 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| הדי.וי.די של "Let It Be" זורק את רון מיברג לבחינה מחודשת של ימי התפוררות ממלכת הביטלס, והסרט החדש של דנזל וושינגטון מעניין אותו בעיקר בגלל המוזיקה של לינדה רונדסטט
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
5/10/2004 14:56 |
|
|
|
|
|
|
|
הביטלס היא אחת הלהקות שאין כל תועלת ותוחלת בציפייה דרוכה לאיחודה. לג'וליאן ולשון לנון יש שאיפות מוזיקליות, אבל זה לא יהיה בלתי הוגן לומר שבמקרה דנן נפלו התפוחים רחוק מהעץ. דאני הריסון דומה שתי טיפות לאסי לאביו המנוח וגם מנגן לא רע כלל בגיטרה, כפי שניתן היה לראות בקונצרט ההוקרה לאביו. אבל רק תעלול נחות במיוחד יעלה את השורדים וצאצאי המתים על משעול הקאמבק.
איפה שלהקות רוק גדולות ורבות שכלו שניים ואפילו שלושה מהחברים המקוריים מדור המייסדים, 50 אחוזי התמותה בביטלס עיקרו כל תקווה מתוכן אמיתי. הגרייטפול-דד לעולם לא ישובו לאחוז בתהילת עברם ללא ג'רי גרסיה, כשם ש"הלהקה" אינה מה שהייתה ללא ריצ'רד מנואל וריק דנקו המתים ורובי רוברטסון המתבדל.
בקטע הזה, של לקום מההריסות ולנקות את הבגדים מהאבק, גובר הדרום על הצפון, בעיקר בנחישות, באלתור ובהתמדה. לינרד סקינרד איבדו את רוני ואן-זאנט וסטיבן גיינס בתאונת המטוס ההיא מאוקטובר 77', ומאוחר יותר גם את אלן קולינס וליאון ווילקינסון, אבל הם עדיין מצליחים להציג הרכב ממשיך מנצח.
האחים אולמן שכלו את דוויין אולמן וברי אוקלי בתאונת אופנוע באותה צומת במרוצת שנה אחת וניפו את דיקי בטס מההרכב, והם עדיין ממלאים אולמות, כולל בניו יורק, מעוז צפוני מובהק.
מרשל טאקר בנד איבדה את האחים קולדוול, אך ההרכב הנוכחי שלה, למרות האינרציה, אינו משכנע. המי
היא מי-היא ללא קית מון וג'ון אנטוויסל, עוד לפני שאנחנו נדרשים לסוגיה האם פיט טאונסנד הוא פדופיל, הוא חובב פורנוגרפיה מן הישוב.
כאמור, הביטלס. ניתן היה להניח כי אחרי האנתולוגיה הנהדרת, אלבומי האוסף, מפעלות יוקו אונו להנצחת בעלה וסיבוב ההופעות האחרון והמוצלח של פול מקרטני, התרוקנו כספות "אפל" מתוכן. אבל מי שזוכר, כמוני, את היום בו הזדרזנו לצפות ב"Let it Be", סרט מאת מייקל לינדסי-הוג שתיעד את פרפורי הגסיסה של הביטלס, בקולנוע "אסתר" (או "תל אביב", תיקונים יתקבלו בברכה) וזוכר כמו היום כיצד הצטמררנו באולם נוכח מררתם שנשפכה כמיצי קיבה ירוקים של הארבעה שננעלו בהאנגר גדול וקר כדי לחלץ מתוכם צלילים אחרונים בצוותא, יודע שהסרט הזה טרם ראה אור בגרסה רשמית.
לאחרונה הסתנן לעברנו הסרט בגרסת די.וי.די סבירה מבחינת איכות התמונה והצליל, אך מבלי שעבר דרך האחראים על העיזבון והקניין הרוחני, והתגנב למדפינו.
"שיהיה" (למען הקיצור והיעילות) הוא סרט המתעד ימים שהביטלס – החיים ויורשי המתים – מעדיפים לשכוח. לכן כה מעט ממנו מיוצג באנתולוגיה; ובגלל אותו עימות מוזיקלי-אידיאולוגי, יצאה גרסה רשמית של "יהיה" - Naked, ללא המיתרים הפילהרמוניים שבהם הטביע מקרטני הבלתי נלאה את השירים השריריים והרזים של האלבום האחרון. בזמן שהביטלס הרשמיים מנסים להגדיר עמדה עדכנית לגביו, הגיע הסרט לעיון מחודש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ביטלס, "שיהיה". צילום: עטיפת הדיסק
|
|
|
 |
|
 |
|
פול האוז
|
|
|
 |
|
|
|
היה זה מקרטני – שגם לקראת הסוף ניסה להשליט את מרותו על הביטלס כמנהיג הבלתי מעורער מול הלידריות האותנטית של לנון – שאסף את חבריו לאותו האנגר קודר וקר בניסיון אחרון לסחוט את ההילה הביטלסית. הצינה שנשבה באולפן עלתה מהארבעה שניסו באותם ימים להחזיק באצבעות את שאריות החיבה ההדדית שנותרה בהם. ברקע התנהל סכסוך כספי עיקש בין לנון, שבחר ברואה החשבון קליין שיסדיר את ההכנסות, ובין מקרטני שניסה לכפות על חבריו את רואה החשבון איסטמן, אחיה של רעייתו הטרייה.
היחסים היו כה מקולקלים שאת רינגו היה צריך לאתר ולהחזיר בכוח לאולפן ואילו הריסון – ברגע של שביז"ה מוחלטת – אומר למקרטני את משפט המחץ שיהדהד לנצח בדברי ימי הרוק: "אני מוכן לנגן איך שאתה רוצה ואני מוכן לא לנגן כלל".
הזיכרון מתעתע לפעמים, בעיקר כאשר מעמיסים עליו תלי תלים של פרשנויות ואינספור ביוגרפיות, ולכן נצרב הסרט היעיל והקצר (80 דקות) בזיכרון כמסע קודר ומבעית אל הרגע האפל ביותר של הלהקה שכה שמחה אותנו. הזיכרון היה רע במיוחד משום שהאלבום שראה אור (ימי הוויניל) ב-1970 היה נתון בקופסה שחורה שעל עטיפתה התנוססו ארבעה צילומים ברקע שחור ובתוכה ספר שתיעד במילים ובצילומים את הסשנים האחרונים שדפיו התפרקו ביד כבר בעת הדפדוף הראשון, למרות שהוא שמור אצלי בתפזורת.
המפגש מחדש עם הסרט ועם גיבורי ילדותנו גורם לצופה המאזין – באשר אינו משוחד לצד זה או אחר – להערכה ולשקלול עדכניים של מה שנפרש על המסך. המפגש מרתק. למרות הרכילות והלשונות המלעיזות בדבר שלטון העריצות של מקרטני, האמת היא שלרינגו ולג'ורג' לא היה כל עניין נראה לעין בהפקת הרקוויאם, והוא לא היה בא לעולם אלמלא מנהיגותו של מקרטני, מקוממת ככל שתהיה.
למרות מה שזכרתי ומה שנאמר, נראה לנון נינוח, זחוח, מסטול במידה, מאוהב ביפנית שלו וכלל לא מסוכסך עם ידיד נעוריו מליברפול. על אף שהסרט מתעד את הגניחה המוזיקלית האחרונה של הלהקה ששינתה את המוזיקה, הסינרגיה בין לנון ומקרטני, גם כאשר לא כתבו שירים ביחד, עדיין מולחמת כדבעי, והטינה המדוברת אינה מנצחת את הכימיה. מרתק לראות כמה ענייני וישיר היה מקרטני הצעיר, בתקופה הכהה שלו בזקן שחור וסמיך, מאשר מקרטני בן ה-60, אחרי מתיחת פנים, צביעת שיער, תקופת אבל קצרה יחסית על לינדה המתה ונישואיו להתר, הדדנית המעצבנת. בניגוד למה שזכרתי, זמן המסך של יוקו, שחנתה כמו מכונית שהלך לה המנוע בשולי הפריים, קטן יחסית ואינו מזיק.
הקונספציה של "שיהיה" – האלבום, הסרט וההופעה על הגג – אכן היתה יציר דמיונו הפורה של מקרטני והעווית השתלטנית האחרונה שלו, אבל שווה לגלות כמה ספורטיביים, משתפי פעולה וכמעט ידידותיים, היו חבריו ללהקה. על אריזת הדי.וי.די כתוב "חוויה אינטימית", שבמקרה הזה זאת אמת בפרסום. לנון ומקרטני הם המקצוענים האולטימטיביים; הריסון אכן משדר ניתוק, ריחוק וחוסר עניין, ועלבונו ניכר בו שעה שהוא מנגן גרסה ראשונית של "I, Me, Mine" הנפלא, לטובת רינגו החובט בתופים כמי שיודע שדקה אחרי שהסשן יסתיים הוא יצטרף לתור בלשכת העבודה, מקרטני שנמצא מחוץ לפריים ולנון ויוקו הרוקדים ואלס בהאנגר הגדול.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הביטלס. צילום: מתוך הדי.וי.די
|
|
|
|
|
|
|
משוגעים תרדו מהגג
|
|
|
|
|
|
|
למרות רוח הנכאים שלוותה את האלבום מיומו הראשון, בעיקר הסופניות שגילם עבור המעריצים, "שיהיה" מכיל שירים שמקומם לא נפקד מנכסי צאן הברזל של הביטלס. מ"יש לי הרגשה", דרך "מעבר ליקום" ו"הדרך הארוכה והמתפתלת" ועד "שיהיה". הגילוי הגדול בסרט הוא וירטואוזיות הגיטרה של לנון, שבדרך כלל לא היה מופקד על הסולואים, תחום התמחותו של הריסון. לנון מנגן סלייד משכנע עם הגיטרה מונחת על ברכיו, כפורט סטיל-גיטאר מאסכולת הקאנטרי האמריקאית וגם את הסולו המדויק בקור מקפיא האצבעות של "Get Back" (פעמיים) על הגג.
מודעותו העצמית של מקרטני לספקטקל שהוא יוזמו, מפיקו, יחצ"נו והבמאי שלו – למרות השלט-רחוק שבאמצעותו הוא מנווט את לינדסי-הוג, במאי עם רקורד קולנועי לא מבוטל – היא כה טוטלית, שלפעמים נדמה שהוא אינו זקוק לחברים שאיתם עבר כברת דרך כה ארוכה. מקרטני, שגם יזם את הסוף וגם תכנן אותו עד הפרט האחרון, מתנהג בסרט כמי שרואה בכדור הקריסטל שלו את העתיד שבו הוא נשאר לבדו (עם רינגו) לשאת את אש התמיד. כאשר לנון מאזין לנאום שבו מרצה מקרטני את חשיבות ההופעה, הסרט והתקליט האחרונים, נדמה לרגע שהבעבוע העולץ של פול מכריע אותו, עד שהוא מושך מהסיגריה, מתמתח וחותך את מקרטני בברכיים בקימוט פרצוף ציני ומשועמם. כשהלהקה עוברת מההאנגר לאולפן הביתי שלהם באבי רוד, האווירה משתפרת מעט, למרות שמקרטני מביא אתו להקלטה את בתה מנישואיה הראשונים של לינדה.
אפשר וצריך לייחס למקרטני מידה של ציניות. אבל כל הביקורת נאלמת דום כאשר בטייק אחד, מדוייק ומרגש, הוא שובר את הלבבות בביצוע אדיר של "Let it Be". קשה לנסח קובלנה איכותית נגד מחבר שיר כזה, מה גם שחבריו מנוסים דיים כדי לזהות שיר טוב ומאנימייקר כשהם נתקלים בו. בגרסת הסינגל של "שיהיה" נדפס סולו מתון מאת הריסון; לאלבום נכנס סולו צרוד וקורע; בסרט נשמעת גרסה שלישית. זה בדיוק הערך המוסף שארכיאולוגים מוזיקליים מחפשים במסמכים מצולמים כגון זה. מפה לשם מצטרף ללהקה בילי פרסטון באורגן. הסיפור הרע, זה שהוציא את לנון, הרוקר האמיתי מכליו, הוא שמקרטני – שלעתים היטשטש אצלו הגבול בין קיטש לרוק – הוסיף אחרי מעשה את הפילהרמונית לתקליט והטביע אותו בכלי מיתר, עד שבא לעולם גואל בגרסת ה-Naked.
ההופעה המאולתרת על הגג בלב לונדון, גם היא יציאה מקרטנית, היא הסצינה היפה ביותר בסרט. ממרחק של שלושים פלוס שנים, מרגש לראות כיצד עצרו ארבעת המופלאים את לונדון ממהלכה בצהריי היום, עם השוטרים הזועפים, הפקידים המובטלים מאונס והמזכירות בחצאיות המיני. שליש מהקהל נראים כמו ג'ורג' בסט; שליש כמו בובי צ'רלסטון; ושליש כמו לולו, מרי הופקינס וריטה טאשינגהם.
בזמן אמת היה "שיהיה" הקדיש-יתום שלנו בהלוויה משפחתית רבת משתתפים. ממרחק הזמן ואחרי שמנכים מהדיון את משקעי העבר, אי אפשר להקל ראש בשקדנות שבה שר לנון את קטעי ההמהום המלווים את מקרטני ב"שיהיה", ועדיין מדהים לשמוע כיצד נוחת מקרטני על התו הנכון כל אימת שהוא פותח את פיו. בימים בהם אמור להישמע טיעונו של הרוצח מייקל צ'פמן אחרי 24 שנים בכלא על רצח לנון, מחזיר הסרט עטרה ליושנה. בעיקר בולטת בו לשונו המושחזת והמפוארת של לנון, שאומר אחרי ביצוע שני ואחרון של "חזור" על הגג: "תודה בשם הלהקה ובשמי ואני מקווה כי עברנו את האודישן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ביטלס. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
פארק היורה
|
|
|
|
|
|
|
אם בעבר היה השיהוי הכרוני בהקרנת סרטים בישראל חודשים רבים אחרי שעלו לאקרנים באמריקה עובדת חיים מצערת ומתסכלת שנגזר עלינו לחיות איתה, הרי שבעידן הדי.וי.די המיידי - הספידי גונזלס של הבידור האלקטרוני - זהו עניין מגוחך ומופרך. גם מי שאין לו חדר קולנוע ביתי מאובזר לתלפיות, רואה עצמו רשאי להשתתף בחרם על כרטיסי הקולנוע המופקעים וליהנות מסרט חדש בפרטיות של ביתו. בבית אנחנו מחליטים מתי נגמר הקיץ על פי מזג האוויר ולא בשרירותיות – כפי שעשו בשבוע שעבר בקולנוע "פאר" בהקרנה מיוחדת של טום קרוז החדש – כשנכנס תשרי.
על רקע כל אלה ועוד, התמוגגתי מצפייה ביתית ב"גבר בלהבות" של טוני סקוט, שהגיע לארץ בדי.וי.די בשבוע שבו נפתח בבתי הקולנוע, תחת השם המפוקפק "נקמה בוערת". מדיניות מתן השמות בעברית לסרטים היא נושא לעוס ועבש וחובבי קולנוע רבים כילו בה ארגזי תחמושת רבים, אבל הבחירה הנחותה מעוררת תמיד השתאות.
אין כל סיבה בעולם לתרגם סרט הנקרא באנגלית "Man on Fire" ל"נקמה בוערת". זה לא נכון. זה לא יצירתי. וזה מריח מהצורך להלהיט את הרוחות ולחמם את היצרים. אף אחד בדעה צלולה לא היה חושב כי סרט בשם "גבר בלהבות" או "גבר בוער", הוא סרט פורנוגרפי או סרט על הנזיר בודהיסטי שהצית את עצמו בעת מלחמת וייטנאם. בעיקר משום שעיון של עשר שניות בכרזת הסרט או בתקציר עלילתו, מבהיר שמדובר בדנזל וושינגטון ובאלימות המסוגננת נוסח האחים סקוט. עד כאן ההיבט הדידקטי של הערה בשולי הדברים.
עיקרם, לטעמי, הוא המקום המכובד שנותן סקוט – ודאי עניין של העדפה אישית שרק במקרה חופפת את שלי – למוזיקה של לינדה רונדסטט, מהגברות הראשונות של הרוק. הסרט מתרחש במכסיקו, עילה טובה לשימוש נרחב ברונדסטט, שהקליטה לא מעט גם בספרדית. לא רק ששיריה מתנגנים ברקע, הם שזורים בדמות שמגלם
וושינגטון: מחסל סי.אי.איי מותש וחרוך שנשכר לשמור על ילדה במכסיקו-סיטי מוכת החטיפות. זאת בדיחה בתוך הארה; מכסיקו היא בירת תעשיית הבוטלג והפיראטיות, וכאשר וושינגטון עוצר ליד דוכן ברחוב כדי לרכוש דיסק של רונדסטט, הוא גם מגדיר טעם מוזיקלי וגם עובר על החוק. מרגש לגלות שבסרט האלים הזה מצא סקוט אתנחתא שבה מנסה דנזל האלכוהוליסט להירגע כשהוא מאזין ל"בלו באיו" המרטיט של רונדסטט.
"Let it Be", הביטלס, די.וי.די
"Man on Fire", די.וי.די
|
|
|
|
|
|
|  | | דנזל וושינגטון ב"נקמה בוערת" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
