 |
/images/archive/gallery/208/513.jpg מריאן פייתפול.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| לכבוד הדיסק החדש שלה, מריאן פייתפול טוחנת סיגריות ומדברת על פוליטיקה ומוזיקה. על מיק ג'אגר כבר מזמן לא |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
איתי ולדמן
27/11/2004 12:36 |
|
|
|
|
|
|
|
מסכנה מריאן פייתפול. עד היום, 40 שנה בתוך קריירה מוזיקלית עשירה, היא נאלצת לענות בראיונות על שני נושאים בלבד - מיק ג'אגר והרואין. פלא שיש לה מוניטין של מרואיינת קריזיונרית ובעייתית? איך אפשר, 35 שנה אחרי רומן עם בן אדם, מפורסם ככל שיהיה, להמשיך להשיב לשאלות עליו? איך אפשר להמשיך לענות על שאלות לגבי סגנון חיים שאותו את לא חיה כבר בערך שני עשורים? לכן, עוד לפני תחילת הראיון, קיבלתי החלטה אסטרטגית לא לדבר איתה על העבר הרחוק. כשבישרתי לה על כך בתחילת הראיון, היא צחקה צחוק גדול, ואמרה לי שהיא כבר לא יודעת אם הסיפורים שהיא מספרת על אותם ימים הם בכלל
נכונים.
"שואלים אותי את השאלות הללו כל כך הרבה", היא אומרת, "עד שאני כבר בכלל לא יודעת מה נכון ומה המצאתי עם השנים". הראיון עם פייתפול, 58, נערך ממש שעות ספורות לאחר בחירתו של ג'ורג' בוש לנשיא. כמובן שלא היה נושא אחר שהיה ראוי יותר לפתוח עימו. "אני חושבת שזה פשוט חרא", היא פותחת ללא שמץ של עידון. "אם הייתי גרה בארצות הברית, נשבעת לך שהייתי עוזבת עכשיו. אתמול בלילה חשבתי על כך שאם בוש ינצח, אז כפלנטה, כעולם שלם, אנחנו כנראה לא נהיה קיימים יותר בעוד ארבע שנים. זה לא משנה איפה אתה חי. אני חושבת שכל העסק עומד להיגמר באופן טראגי".
- כבר 40 שנה את מסתובבת בעולם. את מרגישה היום תחושות שונות?
"היום הרבה יותר גרוע (לוקחת שאכטה ארוכה מהסיגריה). זה הקרב העתיק בין המוסלמים לנוצרים, נכון? אבל היום יש את הטכנולוגיה והנשק לעשות הרבה יותר נזק מאשר בתקופת מסעות הצלב. ויש גם את הבעיה הנוראית אצלכם בישראל, שמגעילה אותי. אני ממש אוהבת את ישראל. ממש. אבל כיום לא בא לי להגיע אליכם".
- כן, המצב פה לא מזהיר.
"אני יודעת, יש לי המון חברים טובים בישראל. זה פשוט לא יכול להימשך ככה. יש לי חברים שיצא להם לבקר בערים פלשתיניות, והם מספרים סיפורים פשוט זוועתיים. לראות איך שהעם שלי מתנהג לעם אחר, ואני מרגישה שזה העם שלי כי סבתי היתה יהודייה, זה פשוט מחריד".
העניין עם פייתפול, מאז ומעולם, הוא שהיא לא מלחינה את שיריה. מה שמרים או מפיל את האלבומים שלה הוא איכות הלחנים שהיא מצליחה לאסוף. ב"Before the Poison", אלבומה החדש שיוצא החודש, פייתפול לא לקחה צ'אנסים. חמישה שירים מהאלבום כתבה לה פי.ג'יי הארווי, שלושה תרם ניק קייב, אחד דיימון אלברן מבלייר ואחד נוסף מלחין הפסקולים האופנתי ג'ון בריון ("מגנוליה", "שמש נצחית בראש צלול", "אני (לב) האקביז"). וייאמר לזכות כולם, שהם לא נתנו לה שאריות מאולפן ההקלטות שלהם.
בולטים במיוחד השירים של הארווי, אחת המניות הבטוחות ביותר בעולם המוזיקה כיום, ו-"Last Song" המרגש שהעניק לה אלברן. עם מלחינים כל כך מוצלחים, לא פלא ש"Before the Poison" הוא האלבום הכי יפה ומגובש שפייתפול יצרה מאז "Broken English" ב-79'.
במהלך השיחה היא נשמעת נינוחה במיוחד. היא פתוחה מאוד, מרבה לצחוק, לינוק מהסיגריה, ולא משדרת שום פאסון סטארי. לשאלתי אם היא מרוצה מהאלבום, היא עונה בקולה העמוק והמחוספס: "אני ממש אוהבת אותו. ממש".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מריאן פייתפול. צילום: עטיפת התקליט "Bored by Dreams"
|
|
|
 |
|
 |
|
"אנחנו היינו יבול טוב"
|
|
|
 |
|
|
|
- את מרגישה שאת עושה את אותם הדברים כמו פעם, או שאת מתפתחת?
"אני חושבת שאני כל הזמן בתהליך של למידה, אבל באלבום הזה נתתי קפצתי גדולה, בעיקר בגלל המצב בעולם. אני כותבת שירים פוליטיים ממש לעתים נדירות. אני חושבת שהאחרון שכתבתי היה "Broken English" ובאלבום הזה כתבתי שלושה".
- איך היה לעבוד עם פי. ג'יי הארווי?
"נפלא. מאוד מעניין. היה ממש כיף לעבוד עם אישה. היה לנו הרבה במשותף".
- מה?
"אנחנו רואות דברים באופן דומה. זו סוג של חברות נפש. אני מאוד אוהבת לעבוד עם מוזיקאים צעירים. בעיקר אלו מהדור הזה".
- למה דווקא מהדור הזה?
"הם פשוט מתאימים לי. הבנתי את זה אחרי שעשיתי את האלבום הקודם שלי,"Kissin' Time". למרות שהטעות הגדולה שעשיתי שם היתה לעבוד עם יותר מדי אנשים. אני אוהבת את האלבום הזה, הוא היה אלבום ניסיוני, אבל בגלל שעבדתי בו עם הרבה אנשים אז הוא לא נשמע קוהרנטי. ועכשיו האלבום מאוד קוהרנטי. הכל מתחבר בו, לא?".
- על בטוח. תגידי, עם איזה מוזיקאי צעיר הכי היית רוצה לעבוד באלבום הבא?
"הו, אלוהים, אני לא יכולה להגיד".
- יאללה, אל תהיי פוליטיקאית. זה הולך להיות בעיתון ישראלי, אף אחד בעולם לא יקרא את זה.
"פי. ג'יי הארווי וניק קייב. אתה יודע מה, אני מאוד אוהבת את פרינס, את מיסי אליוט, את בק. אני חושבת שרוב המוזיקה שיוצאת היום היא משעממת, אבל יש גם המון דברים טובים. צריך רק לחפש".
- הרבה מוזיקאים מתקופתך פחות או יותר, כמו טום ווייטס, לאונרד כהן, בריאן ווילסון וננסי סינטרה, הוציאו לאחרונה אלבומים חדשים.
"כן, אני יודעת. שמעתי את האלבומים של טום ובריאן, שניהם מצוינים. את לאונרד כהן אני ממש אוהבת, אבל עדיין לא יצא לי לשמוע את האלבום. גם את זה של ננסי לא שמעתי".
- איך את מסבירה את זה ש-30 שנה אחרי אתם עדיין מקבלים באזז כשאלבומים שלכם יוצאים?
"אני ממש לא יודעת. אני חושבת שאנחנו פשוט היינו יבול מאוד טוב. כמו כרוב או תירס, שיש לפעמים יבול טוב ולפעמים לא, אנחנו היינו יבול טוב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מריאן פייתפול הצעירה. צילום: עטיפת התקליט "The Very Best of Marianne Faithfull"
|
|
|
|
|
|
|
"אין לי עצם נוסטלגית אחת בגוף שלי"
|
|
|
|
|
|
|
- קראתי לא מזמן ספר בשם "Please Kill Me". . .
"(קוטעת אותי) ככה אני מרגישה היום, בגלל בוש הזה" (צוחקת בחרחור וחוזרת להתעלל בסיגריה)".
- בכל מקרה, זה ספר על ההיסטוריה של הפאנק, וחשבתי שלך יש פרספקטיבה מאוד רחבה על התפתחותה של המוזיקה המודרנית. מה את חושבת שהיתה התקופה הכי משפיעה?
"התקופה שאני הכי אוהבת מבחינה מוזיקלית, היא התקופה של לפני שגילו אותי. כשהייתי ילדה קטנה שהקשיבה ל'רדיו לוקסמבורג' מתחת למיטה. תקופה שבה לא היתה לי שום אחריות. אבל אני חושבת שכל תקופה עשתה את מה שהיא היתה אמורה לעשות. היתה פריחה אדירה שהתחילה בשנות הארבעים והחמישים, כשאני הייתי ילדה. ואז זה השתנה מאוד בתקופת 'הפלישה הבריטית', וזה עבר לאמריקה והשתנה, וחזר לאנגליה. ואז היתה עוד פריחה אדירה בסוף שנות השישים. לאחר מכן היתה דעיכה מסוימת, ואז קיבלנו את הפאנק".
- אבל מה היה הכי מעניין מבחינתך?
"הכל. בכנות, הכל. שנות השישים היו מאוד מאוד מיוחדות, אבל גם סוף שנות השבעים, התקופה שבה עשיתי את "Broken English", היתה תקופה מאוד מעניינת, כשהרגאיי התחיל לתפוס חזק".
- אני שונא רגאיי. זה מלחיץ אותי.
"באמת??? ( מתגלגלת מצחוק), אז אני מצטערת. אבל אני דווקא מחבבת את זה. זה מרגיע אותי. אבל אני חייבת להגיד שגם אני מרגישה לפעמים שהגיע הזמן לתת לבוב מארלי לנוח על משכבו בשלום".
- את טיפוס סנטימנטלי?
"((צועקת) לא! לחלוטין לא. אני כל כך לא נוסטלגית. ובקשר לשאלה שלך מלפני זה על תקופות במוזיקה, אני כמובן יודעת ששנות השישים היו מיוחדות. ואם להיות אובייקטיבית, למרות שלא כל כך אהבתי אותם, אני חושבת שהסקס פיסטולס היו מאוד חשובים. אני אהבתי באותו זמן את הקלאש ואת הראמונס הרבה יותר".
- את חושבת לפעמים לאן היו החיים שלך הולכים אם לא היית פוגשת לפני 40 שנה את אנדרו אולדהם, המנהל של הרולינג סטונס, שהפך אותך לכוכבת?
"לא, כי כמו שאמרתי לך, אני לא טיפוס סנטימנטלי. אין לי עצם נוסטלגית אחת בגוף שלי. אני תמיד מסתכלת קדימה. אני לעולם לא מסתכלת אחורה. מבחינתי אין כזה דבר 'What if', יש רק 'What is'. אני חיה במציאות. בעובדות. אני לא טיפוס שמפנטז. מבחינתי אין בזה טעם. מה שקרה קרה.
"אני עדיין פוגשת את אנדרו לפעמים, הוא עדיין חבר שלי, אני כמובן יודעת שבדרכים רבות הפגישה איתו היתה רגע מאוד גדול בחיים שלי, וזה שינה את חיי באופן בלתי הפיך. אולי זה היה לטובה, ואולי זה היה לרעה. אני לא ממש יודעת. אבל מחשבה כמו מה היה קורה בחיי אם לא היינו נפגשים היא מחשבה הרסנית. זה גדול מדי. זה יכול לקרוע אותי. אז מבחינתי הכל קרה כמו שהוא היה אמור לקרות". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
