 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
| ה-FBI: יוסוף איסלאם היה על המטוס הרביעי |
|
| רון מיברג קצת מאוכזב מתיאורי ה-9.11 של גאון הקומיקס ארט ספיגלמן ונזכר שלפני שקט סטיבנס הפך לאיום בטחוני הוא היה אחד מכותבי השירים הכי מתוקים בהיסטוריה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג,
27/10/2004 14:43 |
|
|
|
|
|
|
|
יוצרים מעטים בלבד ראויים לענוד את התג "גאון". ארט ספיגלמן הוא אחד מהם. הוכחות חותכות לגאוניותו נרשמו עם פרסום "מאוס" זוכה פרס פוליצר, סיפור מצוייר על הוריו יוצאי השואה, שבו מצוירים היהודים כעכברים והנאצים כחתולים; בשערים שצייר לשבועון ניו יורקר, במיוחד בגיליון שיצא אחרי הפיגוע במגדלי התאומים; באיורים שתרם במרוצת השנים לניו יורק טיימס ולניו יורק רוויו אוף בוקס; ובמגזין הקומיקס RAW, שערכו ספיגלמן ואשתו פרנסואז.
אחרי ששרד את החלטתו היצירתית הנועזת לטפל בזיכרונות השואה של הוריו, ספיגלמן הוא אחד היוצרים הנדירים העומדים מעל לכל חשד בחוגי האינטליגנציה והשמאל ואשם תמיד בחוגי הימין. כפי שהוא מעיד בעצמו, הרפה ספיגלמן מהקומיקס הקלאסי, עם סטריפים ובועות טקסט, לטובת איורים בודדים, עד אסון מגדלי התאומים ב-9.11, 2001. ספיגלמן ראה עצמו פטור מהתמודדות אפית – הוא שקד על "מאוס" 13 שנים מייגעות – עד אותו בוקר בו מצא את עצמו נמלט על חייו, עם חבריו תושבי דאון-טאון מנהטן, אחרי התמוטטות המגדלים, אותם חווה מקרוב כשהוא נושם את האבק הלבן של גראונד זירו.
ספרו החדש, "בצילם של אין מגדלים" ("In the Shadow of no Towers"), שנדפס בפורמט גדול, על דפי קרטון קשיחים ועבים, אינו מציג את חזרתו של ספיגלמן להתמודדות מונומנטלית נוסח "מאוס" (הראשון והשני). הספר הכבד הזה והמגושם לדפדוף ולהחזקה נוחים, על עטיפתו השחורה והמאיימת, מאגד את דפי הקומיקס שפרסם ספיגלמן בסינדיקציה רחבה בעיתונות האירופאית, על פי הזמנת חברו, עורך ה"די צייט" הגרמני. האירוניה אינה נמלטת מעיני ספיגלמן שעומד עליה בהקדמה לספר; בנם היהודי של ניצולי שואה פרש את האסון הניו יורקי בעיתון גרמני דווקא. באמריקה של ג'ורג' וו. בוש, אותו מתעב ספיגלמן כמעט כמו את הצורר הגרמני, לא היו דורשים רבים לאיוריו החתרניים. באמריקה הם ראו אור ב-Forward, עיתון אידי-אנגלי שהסתפק ביהדותו של ספיגלמן כעילה להדפיס
אותם. זה היה אחרי שספיגלמן נחשף לשמועה כי הפיגוע היה תוצאה של קשר יהודי לפגוע באמריקה ולטפול את האסון על הערבים.
ספיגלמן ההורה המתגורר בדרום מנהטן במרחק הליכה קצרה מגראונד זירו, אינו בוער באש הצינית והמכלה של ספיגלמן, בנם של ניצולי שואה. העכברים שבים בחלק מאיוריו הבהולים וקצרי הנשימה בספר, אבל מכחולו של ספיגלמן אינו מושחז וחותך כפי שחתך ב"מאוס". בהיות הספר נטול הממדים האפיים של קודמיו, כאשר מקדיש ספיגלמן זמן ומקום רבים לתיאור הבהלה שאחזה בו כאשר רץ לחפש את בתו נאדיה בבית ספרה הסמוך לגראונד זירו, נדמה שהוא איבד את האירוניה הדקה שידע להפעיל על הוריו ושאינו מסוגל (כנראה) להחיל על עצמו.
המגדלים הקורסים מככבים בסיוטי הלילה שלו והביטוי שהוא נותן להם הוא האלמנט החזק בספר. כל אימת שהוא בורח מהעיקר ונטפל לנגזרות המיידיות מהתאריך המכונן בהיסטוריה האמריקאית ומציק לבוש, הוא מאבד מכוחו ומאמינותו. הספר ראה אור בסמיכות זמנים גדולה לבחירות, והוא יכול להיחשב – וזה כמובן לגיטימי – לתרומת ספיגלמן להורדת שושלת בני בוש.
כמי שמודע לכוחה של מורשתו היהודית-שואתית, נדרש ספיגלמן לדמותו של אביו, אותה הוא מעלה באוב בקווים שכמו לקוחים מ"מאוס". אבל נדמה שהבן אינו מסוגל להתמודד עם השקפת העולם המורבידית והמקאברית של האב. מפאת גודלו הפיזי של הספר וכתוצאה מהחלטה מערכתית, הדפדוף בו אינו נעשה כמקובל; על הקורא להשכיב את הספר על ברכיו ולדפדף בו במהופך. המבנה הזה מקשה על מי שאינם בקיאים בתרבות הקומיקס ומתקשים לעקוב אחרי הרצף הנראטיבי.
אולי בשל העובדה שהספר הוא אוסף של איורים שהתפרסמו על פני שלוש שנים בעיתונים שונים ובטכניקות ציור מגוונות, אין לו את האפקט הסיפורי המהמם של "מאוס". למרות שניצוצות גאונותו של ספיגלמן לא דועכים כאן, נדמה שגם הוא מרגיש את ההבדל המשמעותי הגדול בין היקפה המצמית של השואה ובין פיגועי אל-קעיאדה ב-9.11.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איור של ארט ספיגלמן מתוך "In the Shadow of no Towers"
|
|
|
 |
|
 |
|
הבן-לאדן של הפופ
|
|
|
 |
|
|
|
ב-21 בספטמבר השנה, באקט תמוה של עוינות פרנואידית ובניגוד להבטחת גברת החירות כי תקלוט בסבר פנים יפות את כל מבקריה, מנעה אמריקה את כניסתו לתחומה של יוסוף איסלאם, מוסלמי בן 57. בתום התייעצות קדחתנית של המועצה לבטחון פנים בראשותו של טום רידג', יורט מטוסו של איסלאם, שהיה בדרכו לנשוויל, טנסי, בירת מוזיקת הקאנטרי, שם תרם 20,000 דולר לבניית מרכז מוסלמי, והונחת בבאנגור, מיין, נמל התעופה המזרחי ביותר בארצות הברית ובסיס גדול של חיל האוויר האמריקאי. עם נחיתתו של איסלאם בבאנגור, עטו עליו סוכני אפ.בי.איי.
כיצד אתה מאיית את שמך? שאלו הסוכנים. איסלאם חשב כי מדובר בטעות בזיהוי. "הם שאלו אותי האם הגשתי בקשה לקבל אזרחות אמריקאית, דבר שמעולם לא עשיתי", סיפר איסלאם לעיתונאים שבאו לקבל את פניו עם שובו ללונדון. איסלאם הוחזק בבידוד במשך 33 שעות. בתו מאיימנה, הורשתה להמשיך בדרכה. מאחורי היירוט האלים והמבוהל הזה, עמדה טענה ישראלית מיולי 2000, לפיה תרם איסלאם עשרות אלפי דולרים לחמאס. בעלי דמיון מפותח וזינופובים מהזן המאכלס את שדרות הממשל בוושינגטון, ראו כנראה דמיון מסוים בין יוסוף איסלאם המזוקן ועטוי הגלאביה ובין אוסאמה בן-לאדן.
האמת העגומה היא ששום דבר בשלושים שנות אמונתו הדתית של מי שהיה פעם קט סטיבנס, אחד הקולות היותר נחשקים, פופולריים ושוחרי שלום בהיסטוריה של הפופ, לא הפך אותו למסורב כניסה. בחירתו של סטיבנס – שכל שיריו ותקליטיו הם מופת לאחווה, דו-קיום וסובלנות – להתאסלם, היא עילה קלושה למדי אפילו לפקידי הגירה מבועתים של ממשל בוש ומוכי התרעות טרור. איסלאם אינו מסוכן לאמריקה יותר משוורצנגר. מה לעשות שבאמריקה מעדיפים שרירן אוסטרי, מי שראה פעם מודל חיקוי באדולף היטלר והנשוי לשושלת קנדי, על פני מי שכל הקריירה המוזיקלית העשירה שלו הייתה מופת ותחינה לשלום עולמי.
קט סטיבנס היה גדול כאשר היינו קטנים. הקדנציה המשכנעת שלו השתרעה מסוף שנות ה-60' ועד 1977 לערך, ובמהלכה הוא כתב ושר את השירים היותר מתוקים ופחות מזיקים בתולדות הפופ. בעיתוי מושלם, טרם גירושו מארצות הברית, ראה אור די.וי.די מרגש של סטיבנס, "Majikat" שמו, המתעד את סיבוב ההופעות האחרון שלו ב-76'. היית צריך להיות אילם וחירש כדי להחמיץ או לא ליפול שבי בקליטותם הכובשת של "ליידי ד'ארבנוויל", "אב ובנו", "רכבת השלום", "אישה קשת עורף" ולהיטים אחרים, שבעזרתם מוסס סטיבנס את הערל בלבבות שנות ה-70'.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קט "יוסוף איסלאם" סטיבנס. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
לא זועם, לא חשמלי ומעט מתקתק
|
|
|
|
|
|
|
בחזותו השברירית והגבעולית, זקנו הרך, עיניו הטובות וחיוכו המבויש והמופתע מעוצמת תגובת קהלו, היה סטיבנס אחד האיקונים הפחות צפויים והיותר גדולים של עידן הטרובדורים. היו שנים בהן נדמה היה שסטיבנס אינו מסוגל לכתוב שיר שאיננו להיט. ועדיין יש דבר מה מהוסס וציני בנסיבות המפגש המחודש עם תא המטען העמוס להתפקע שלו. יחסית לרזון האנורקטי של סטיבנס, היה סיבוב ההופעות האחרון יציאה מגלומנית. הבמה הייתה מאובזרת בכבדות ניל יאנגית; רגע אחד הוא ישב על שרפרף גבוה וצבט את מיתרי המתכת של הגיטרה שלו, ובמשנהו עלה מסך גדול מאחוריו וחשף להקה כבדת הרכב, עם שלוש זמרות רקע, קלידנים, נגני גיטרה ואפילו קוסמים שהוציאו אותו מקופסה. הדי.וי.די החדש, בעיקר על רקע גירושו המביש מאמריקה, מעמת את הפופיסט הוותיק והנוסטלגי עם גימיקים יחצניים שממיטים עלינו בשנים האחרונות כמו היינו עדר פתאים שהבוקרים שהובילו אותם בערבות רחבות הידיים מתו מזקנה והשאירו אותם עם צרור זיכרונות נקוב.
כלפי חוץ גרסנו גרנד פאנק, לד זפלין וסגול כהה, אבל עמוק בפנים, כשהשחקים ירדו, היינו קט סטיבנס. ממרחק המקום והזמן, קשה להודות עד כמה ענוג, נוגע ללב, לירי ומלודי היה סטיבנס לעומת לזלי ווסט ופליקס פפלארדי ממאונטיין. הערכנו את ג'ימי הנדריקס אבל בכינו עם האלבומים הגדולים של סטיבנס: "מונה בון ז'אקון"; "Tea For the Tillerman”; "Teaser And the Firecat”; "Catch A Bull at Four”. הוא צייר את עטיפות התקליטים שלו. לא הזיות סוריאליסטיות נוסח גרייס סליק, אלא איורים עדינים ונוגעים ללב. כמו שיריו. שמו האמיתי היה סטיבן דימטרי גרגוריו, לכן היה זה אך טבעי, גם אם חבל, כשהפך עורו ליוסוף איסלאם.
שנותיו המוצלחות חפפו, כמעט אחת לאחת, את שנותיו היותר ראויות של בריטי אחר, אלטון ג'ון. לצד גישה מוזיקלית שונה בתכלית, היה דמיון מסוים בשמות התקליטים ובכריזמה שנדפה מהשירים. איפה שג'ון נזקק לפרטנר – ברני טופין – סטיבנס עשה את כל העבודה לבדו. איפה שג'ון התחרפן, הקצין, החצין והפך לדיווה שואגת ועבד לגחמותיו, נמוג סטיבנס אל רוחניות קפוצת שפתיים עד שסכר פיו לשלושים שנה.
קט סטיבנס הוא מסוג היוצרים המוזיקליים שממרחק בטוח של 30 שנה נהוג להתעלם מפועלם ומחשיבותם ההיסטורית ולהפנות להם עורף. הוא לא היה זועם דיו. לא היה חשמלי והיה מעט מתקתק. כמה קל – וגם מעט בזוי – לבעוט ממרחק הזמן ברלוונטיות האקטואלית ובמתיקות של שיריו. הדי.וי.די המצוין והארוך הזה, מזכיר את מה שרבים מאתנו בקשו לשכוח. כיצד התחפרו שיריו מתחת לעור עד כדי כך שאנחנו יכולים לשיר איתו – אחרי שתיקה הדדית ארוכה – את השירים מבלי להתבלבל במילים. כן, ונורא אהבנו את האופן שבו גילם את תפקיד האב והבן ב"אב ובנו", בשינוי הרגיסטרים של קולו. בשנה שעברה שרה שריל קרואו, פרחה נהדרת, בסיבוב ההופעות שלה את אחד משיריו הראשונים והגדולים של סטיבנס: "החתך הראשון הוא העמוק ביותר". היה צריך את הליווי השרירי של קרואו ואת חזותה המצודדת, כדי להזכיר שסטיבנס כתב את השיר הגדול הזה שגם רוד סטיוארט ביצע בדבקות.
אימצנו את שיריו משום שלבנו היה במקום הנכון. וגם בגלל שהוא חיבר אקורדים פשוטים שיכולים היינו לחקות ולנגן ללא קושי, איפה שהיה לנו קשה לעקוב אחרי ג'ימי פייג'. האם אנו אמורים להקריב כעת את המטען הרגשי הזה רק משום שהאמריקאים חושדים, בתמיכת ישראל, שקט סטיבנס מממן את הג'יאהד העולמי? אני חושב שלא.
ארט ספיגלמן, "In the Shadow of no Towers"
קט סטיבנס, "Majikat"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שאלה
|
|
|
|
|
|
|
השבוע ראיתי ברחוב בית שמאי את רוני ואן-זאנט, סולן ומחבר השירים המיתולוגי של לינרד סקינרד. הוא לבש חולצת תכלת של נהג דן ועצר את האוטובוס כדי לרכל עם נהג מונית מול מחסן ביצי משק. זה היה מוזר, כי ואן-זאנט נהרג בהתרסקות מטוס ב-77'. האם מוכן הנהג בעל השיער הבלונדיני הארוך והפזור להודיע למערכת על מקום הימצאו? | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
