 |
/images/archive/gallery/108/153.jpg יואב קוטנר.
צילום: אמיר מאירי  |
|
|
|
|
| בעקבות מותו של ג'ון פיל, אלוף הרדיו הבריטי המיתולוגי, כמה הרהורים על היעלמותם של גיבורי גלי האתר הישראלים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אחי רז
19/11/2004 9:11 |
|
|
|
|
|
|
|
מותו בחודש שעבר של ג'ון פיל, מי שהיה במשך עשרות שנים הגבר הראשון של הרדיו הבריטי, הותיר אחריו חלל גדול וקשה למילוי. פיל היה תופעה ייחודית גם בנוף הרדיופוני הצפוף ועתיר המסורת של הממלכה, שבה מוזיקה פופולרית, על כל נגזרותיה, היא חלק בלתי נפרד מהיומיום.
קרוב לוודאי שהליכתו מבשרת חיים קצת יותר קשים לכמה להקות צעירות; הכתובת שהיתה תמיד בראש רשימת ההפצה של הדמואים, אינה רלוונטית עוד. אך היעלמותו של פיל מהמפה רחוקה מלהותיר את הרדיו הבריטי אלמן. "רדיו 1", תחנת הדגל של הבי-בי-סי והמקום שבו צמח פיל, תישאר גם אחריו מקום לאנשים שהמוזיקה היא במרכז הווייתם. שדרים משפיעים, להוטים, אובססיביים למוזיקה חדשה ומחויבים לטעם טוב (כל אחד על פי הבנתו), כמו ג'יילס פיטרסון, ג'אדג' ג'ולס, מארי אן הובס או פיט טונג ימשיכו גם בעתיד הנראה לעין לפמפם מעלה את הווליום.
כאן אצלנו, לעומת זאת, המצב מעט שונה. בעבר הנפיק הרדיו הישראלי לא מעט שדרים שהפכו לסמכות בתחומם ודאגו לשמור את מאזיניהם עם האצבע על הדופק. השם הראשון שקופץ לראש הוא יואב קוטנר (שהתאושש בזמן הכנת הכתבה מניתוח, ולכן
לא רואיין), הידוע גם כג'ון פיל הישראלי, אבל מלבדו אפשר למנות מעצבי טעם נוספים כמו מיכל ניב, טוני פיין, אמיר אשר ועוזי פרויסט, עיינה אילון, אורלי מורג, יוסי כסיף וכמובן עופר נחשון, שגם אם לא ערך בעצמו את המוזיקה, שימש עבור ציבור אוהדים עצום כדובר הנאמן ביותר שלה.
מי שינסה היום לאתר על הסקאלה עוגן תרבותי שכזה, שדר רדיו משפיע, שמחויב למוזיקה שהוא משדר ומזוהה עימה וסוחף אחריו מאסה של מאזינים, ייתקל בבעיה. אין ספק שהמפה התרבותית השתנתה. ההצלחה של גלגל"צ הפכה את הרדיו הישראלי לכלי שתפקידו הוא קודם כל להקהות את הזעם והייאוש שנוסכים עלינו הפקקים.
השיטה של התחנה הצבאית, שמבוססת על מספר מוגבל של להיטים שמושמעים לאורך היום בצורה מחזורית, ביטלה הלכה למעשה את אישיותו של השדר והפכה אותו לקריין. הצלחת השיטה והחסכוניות היחסית שלה שימשו מודל לחיקוי עבור תחנות נוספות, שביקשו לקושש לעצמן קצת רייטינג זול, וכך הושטחה כמעט סופית דמותו של איש המוזיקה שמאחורי המיקרופון. אך האם גלגל"צ והפלייליסט הם הגורמים היחידים שהביאו לגוויעתו של השדר האינדיבידואליסט?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מיכל ניב. צילום: קוקו
|
|
|
 |
|
 |
|
לא רוצים מחנכים
|
|
|
 |
|
|
|
אורי לוטן, שהחל לשדר בגל"צ ב-69' ועל פי עדותו היה הראשון להשמיע בישראל להקות כמו הוולווט אנדרגראונד, רואה את נקודת המפנה בהשתלטותם של אנשי העסקים והאקטואליה על הרדיו. "אין היום ברדיו תוכניות של אנשים כמו מיכל ניב, אלי ישראלי, או שלי, מאותה סיבה שאין תוכניות טובות בטלוויזיה. להיות חובב תרבות בישראל כיום זה כמעט חטא. אני מאשים את הנטייה השלטת פה, של לחקות את המצליח. והמצליח זה גלגל"צ".
"אני הייתי בצוות ההקמה של 'רדיו ללא הפסקה' בגרסה הכושלת שלו, עוד כשהיה חיקוי של גל"צ ולפני שהפך לרדיו של דיבורים. התנגדתי לכיוון ההוא כי טענתי שאי אפשר למכור חלב שלושה אחוז פעמיים. אז הצעתי כיוון אחר לגמרי, ובמשך הזמן כל הכיוונים האחרים, כולל שלי, לא התקבלו, וכולם פוטרו. אין מה לעשות. כל עוד לא ינהלו פה את הרדיו אנשים שלא רק הכסף הוא נר לרגליהם אלא גם טובת המאזינים, לא יהיה פה רדיו טוב. במו אוזניי שמעתי את אחד ממנהלי התחנות מסביר שהמאזינים זה הדבר האחרון שמעניין אותו. מה שמעניין אותו זה למכור כמה שיותר, והאמת היא שאני לא מאשים אותו. אבל באקלים כזה, ברור שבלתי אפשרי לגדל פה דור חדש של שדרים עם אג'נדה. אף אחד לא מבקש מהם אג'נדה".
- נראה סביר בעיניך שלא יצמח לנו פה עוד קוטנר?
"סביר בהחלט. מאוד יכול להיות שלא נראה פה שדרים כמו פעם".
אייל פרידמן (קוואמי) הוא, נכון להיום, השדר היחיד בתחנה ארצית שמביא לקהילה מבוססת יחסית של מאזיני "הקצה" מוזיקה חדשה כאידאולוגיה, פרט אולי למוסד הנישתי יותר של "עסק שחור", שהוא נמנה עם מייסדיו. בניגוד ללוטן, שרואה את הדברים בצורה מאוד דיכוטומית, פרידמן נוטה לראות במפת הכוכבים הנוכחית של הרדיו הישראלי תוצאה של מספר גורמים שמשתלבים זה בזה. כרומנטיקן מוזיקלי שגדל על המורשת המפוארת שטיפחו גלי צה"ל ורשת ג' בשנות השמונים, הוא מייחס משקל גדול גם לתהליך האיטי של אובדן התמימות שעבר על כל צרכני המוזיקה מאז כניסת האינטרנט לתמונה.
"כשקוטנר ומיכל ניב פרחו באייטיז, המוזיקה מהסוג שהם ניגנו היתה הדבר הכי לא נגיש בעולם לאנשים פה. לא יכולת להזמין מאמאזון, לא יכולת להוריד, גם לקרוא על הלהקות כמעט לא היה איפה. מי שהיה רוצה, היה צריך ללכת לבית התקליט. זה היה מועדון סגור למבינים בלבד. בשנים האחרונות, כשהכל נהיה נגיש ולמי שרוצה גם בחינם, נוצר מצב שהרבה אנשים אומרים וואללה, מה אני צריך מישהו שיחנך אותי. אני אלמד בעצמי. כל אחד נהיה אוטודידקט, וככה נוצר המצב שאני מכיר טוב, וזה שהרבה אנשים מנסים ללמד אותך.
"במקביל, קרה גם תהליך נוסף, שתחילתו בגוויעת המהפכות המוזיקליות שקרו בתחילת שנות התשעים, עם המפגשים המהפכניים בין דאנס ורוק והפריחה של הגראנג'. כשכל אלה התחילו לדעוך, נוצר מין חלל שהיה לא רק מוזיקלי; גם ההתייחסות של הקהל הפכה לקלת ראש. בתור עורך מוזיקלי צעיר בגל"צ, אני זוכר טוב את התחושה הזאת, שמי שמתייחס למוזיקה אלטרנטיבית בכובד ראש הוא נאד. היה אובר דוז להמון אנשים, איזו תחושה של די".
- התהליכים האלה קרו בכל העולם, ועדיין, התמונה בבריטניה למשל שונה לחלוטין.
"כן, אבל שם יש יחס אחר לגמרי לתרבות ולמוזיקה. ביום שופינג רגיל אדם נכנס למכולת ואחר כך עובר ב-HMV. אנשים יוצאים עם סטוקים של דיסקים, ושומעים אותם ואוהבים אותם. זה חלק מהחיים שלהם. זה שלאנשים פה אין מוטיבציה ואין כסף לצרוך מוזיקה - שהיא אולי הסוג היחיד של צריכה שאני יכול לעודד בלב שלם - זה גם משפיע. שדר שהמוזיקה חשובה לו, והוא אובססיבי לגביה ורוצה לחלוק את האהבה לה עם עוד אנשים, לא יכול לצמוח בתוך ריק. דבר כזה לא יכול להתקיים בלי פידבק, וכרגע אין פה דבר שמתקרב לזה. בשבילי זה עוד מילא, אבל בתחום הפופ מהסוג שטוני פיין ייצג פעם, שבו המאסה הצרכנית היא קריטית, זה הרסני".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טוני פיין. צילום: גרי אברמוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
לא רוצים גיבורים
|
|
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות הצליחו בכל זאת לפלס לעצמם כמה שדרים תלם אלטרנטיבי, שמאפשר להם מרחב תמרון סביר שאינו כולל מחיקת אישיות ואובדן דרך אידאולוגי. אחד מהם הוא גל אפלרויט, שמגיש מדי בוקר תוכנית אישית ב-88FM של רשות השידור. בתוכניתו הוא מציית באופן חלקי למודל הג'ון פילי: אין בה רדיפה מתמדת אחרי החדש או הדבר הבא אלא בליל מוזיקלי מכל הזמנים, אבל כן יש בה גישה עריכתית אישית ופלורליסטית, ואהבה אובססיבית לחומרים המושמעים.
התכונות האלה קנו לאפלרויט קהל אוהדים לא קטן, שמחזק את הטענה שיש מקום לעוד אנשים משונים שכאלה גם ברדיו של שעות היום. כמו קוואמי, גם אפלרויט לא מאשים רק את האנשים בחליפות, ומעלה את הסברה שכולנו אשמים. "מוזיקה היא גם, ואולי קודם כל, חוויה שיתופית. אתה קודם כל שומע לבד, אבל הדבר הראשון שבא לך אחר כך הוא לחלוק את החוויה הזאת עם עוד מישהו. נדמה לי שבין שאר הדברים שהאינטרנט הביא איתו, זה את ה'אני לעצמי'. ההרגשה שלי היא שיש פחות רומנטיקנים, ופחות חולי מוזיקה. אנשים שמגניב להם לשדר ברדיו, ושזה החלום שלהם. כשמדובר בתחנת מוזיקה, חייבת להיות אהבה למוזיקה. מישהו סיפר לי שהוא ראה באחת התחנות שדרנית יושבת באמצע התוכנית שלה עם עיתון, והווליום כמעט סגור, שלא יפריע".
"מצד שני", הוא מתלבט, "כנראה שגם המנהלים אשמים. היום הם כבר לא מחפשים גיבורים, הם מחפשים ניצבים. אבל יש אנשים, הרבה יותר ממה שחושבים, שעדיין מחפשים גיבורים ברדיו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
