלה שיודעים להתבטא רק דרך המוזיקה. כשהייתי קטנה, הייתי זאת שמוציאה מאה בבחינה. זאת שברור שתלך לאוניברסיטה, והיה לי נורא חשוב ללכת נגד הדבר הזה. נגד עצמי. אז התחלתי לעשן בכיתה ז', וללכת למועדונים, להתלבש בשחור, לעשות סקס, סמים ואלכוהול, ולא לעשות בגרות. דבר כמו 'תוצרת', שהוא מושכל, הוא חלק ממה שרציתי לחסום, כדי לא לערער את המקום שאני רוצה להיות בו. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שזה בולשיט כי אני...".
- לא פרא, ולא אציל.
"שתוק. כי אני דברנית, ואוהבת לקשקש בלי סוף. המפגש עם 'תוצרת' עימת אותי עם זה, ועזר לי לשים בצד את מה שאני רוצה להיות".
- אולי בעצם קבלת העבודה הזו הרגשת שאת מוותרת על החלום להיות זמרת?
"נכון. תמיד יש לי את הפחד הזה, שאולי יש איזה דוח עליון בשמים שכתוב בו 'טל גורדון צריכה להיות אשת תקשורת', או משהו כזה. אבל לא זמרת. רק אחרי שראיתי את כל האמנים סביבי, שלדעתי על חלק גדול מאוד מהם כתוב בדוח הזה משהו אחר לגמרי ממה שהם עושים, פתאום הבנתי שרק אתה כותב את הגורל שלך".
- לקח לך 14 שנה להבין את זה?
"הדברים אצלי קורים לאט".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
טל גורדון. צילום: קארין בר
|
|
|
 |
|
 |
|
"היום נהיה עולם של קומוניקטים"
|
|
|
 |
|
|
|
במהלך 14 שנות קריירה הוציאה גורדון, בת 36, שני אלבומי אולפן בלבד, בנוסף לאלבום משותף עם
רונה קינן, שכלל בעיקר גרסאות מחודשות לשירים קיימים. וזאת, למרות שלדעתי (האובייקטיבית, כמובן), מדובר באחת מהיוצרות היותר מוכשרות ואינטליגנטיות הפועלות כאן.
- ברור לך שכשאת הולכת ברחוב, אפשר ממש לראות את העננה שמרחפת מעלייך: 'בזבוז, החמצה'.
"בצדק מוחלט. אני הראשונה שחושבת ככה על עצמי. זה קרה כי אני פחדנית. כי כל ביקורת לא טובה גרמה לי ישר להאמין שהם צודקים, המלך הוא עירום והזיוף שלי נחשף".
- זה הסימפטום, אבל ממה הוא נבע?
"לא יודעת. גדלתי בבית שבו כל דבר שעשיתי היה בעיני אמא שלי מדהים. כביכול, אין בביוגרפיה שלי שום סיבה לזה".
- אבא שלך עזב את הבית כשהיית בגיל ההתבגרות. זה בטח השפיע.
"ממש לא. אחותי, שגדלה באותו בית, עם אותו סט עקרונות, פשוט הפוכה ממני. נכון, אולי היא כבר גדלה יותר למשפחה חד-הורית. אבל אני לא חושבת שזה תרם לחוסר הביטחון שלי. אף פעם לא ניסיתי להאשים את הרקע שלי בשום דבר, כי אני לא מאמינה בלהאשים. רק את עצמי. אולי הפחדים שלי הם בכלל משהו הורמונלי. משהו שכדור קטן מסדר".
- אז מה עוזר במקרה שלך? כדור, או התבגרות?
"גם וגם".
- למה הוצאת כל כך מעט תקליטים?
"לא יכולתי אחרת. זו היתה נכות נפשית, סירוס עצמי. סולו (יורמן, חברה לחיים של גורדון - ש.ל) אומר שכל השירים שזרקתי יכלו להופיע באלבום הכי מצליח שלי. מתוך 30 שירים, נשארים ארבעה שאני יכולה לחיות איתם. זה כמו שתגיד לנכה, 'למה אתה לא יכול לרוץ?'".
- בעיניי את קצת מקלה עם עצמך. כאילו, "אין לי רגל, אז מה אתם רוצים ממני?".
"כשאת הולכת לחזרה ולא עושה את השיר כמו שציפית מעצמך, ואת חוזרת מדממת ולא יוצאת מהבית שבועיים, זו נכות. לקח לי שנים להגיע למצב של 'או-קיי, אז עשיתי את השיר הזה לא טוב, אז מה? מחר אני אעשה אותו טוב'. יש לי קנאה קשה בקולגות ביכולת שלהם לעשות דברים לא מושלמים, ולקבל את עצמם. פעם, כל דבר שעשיתי במוזיקה מיד גם השליך על מי שאני כבנאדם. אם אני לא טובה בזה, אני לא טובה בכלל. בגלל זה כל הזמן שאלתי אמנים ב'תוצרת' מאיפה האמונה הזו שאתה שווה, גם אם כל העולם אומר לך שאתה חרא".
אבל גורדון השתנתה מאז. גם רפרטואר השאלות התרחב. בעונה הראשונה, למשל, כתבתי לה שאלות שביקשו להאיר גם זוויות פחות ייצוגיות או מחמיאות של האורחים בתוכנית. גורדון הגנה בחירוף נפש על מה שהיא ראתה ככבודם של הקולגות. עם הזמן היא השתכנעה ששאלה אישית לא חייבת להיות מציצנית או פוגעת.
"היום נהיה עולם של קומוניקטים", היא מסבירה. "הכל מהיר. כשהייתי קטנה, ידענו על כל האמנים שאהבנו הרבה יותר ממה שיודעים היום. ידענו עם מי הם חיים, עם מי הם בילו בלילה, וזו חלק מהחוויה שהאמן מציע".
- לגיטימי, לדעתך, לשאול זמר עם מי הוא ישן בלילה?
"הייתי מעדיפה להראות את זה, לא לשאול. אנחנו בכל זאת במדיום ויזואלי. אבל אני לא בקטע העיתונאי של לחפש סנסציה. אני באה לזה מטוב. בתוך כל הבליל הזה של תקשורת, שבו כל עיתונאי מנסה גם לפתח את הקריירה של עצמו על הגב שלי, יש מקום למישהו שפותח צוהר למקומות רגשיים ועמוקים של שירים, וסבבה לי להיות שם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טל גורדון. צילום: קארין בר
|
|
|
|
|
|
|
"היינו בתל אביב והעמדנו פנים שאנחנו בלונדון"
|
|
|
|
|
|
|
עדיין, דומה כי גילוי המדיום הוויזואלי השפיע על גורדון אנושות. אם בעבר היתה מוכנה לארח
בתוכנית רק אמנים שיצירתם נשגבת בעיניה, הרי שהיום היא עטה על כל זמרת בבגדי נזירה המצווחת
במועדון סאדו-מאזו, כי זה "מצטלם נהדר". אלא שכאן, גורדון נחלה אכזבה מרה דווקא מהקולגות. "תוצרת הארץ" מנסה לחשוף גם פן אישי של האורחים. להוציא אותם מהאולפן, להראות תחביב, או להגשים פנטזיה. אבל רובם המוחלט של האמנים, גם אלה הנהנים מדימוי ספונטני ומגניב, נרתעים מהמגמה הזו ומעדיפים להצטלם בחדר חזרות חשוך.
- למה הם כאלה? למה?!
"מה שלמדתי על האמנים פה, זה שאין להם הומור עצמי, וסליחה על ההכללה. אני התאכזבתי תמיד כשביקשו ממני בטלוויזיה לעשות שיר וחצי וללכת. נורא רציתי לעשות דברים קצת יותר פרועים, יותר נועזים, ואני מגלה שאמנים מאוד פוחדים מזה. אז אני מבינה שהם נכוו בתוכניות אחרות, שהפכו אותם לליצנים, אבל אני מבקשת מהם להראות לי עוד צד מהחוויה שלהם כבני אדם. יש לנו פינת אנימציה בתוכנית, שלפעמים מכניסה לאמנים, ואני כל הזמן שומעת מקולגות 'איך אתם לא מתביישים'. למה? הרי ככה סצנה נורמלית אמורה לפעול. אם יש לך משמעות, יש לך קהל, חייבים לירות בך ברוגטקה בכיכר העיר. זה חלק מהעניין".
- לדעתי זה מעיד על בעיה בייחוד בדור שלך. דור שסוגיית ה"מה יגידו?", או "איך אני יוצא?" הפכה
אצלו לחזות הכל.
"נו, אבל אתה יודע שאני מסכימה איתך בטירוף. יש בעיה חמורה ממש. הדור שלי הוא דור עיתונאי,
שיווקי, שיודע מה האימפקט של אמירה מסוימת במקום מסוים, הרבה יותר מהשיר. זה הופך אותו בעיניי לקצת פחות אמן, ויותר לאיש פרסום. זה גורם לזה שאתה מוכר מסרים של תמימות בחוסר תמימות נוראי. כמו למכור מסרים של הסיקסטיז על תחתונים".
- אולי זאת הסיבה שבגללה חלק גדול מבני הדור שלך, רוקרים בני 35 פלוס, נמצאים היום בשוליים?
"יש פיקטיביות מובנית, במושג של רוק ישראלי. זה כמו ציור. אם אתה צייר נורבגי, אתה תצייר בצבעים תכולים כאלה, ובמזרח התיכון השמש תהיה עזה יותר. גם במוזיקה, לאמן חייב להיות קשר לכאן ולעכשיו. אני שייכת לתקופה, ואני מודה בזה, שהיינו בתל אביב והעמדנו פנים שאנחנו בלונדון. קלטתי את זה כשידיד שלי סיפר שלקח קסטה עם שירים שלי לטיול בפולין, וזה נורא התאים לו שם, לנוף, למזג האוויר. זה בא להחמיא לי, אבל פתאום הבנתי שזה הופך אותי לפיקציה. הרי משהו מההוויה הישראלית, הלבנטינית, חייב להיות שם. בחלק גדול משירי הרוק הישראלי, ההוויה המקומית לא באה לידי ביטוי בכלל, ואז מישהו ששומע לא מרגיש שמספרים לו על החיים שלו".
- ולמרות ש"תוצרת הארץ" היא תוכנית ותיקה שנהנית מהערכת הברנז'ה, הרבה אמנים מסרבים להשתתף בה, חלקם הגדול בשל טינה עקרונית לערוץ הראשון.
"יש הרבה צדק בכעס של האמנים", אומרת גורדון, "על זה שלא משלמים תמלוגים, שלא נותנים להם להשתמש בקליפ שצולם אצלנו וכאלה. מצד שני, אני לא אקח לערוץ 1 את זה שהוא היחיד שיש בו מגזין מוזיקה. עם כל הכבוד ל-24 שעושים תוכניות בשקל וחצי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טל גורדון. צילום: קארין בר
|
|
|
|
|
|
|
"היה לי בוז לא קטן כלפי אלה שנורא אוהבים לעשות חיינדלעך למצלמות"
|
|
|
|
|
|
|
- אבל כולם מתייצבים לדגל כשקוראים להם מערוץ המוזיקה, למרות שבשורה התחתונה מדובר בערוץ מסחרי, שמעוניין לעשות כסף.
"נכון, כי 24 זו כאילו שליחות. מסכן, ערוץ קטן והוא דואג לנו. אני מבינה שבגלל שאנחנו תחת האכסניה של ערוץ 1, יוצרים לא מעוניינים לעזור לנו. חבל לי שהם לא מבינים שזו התוכנית היחידה שבאה אליהם לא בצהוב אלא באהבה, ונותנת להם במה להגיד דברים שהם בחיים לא יאמרו אצל יצפאן או יאיר לפיד".
- שלוש שנים ב"תוצרת הארץ" פתחו אצלך תיאבון לטלוויזיה?
"בגדול. אני מאוד אוהבת את לואי ת'רו. בא לי לבוא לאנשים שחיים במצב מטורף, או במקצוע מטורף, ולהצטרף למסע שלהם. אני חושבת שאני יכולה להיות אשת טלוויזיה טובה, בלי קשר למוזיקה. אני יודעת להזדהות עם אנשים, לא בשיפוט, וזה נכון לכל תחום. הציעו לי כמה פעמים בשנים האחרונות, אבל לשעשועונים. גם לטלנובלה".
גם הקריירה המוזיקלית של גורדון נמצאת נכון להיום על האש. היא עובדת כבר שנה על שני אלבומים
שונים במקביל: האחד, שהיא מגדירה כ"שילוב בין קברט וטריפ הופ", מורכב מטקסטים אישיים מאוד שלה, ולחנים של המוזיקאי רועי ירקוני, והשני - פופי במהותו, מופק בידי אלי אברמוב (הקליק). שני
הפרויקטים מצויים בשלב מתקדם של סקיצות, ובקרוב יחל פרק השופינג בין חברות התקליטים.
- מה יקרה אם הדיסקים ייצאו ויכתבו עליהם דברים רעים? תקרסי?
"כבר לא. אחרי שהוצאתי את האלבום השני שלי, חצי מהמבקרים שנכנסו באם-אמא שלי בתקליט הראשון, התלוננו 'איפה האנרגיות שהיו לה פעם? איפה החספוס?'. ככה שאני לא יכולה להתייחס לביקורות יותר מדי ברצינות. גם מי כמוך יודע, שעיתונות זה לא ממש דבר טהור".
- אין לי מושג על מה את מדברת.
"יש קליקות, יש ברנז'ות, בוא לא ניתמם. ויותר מזה, יש תקליטים שאתה שומע פעם אחת ושונא, ואחרי חמש האזנות אתה פתאום אוהב. וזה קורה גם למבקרים".
מה שקטע בעונה האחרונה את רצף ההקלטות של גורדון היתה תאונת עבודה מצערת, במסגרת צילומי "תוצרת הארץ". היא ראיינה את חברי להקת המטאל המיתולוגית סיילם, וחשבתי שלאור גון קולה רווי המסמרים החלודים, מן הראוי שהיא תלמד לנהום כמוהם. "רק לא לקחת בחשבון שאני תמיד חייבת להיות יותר מכולם", היא נאנחת. "הם הדגימו לי את הצרחות שלהם, ואני אמרתי 'מה, זה צרחות? אני אראה לכם!'. צרחתי בטירוף, ואז התפוצץ לי פוליפ בגרון ואיבדתי את הקול. כטיפול, ניפחו אותי בסטרואידים כאילו שאני הולכת לאולימפיאדה, ובגלל זה השמנתי כמו בלון".
- בסדר, בסדר, כבר הוצאנו הבהרה רשמית בעניין. איך זה, באמת, להתעסק פתאום בקטע של חיצוניות על בסיס יומי?
"זה נהדר, שיש לי מלבישה ומאפרת. התפתח אצלי איזה חוש אופנתי פתאום. אני מסתכלת על בגדים. פעם זה פשוט לא עניין אותי".
- ולמה את מתעקשת להרכיב משקפיים בצילומים?
"כי אני לא נראית מבחוץ כמו שאני מרגישה מבפנים. לפעמים אני עוברת מול מראה וממש לא מזהה את עצמי. מבפנים אני מחוספסת, אני שחורה. אני יותר גברית. לקח לי המון זמן להבין שמבחוץ אני נראית יותר מעודנת, נשית, בלונטיזית. אני לא הייתי ילדה שנראית טוב. את כל גיל ההתבגרות עברתי כילדה שמנה וממושקפת, ואז היה מהפך שאני עוד לא תמיד רגילה לחיות איתו. אז הרגשתי שכשאני עם משקפיים, קולטים אותי הרבה יותר נכון".
- לא מפריע לך שכל הזמן בוחנים את המראה שלך?
"אני לא אתחסד, אני בהחלט נהנית שמחמיאים לי על ההופעה, כי אני מאוד בטוחה באינטלקט שלי. חוץ מזה, במסגרת התפישה העצמית השגויה שהסתובבתי איתה, היה לי בוז לא קטן כלפי אלה שנורא אוהבים לעשות חיינדלעך למצלמות. ציפיתי מעצמי לסבול מעצם הצילומים, וזעזע אותי לגלות שקל לי ושאני אפילו, רחמנא ליצלן, נהנית מול המצלמה. אתה חושב שזה נורא?".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
