תרבות NRG - הרוקנרול לא מת, יש לו רק פחות שיער

ראשי > תרבות > דינוזאור

הרוקנרול לא מת, יש לו רק פחות שיער

רון מיברג מאוכזב מהביזיונות של דייוויד קרוסבי, גרהאם נאש וסטיבן סטילס, אבל עדיין מדובר בשלושה חטיארים מכובדים שכבר לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד

דפדף בתרבות

רון מיברג
28/9/2004 15:24

אם אינך דון מקלין ולא חיברת את "אמריקן פאי" (ביי ביי) ולא הצבעת בדייקנות ובתקיפות על היום שבו מתה המוזיקה (רוקנרול) חובת ההוכחה היא עליך. קל להצטרף לרקוויאם המלודי והמתוחכם של מקלין ולהתחבר לקביעתו (ביי ביי); קשה יותר, אולי בלתי אפשרי, להוכיח את ההפך. כלומר שהמוזיקה שרדה. על אחת כמה וכמה כאשר רק שלושה עדים מטעם ההגנה הגיעו לבית המשפט להעיד מעל הדוכן בתום נאום הפתיחה של הסנגוריה. קל וחומר כאשר שלושת העדים הם דייוויד קרוסבי, גרהאם נאש וסטיבן סטילס. ובמיוחד אם העד הרביעי, הג'וקר בחפיסה, ניל יאנג שמו, נשאר בבית לשחק בקומפלקס הרכבת החשמלית הענק שלו ולצפות בפעם המאה ב"גרינדייל", פרויקט נפל קולנועי, פשטני וילדותי להחריד.

קשה לשנס מותניים, להיוועץ במחשב הנייד על שולחן הסנגוריה, למתוח את שרוול הז'קט כך שיסתיר את הפאטק-פיליפ ולקוות להרשים את הסטאז'רית החטובה שבה כבר התחככת ליד מכונת הצילום במשרד (הטרדה מינית) כאשר העד הראשון שלך מוטל בכיסאו, ראשו מוטה לאחור והוא נוחר בפה פתוח מתחת לשפם מברשת, א-לה עמיר פרץ; כאשר השני ממולל את היהלום השזור בתנוך אוזנו וחולם על חביות חלודות דולפות פסולת גרעינית במעמקי המפרץ; והשלישי מנסה לפוצץ חצ'קון סורר על עורפו מבלי לעוור את העיתונאי שיושב מאחוריו.

זה לא קשה; זה כמעט בלתי אפשרי. בתיקים אבודים מראש כמו זה, שבהם כל גזר דין פחות מכיסא חשמלי נחשב להישג, אין לך ברירה אלא להתעלם מכתב האישום המפורט ולנסות להרשים את חבר המושבעים בפנייה נמלצת ובסקירה היסטורית של הישגי הנאשמים. לנסות ולהדגים באופן המרגש ביותר כי מי שתרמו כה רבות לגודלו, חוסנו ותקפותו של הרוקנרול, לא היו קמים, יום בהיר אחד, להכרית

אותו ללא נסיבות מקלות.

מי שבא בידיים נקיות ואוזניים כרויות לבדוק אילו להקות רוק השפיעו בצורה מכרעת וניצחת על 50 השנים האחרונות (יש מי שמונים את תחילת הרוקנרול מ-1954), יתקשה להדיח את קרוסבי, סטילס ונאש (ולעתים רחוקות – יאנג) מכל חמישיה פותחת. ובצדק. הם הרוויחו את הפרקט ביושר. גם מי שמבקש להתקוטט בסוגיה מי מזדנב אחרי הביטלס, מתבקש לזכור שהיו ימים בהם כונו השלושה (ולעתים הרביעיה) "הביטלס האמריקאים". מי שמתקשה לבחור בין הרולינג סטונז, הלהקה, קצפת, לד זפלין, גרייטפול דד ואחרות (להכעיס אינני מוסיף את האחים אולמן. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים) אינו יכול להדיח את ק.ס.נ.י מהרשימה. מדובר באחד המקרים המובהקים שבהם חובת ההוכחה אינה מוטלת על הכותב.

35 שנה מאז אלבומם הראשון (1969) ואחרי איחודים, פירוקים, סכסוכים ולכלוכים, ובעיקר סד"כ שירים שבלעדיהם היה קורס ז'אנר הרוק המלודי, ההרמוני והאקוסטי אל תוכו כצמיג מפונצ'ר, הם עדיין כאן: חיים, גם אם לא בועטים. מופיעים, גם אם אינם רוקעים. מנגנים ושרים, גם אם אינם בוערים בלהבה גדולה. במובנים רבים ק.ס.נ הם סרט ההמשך של עצמם במהדורה גריאטרית, ולכן הם פחות מלהיבים מהמקור. קביעה שאינה חלה בדרך כלל על ניל יאנג, למרות ש"גרינדייל", האחרון שלו, בעיקר הסרט (כבר בדי.וי.די) אינו יותר מאשר יצירה נלעגת של מי שמתקשה לזהות את נקודות התורפה המגלומניות שלו. בניגוד ליאנג, שעדיין מממש את שליחותו ושב ומוצא את הדרך להביע את אמירתו הייחודית המרתקת, שלושת האמיגוס מהם שמר מרחק עצירה הולם רוב הזמן, קרוסבי ונאש – ולפעמים סטילס – הם מה שנהגנו לכנות בשנות ה-80', אטריות מחוממות או אריות משומשים.


מימין לשמאל: קרוסבי, סטילס ונאש. צילום: אי-פי


	אחים לחשק


	במרוצת החודשים האחרונים, ולא שמישהו משומרי הלהבה עמד עם לשונו תלויה בחוץ וספר את השעות, הראו הארבעה סימני חיים וקווים ישרים של מוות קליני, לסירוגין. קודם "גרינדייל", הדיסק והסרט של יאנג, שמפאת חוק ההתיישנות תיחסך ממנו כאן השפלה פומבית; אחר כך שני סרטי הופעות של ק.ס.נ; ובהמשך אוסף היסטורי של שירי סטילס, בד בבד עם אלבום כפול חדש של קרוסבי ונאש. ראוי לפתוח עם הכפול של קרוסבי ונאש משום שהוא המחפיר מכולם. האלבום הכפול הזה, שהיה יכול להיכנס ברווחה טכנית ניכרת לדיסק בודד, מוכיח למרבה הצער כי אין חיים אחרי המוות. השניים חתומים כזכור על הדואטים היותר מרגשים בהיסטוריה של הרוק וגם העמידו במהלך הקריירה הארוכה שלהם אין ספור אלבומים מרגשים. הקוסמיות הקרוסבית והנאיביות הנאשית, שנהגה להתחזות לעתים לכתב אישום חברתי-פוליטי חריף, ניתכה בעבר לסינרגיה הרמונית מופלאה. מהאפוס הלווייתני, דרך "פקיד ההגירה" ועד "הרכבת דרומה", הם דוגמאות נדירות לשילוב – בלתי ישים על פניו – בין יוצא הבירדז הקליפורני ובנו של צלם קולנוע נחשב, לבלוק בריטי יוצא ההוליז שנפגשו באדיבות האם המנוחה מאמא קס. גם כאשר היו צעירים, מסטולים וזרוקים וגם כאשר הזקינו והלבינו, שמרו השניים על רף יצירה גבוה. מה שאינו חל על האלבום החדש והמאכזב כל כך. התחושה המיידית בתום האזנה ראשונה גבוהת ציפיות, היא כמו אמבטיה במים פושרים: לא היה לך קר, לא היה לך חם, זה לא הרגיע או המריץ אותך ולא בטוח שהלכלוך ירד. העדויות המיידיות בשירות התביעה הן שקרוסבי ונאש לא כתבו אף שיר ביחד. אף אחד מרשים לא התייצב לשיר הרמוניות באולפן, כמנהג הימים היפים. אין כאן אף שיר בולט, לא אחד, שניתן לכנות אותו השלאגר של האלבום. החוויה היא כה קלושה ואנמית, שבא לבכות. נאש מסוגל עדיין – כאשר מצמידים לו אקדח לרקה – לקושש מעט מלודיה מטולאת בקרעי רעיונות חצי אפויים כמו ב"ישו מריו". דברי ההגות הקרוסבית היו תמיד עניין מייגע ובעייתי. אולי משום שרוב הזמן היה מוחו גנוב לטובת סמים קשים ופארנויות מאיימות. מדובר הרי במי שכאשר המשטרה עצרה אותו נוהג תחת השפעה, היא מצאה אקדח טעון בתא הכפפות. כאשר נשאל קה פאסה? ענה קרוסבי: "ג'ון לנון". שזה יפה אבל לא מדויק בהכרח. בשעה שקרוסבי מהגג קשות, ממשיך נאש לבאס עם הרהורים אפוקליפטיים על מהות הקיום והיקום בעידן פוסט-גרעיני, בניסיון פתטי נואש לשוב ולמצוא את המלודיות הנפלאות של "הבית שלנו" ו"עוד שיר לפני לכתי". החדש של קרוסבי-נאש הוא אלבום שמוציא את מנחם בן שבנו. כאשר הדיסק הראשון דועך אל סופו המחרחר, אתה מחליט שהחיים קצרים מדי וכי אין כוח בעולם שיכריח אותך לבזבז אותם על דז'ה-בוז, פרק 12.


ק.ס.נ. עטיפת "Daylight Again"


	אפשר לצפות את הביזיון


	האמת שראיתי את זה מגיע כבר ב-1997 כאשר שמעתי אותם בהופעה עם סטילס ב"ביקון" בניו יורק. כאשר שידרתי את הטקסט הנזעם שלי למערכת בתל אביב, היה מי שטרח והעיר אותי באמצע הלילה לבדוק האם אני כתבתי את הטקסט או שלינדה בלייר נכנסה לגופי. הם נתנו הופעה של שעה וקצת מול קהל מכור ומקשיש שהגיע למחזר את נעוריו וקיבל אותם וול-דאן עד שרוף. זה לא השיבה שזרקה בשיערם אלא העייפות היצירתית שגרמה להם להישמע כמו הטרמולוז ביום רע. זה היה הרגע שבו חשבתי על יאנג המון דברים טובים. בעיקר על כמה לא בא לו להתבזות בחברתם. האלבום החדש (ישן) של סטיבן סטילס הוא החמצה ממקום אחר. גם אם מאמצים את הנחת העבודה המקובלת שסטילס ויאנג מייצגים שתי אסכולות גיטרה שונות, קשה שלא להתחבר לתסכולו ההיסטורי של יאנג, מפציץ הדיסטורשן הקנדי, מול אמנותו המלודית המדויקת של סטילס, טייס הצמרות הטקסני. התסכול הזה ותחרות האגואים, הם שעומדים בבסיס חוסר היכולת של חבירה מרובעת. רק אירוע מסדר הגודל של 9/11 הצליח להעלות את הארבעה על נתיב הופעות משותף. בעיקר משום שיאנג הוא פטריוט רפובליקני שאינו יכול לסבול שמפילים שערה משערות ראשה של אמריקה. סטילס עב המותניים הוא עצלן הרוק המקורי שמסוגל להתעטף בשתיקה ממושכת אותה הוא מפר רק כשיש לו מה להגיד. כאותו ילד שלא דיבר עד גיל עשר. תרומתו לתחייה המחודשת של ק.ס.נ.י היא אלבום אוסף של שנותיו הפחות טובות בקולומביה. האוסף יצא בהוצאה אוסטרלית והשירים שמשובצים בו נבחרו בידי אוסטרלי. מה שמסביר את ההחמצה הגדולה. האלבומים הגדולים של סטילס הם הראשון, עם ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון המנגנים בו גב אל גב; השני הנהדר, בעיקר במורכבות המילולית; ולא פחות חשוב, האלבום הכפול שלו עם מנאסאס, הלהקה שהקים באחת ההפסקות המתודיות מק.ס.נ.י. "Datlight Again", הדי.וי.די, הוקלט ב-1983 בלוס אנג'לס. זה היה בעיצומה של ההתמכרות של קרוסבי לקוקאין, ורק עיוור וחירש לא רואה ושומע את השיתוק שתקף את שרירי פניו ומיתרי קולו. ההקלטה הזאת הייתה כה רוויית תקלות וסיבוכים, שהיה צריך לעשות לה פוסט-סינק באולפן מכיוון שקרוסבי לא הצליח לפגוע במטרה ולהגיע לגבהים הדרושים. בסרט רואים כיצד מביטים נאש וסטילס בחברם המעופף באימה ומחכים לו לפשל. כשהוא מצליח, הם מתרוקנים מאוויר ונושמים לרווחה, עד השיר הבא. ועדיין מדובר בלהקה שחתומה על נכסי צאן ברזל רבים כל כך, שקשה לבוא איתה חשבון על ערב רע. גם בערב הרע ההוא באל.איי, עפו ניצוצות כאשר סטילס קורע את הגיטרה וחבריו שרים א-קאפלה. הקונצרט האקוסטי הוקלט ב-1991 בוורפילד בסאן פרנציסקו. כמובן שאני משוחד לגבי המגרש הביתי והאולם המוכר, אבל יחסית לשיטוט הרגיל שלהם בחיפוש אחרי עברם המפואר, הצליחו השלושה להעמיד הופעה מפוארת, גם אם סטילס חוטא לפעמים לאמת האקוסטית ומנגן בגיטרה חשמלית לשמחת הצופים. הדי.וי.די הזה הוקלט כמוצר לוואי לקופסה הגדולה (72 שירים) שראתה אור באותה שנה, ומי שעדיין אינו יכול לעמוד בפני הקסם של "ספינות עץ", "למד את ילדיך" ו-"For All its Worth", שסטילס הביא כנדוניה מהבאפלו ספרינגפילד ומניח לקהל לשיר את הפזמון החוזר, יתייפח מנוסטלגיה.


קרוסבי ונאש. צילום: מתוך האתר הרשמי


	מה קורה לרוקנרול כשהוא מזדקן?


	הדיון, אם בכלל, אמור לעסוק בשאלה האם חשבנו בנעורינו מה יעלה בגורל הרוק כאשר נזדקן. האם אנחנו מוכנים לקבל את ההמנונים של בחרותנו בגרסה מקשישה מטעם אנשים שחצו את גיל 60, או אולי הרוק, כמו רבים מגיבוריו, אמור היה למות צעיר ולהשאיר גוויה יפה. אישית אני מוצא שאין זה חשוב כלל – בתנאי שלא יוצאים להקיז ממני מזומנים ללא הצדקה – שהשירים היפים הללו בוקעים ממי שהשנים החולפות הותירו בהם את רישומן. בהתעבות הדדית של קרוסבי וסטילס לצד נסיגה דרמטית ביחס שבין שיער לקרחת (והקוקו המקליש של סטילס) ובהשמנה נדירה ומרתקת של תנוכי אוזניו בלבד של גרהאם נאש. עם ניל יאנג ובלעדיו, הזקנים החביבים האלה ניסחו את חלומותינו. גם כאשר עדיין היינו נאלצים לקום – באמצע אתם יודעים מה – ולהפוך את התקליט. קרוסבי ונאש, "David Crosby & Graham Nash", הד ארצי סטפן סטילס, "Turnin’ back the pages" קרוסבי, סטילס ונאש, "Daylight Again", די.וי.די קרוסבי, סטילס ונאש, "The acoustic Concert", די.וי.די דייב זימר, "קרוסבי, סטילס, נאש: הביוגרפיה"