תרבות NRG - "הסיפור של זהרה", חנאן אלשיח'

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"הסיפור של זהרה", חנאן אלשיח'

הצצה חטופה לרומן הלוהט של הסופרת הלבנונית הידועה

דפדף בתרבות

חנאן אלשיח'
5/10/2004 13:26

עליתי במדרגות והרגשתי איך החיים זורמים לתוכי. באפלולית אי אפשר היה לראות את האבק שנערם שם עם הזמן. גררתי את הרגליים בכבדות, אך ככל שעליתי הן נהיו קלות יותר. זה היה מוזר. ככל שעליתי גבוה יותר הרגשתי איך ראשי מתרומם. עדיין לא ראיתי דבר. אם הוא הבחין בי במשקפת, למה הוא ממשיך להסתתר? אולי הוא מתרכז בתצפית על האויב, אולי זיהה את השמלה הכחולה שלי שלבשתי גם לפני שבוע, או את שקית הניילון הצהובה? אולי הכיר את הפנים המפוחדים והמבולבלים שלי דרך המשקפת, או אולי בדיוק עכשיו הוא משתין באחת מפינות הגג? האם אני עושה מעשה שפוי בכך שאני סוגרת מאחורי את כל פתחי המילוט? האם אני הופכת את עצמי למטרה קלה להרג? לאן נעלם הפחד שאני מכירה טוב כל-כך מאז שהייתי ילדה, מאז שהייתי מתכרבלת בעצמי ועוצרת את הנשימה כמעט עד כדי מחנק. איפה הפחד שהציף אותי כשהייתי צריכה ללכת בלילה למטבח וחשבתי על שני השדים התלויים באוויר שאורבים לי שם מאחורי החלון? והצעקות של אמא, שעדיין מצלצלות לי באוזניים ומהדהדות אצלי בלב. למרות שהייתי קטנה יכולתי להריח את הפחד שלה, וספגתי אותו כמו ספוג יבש על שפת הים.

ואז, פתאום, שמעתי צעדים. הפחד המוכר ההוא הופיע ונעץ אותי לרצפה. צנח לי הלב. הצעדים הִדהדו בים השֶקט, הם באו מפינות המוות שבבניין הדירות. הפחד גלש לרחוב, זרם אל תוך הדירות הריקות שמאחורי תריסי העץ המוגפים ורץ לאורך המרפסות. הצעדים היו שייכים למישהו שמכיר רק את פעימות המוות, שמכיר רק רִיק. הייתי לבד עם פחד שבדוחק יכולתי להכילו. האם זה פחד של אנשים שפויים או מטורפים? חיכיתי שאמחֵק על-ידי הצעדים. חיכיתי לרעידת-אדמה או לפיצוץ. ודאי וּודאי שלא חיכיתי לצעדים הקלים ששמעתי.

הרמתי

את מבטי וראיתי את פניו למרות החשיכה. הפנים היו מוכרים לי. שמעתי את קולו, "מישהו ראה אותך באה הנה?"

לא עניתי. עמדתי קפואה במקומי. קולו המיס את הפחד. מולי עמד אדם. אדם שיש לו מחשבות ושאלות. לבנוני שמכיר את מועד הבשלת הענבים ואת זמני הנסיעות של המוניות בתחנה. הוא התקרב. עכשיו יכולתי לראות אותו בבירור. אחזתי חזק בשקית הניילון הצהובה שלי והצמדתי אותה לחזה. יכולתי להריח את ריח הזיעה שלו. הוא הניח את ידו על השדיים שלי, ואז הוריד אותה. התאמצתי בכל כוחי לראות אותו, לפענח את תווי פניו בחשיכה. הוא ליטף לי את הכתפיים, ותוך כדי כך פרם את כפתורי מכנסיו. ואז, בתנועה פתאומית, הוא הפיל אותי על המדרגות והפשיל לי את השמלה עד למותניים. הוא נשכב מעלי בלי להוריד לי את התחתונים. לא הטריד אותו שהמדרגות מכאיבות לי בגב ובצדדים, ניסיתי להסתובב באי-נוחות, אבל הוא המשיך בשלו. הוא גמר במהירות, רטט התענוג שלו היה קצר, הוא קם, התנגב סביב פתח מכנסיו וכפתר את הכפתורים. בינתיים אספתי את עצמי וקמתי. הרגשתי כאבים בגב ובצד. שפשפתי את המקומות שכאבו לי והתחלתי לרדת במדרגות. ואז שמעתי אותו אומר, "מחר באותה שעה אני אבוא אליכם הביתה". הנדתי את ראשי לשלילה והמשכתי לרדת, שמעתי אותו קורא אחרי, "יותר טוב אצלכם בבית".

"אַחמַד אחי נמצא תמיד בדירה של הדודה שלי", קראתי אליו בחזרה.

הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, "אני מתכוון לבית שלכם, מול מסעדת אַבּוּ גָ'מִיל".

המשכתי לרדת ולא עניתי לו. שמעתי את צעדיו עולים במדרגות ונמוגים. החזקתי בשקית הניילון הצהובה והצמדתי אותה לשמלה. הרגשתי רטיבות על הירך ובתחתונים. התפללתי שהטפטוף ייפסק, שלא יבייש אותי.


	"זחלתי כמו חרק, עם רטיבות בין הירכיים"


	בקצה המדרגות עצרתי רגע לאזור כוח ויצאתי אל אור היום הבוהק, אל ים השקט והמוות. הרחוב היה שקט כמו תמיד, אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. ברגע שעברתי את השלט "זהירות צלף" ואת הצומת, שוב הייתי ברחוב ההומה חיים ואנשים. האצתי את צעדי והצמדתי את השקית הצהובה הריקה לשמלה כדי להסתיר את רטיבות הזרע של הצלף, שהמשיכה לטפטף לי על הירך. כשהגעתי אל פתח הבניין שלנו נשמתי לרווחה. רצתי במדרגות, פתחתי את הדלת ונרגעתי. הרגשתי כאילו הרגע שמעתי שהמלחמה נגמרה. הדירה היתה ריקה. חוט של שמחה חלף בי. נכנסתי למקלחת, עמדתי מול דלי המים היחיד שהיה לי, הרמתי את החצאית, הרטבתי את קצה המגבת, וניגבתי את שיפולי בטני. חשבתי עד כמה היעדרם של הורי מקל עלי. השכנה היתה שואלת אותי עליהם, אבל אני לא חשבתי עליהם כלל. כבר חודש וחצי שלא שמעתי מהם כלום. כל הקשרים נקטעו במלחמה. אנשים הפסיקו לכתוב זה לזה. בחיי נותרו רק שני דברים - החיפוש אחר מים, ועצירת פעימות הלב בכל פעם שעזבתי את הבית אל המוות והשקט, חושבת רק על הרגע שאשמע את הירייה ואצנח ארצה. בכל פעם שחזרתי לעלות במדרגות הבניין השקט ההוא, דימיתי שלדלתות הדירות הנטושות יש אוזניים, והן מקשיבות לצעדי המרחפים מעל למדרגות המאובקות. תמיד כשטיפסתי במדרגות ההן בדרכי אל הצלף לא פגשתי איש, אך הרגשתי עיניים נעוצות בי, מוכיחות אותי בחשיכה. הוא התרגל לחכות לי בשעה מסוימת, וזה היה הדבר היחיד שהעסיק אותו עד שהגעתי. כשהייתי נושאת את מבטי אליו, ראיתי אותו מחייך אלי, ועוד לפני שעברתי את סף המדרגה העליונה הוא משך אותי לצדו ונשכב מעלי. כמו תמיד, הרגשתי רק את החדירה, ואז את הבחישות שלו בתוכי. מלבד זה לא חשתי שום עונג. עיני התחמקו מעיניו. קיבלתי אותו לתוכי, אך לא העזתי לומר לו מילה כל עוד היה מעלי. לא רציתי שיקום מעלי. רק בשבוע השני של פגישותינו התחלתי להרגיש איזה עונג. כשהיה משכיב אותי על הרצפה חשתי ביטחון, נינוחות, אפילו רגיעה. התחושה הזאת הלכה והתעצמה בי מיום ליום. השיחה בינינו לא חרגה מעבר לשאלות כמו, האם אני זקוקה לכסף, האם אני נזהרת בדרך אליו. פעם הוציא מכיסו שטר של מאה לירות וניסה לתחוב אותו לחזייה שלי. הסנטר רעד לי ופרצתי בבכי. גיששתי למצוא את השטר, כדי להחזיר לו. הוא לקח אותו והתחנן, "בחייך, אני מנשק את רגלייך, אל תבכי, שאף אחד לא ישמע אותך. אני יודע שאת באה ממשפחה מכובדת ולא לוקחת כסף, אבל אנחנו במלחמה". כמו בכל יום, קמתי מהרצפה ללכת הביתה. זחלתי כמו חרק, עם רטיבות בין הירכיים. הוצאתי את ראשי אל אור הרחוב, ואז התקפלתי למצוא מחסה בין הבניינים, למרות שהצלף היה אֵל המוות היחיד בסביבה. אבל מי יודע מתי יופיע עוד אֵל מלחמה משום מקום? בכל פעם שהגעתי אל המחסום הייתי נושמת לרווחה. האיש במחסום נזף בי תמיד, "מה את עושה, ילדה, למה את הולכת לשם, את לא יודעת שיש שם צלף?" אף פעם לא עניתי לו. הלכתי הביתה בשקט. הייתי פותחת את הדלת, נועלת אותה ונזרקת על המיטה.


	"הצלף משך אותי קרוב אליו, ואני התמסרתי לחיבוקו"


	במלחמה, הימים נראים ארוכים בדרך כלל, אבל הימים שלי נעשו קצרים. כל בוקר התכוננתי לפגישת אחר-הצהריים עם הצלף שלי. בלילות חשבתי על חום גופו כשהוא שוכב מעלי, הרגשתי רגיעה וביטחון, וגל של עונג שלא הכרתי מעודי היה מציף אותי. בכל פעם שקמתי ממנו ומשכתי למטה את החצאית המופשלת הוא הושיט לי מפית. לא העזתי לנקות את עצמי בנוכחותו, למרות שסובב אלי את גבו בנימוס. המפית נשארה מעוכה בידי. פעם חזר ופנה אלי, חיפש משהו בכיס החולצה, ולבסוף הוציא טבעת נוצצת. הוא החזיק בה ושאל אם היא מוצאת חן בעיני. הִנהנתי ואמרתי "כן". הוא פתח את כף ידי ומצא בה את המפית המעוכה. הוא פתח את כף ידי השנייה והניח בתוכה את הטבעת. פתאום שמעתי אותו קורא לי בשמי. הסתכלתי בו נדהמת. מסרתי לו את הגוף שלי, מסרתי בידיו את חיי ומותי, אבל לא מסרתי לו את שמי. ואפילו לא שאלתי אותו מאין הוא יודע את שמי. באותו רגע ראיתי מול עיני את דמותו של אבא. הוא נראה מצומק, בלי השפם של היטלר, בלי השעון בכיס המכנסיים. דמותו הכבדה איבדה את סממני הכוח והברוטליות שהיו לה כשהיה מכה את אמא. גם קולו כבר לא הִדהד כרעם מהלך אימים. הצלף משך אותי קרוב אליו, ואני התמסרתי לחיבוקו. הוא השכיב אותי במקום הצר שליד הדלת המובילה לגג. ביד אחת הפשיל לי את החצאית, ואצבעות ידו השנייה טיילו לי בין הרגליים. התביישתי כשנגע בי והרגיש את הנוזל הדביק שנטף ממני. אבל לא רציתי שיפסיק. פשטתי את זרועותי, בפעם הראשונה, ומשכתי אותו אלי. באותו רגע רציתי שכל כובד העולם ירבץ עלי בעוד ידו חוקרת את הגוף שלי. עצמתי עיניים וחיבקתי אותו חזק יותר, כדי שמשקלו יהיה כבד יותר. וכשנדמה היה לי שהוא מושך את ידו ממני, הידקתי את ירכי כדי שתישאר לכודה שם בתוכי. הוא הבין, והניע את ידו בתוכי בעדינות. ביקשתי עוד והוא נתן לי עוד עד שצעקתי. "הסיפור של זהרה", חנאן אלשיח', תרגום מערבית: מחמד חמזה ע'נאים, אנדלוס