 |
/images/archive/gallery/209/594.jpg נינט בחזרות לפסטיגל.
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
| מי יאהב אותנו כשהציצקעס יפלו |
|
| נינט, רוני, אגם רודברג, מאיה בוסקילה וההראלים מתכנסים לרגל הפסטיגל ומנסים להתמודד ביחד עם התהילה והפחד הנורא לאבד אותה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מרדכי חיימוביץ
27/11/2004 9:11 |
|
|
|
|
|
|
|
היא קרבה אליו בפסיעות ריקוד מדודות. מחככת את צדה לצדו, נותנת יד, משלבת עיניים בעיניים. אפרוריות החזרה לא מפריעה לנינט לראות את הגבר שלה. "מתח, הרפתקאות, דרקונים, מפלצות, נסיכים ונסיכות", מהדהד כרוז הפסטיגל, ואני פוגש נסיך מהורהר ונסיכה בג'ט לג. נינט טייב ורן דנקר חוזרים אל הרעש לאחר חופשה באמריקה.
"היינו צריכים את 'הלבד' כדי שנתאחד, שנהיה קצת עם עצמנו", היא אומרת. מאז אותו לילה בניצנים, אוגוסט 2003, עברה עליה שנת הצלחה ועלבון. ראשית התפכחותה. למדה להיזהר מהצבועים. על פי תנועה, מבט, היא יודעת לגלות את זייפני האהבה. לזהות תקשורת מכישה. בחלק מהשיחה איתה נכח אייל, האח הגדול שעינו פקוחה תמיד. פעם אחת אפילו קרא אותי לסדר. "לא ניכנס לפרטים אישיים", ירה נזעם מתחת לקסקט האדום שלו. המקסימה פוגגה בשנייה את המתח. "כתבו עלי שטויות, שאני מלאה וכדי להצליח אני חייבת לרזות", שחררה חיוך רפה, "אבל למדתי לפתח עור של פיל".
האם נסיוב הצמיחה מדלל את הרגישות? ייתכן שלקח השנה הזאת הוא שההצלחה נושאת איתה שובל דק, לעתים בלתי נראה, של רשע. אבל במקום להקשיב לקולו המכרסם, המשתק של הרוע, נינט בחרה לנוע. לגדול. עכשיו היא כותבת לאלבומה המתמהמה, "שייצא באפריל או במאי, בעזרת השם, בעזרת השם, בעזרת השם".
בימת החזרות לפסטיגל היתה הזדמנות לפגוש עוד כמה מיוצאי חלציו של "כוכב נולד" ושכאלה. אני מודה במבוכה מסוימת שאחדים לא היכרתי, אבל לידור מכיתה ד' היה שם כדי לחלץ אותי. "מה קרה לך, זה סקעת", תלה בי באחת הפעמים מבט נרעש. הבורות של בן 50 ומשהו הביכה את הילד. "הראל סקעת, תזכור, האיש השני מכוכב נולד", לחש לי בצד, שאחרים לא ישמעו. סקעת, נישא על ענני אפטרשייב "רומא", עמד שם וסרג אינטימיות עם ההמון. את האגפים
שלו אבטחו ילדות שמהג'ינס שלהן הציצו תחתוניהן הצבעוניים. דגלי חטיבת הראל. מישהי דחפה לו לב קטיפה אדומה שצייץ: "I Love You".
אחר, קטן, השתטח לפניו, קיפל רגליים לגב. כאילו רצה לומר לו: 'תראה אותי, הראל'. והראל ראה וליטף את שיערו האפרוחי, והילד גירגר כסיאמי שעלה מצלחת כבדים טריים. במצוד אחר תשומת הלב של סקעת אני לא לבד. המתחרה שלי היא מאי מכיתה ז'. כתבת עיתון בית הספר הרצוג. מאוד נחושה. ממוקדת. מהירה. רגע של אינסטינקטים מתקהים והיא חוטפת לי אותו. אני יושב בצד, מחכה לתורי. כקרקס נודד שאוסף את לולייניו, כשבט צועני שמתכנס אל פולחנו, כך חוזר הפסטיגל בכל חנוכה.
השנה ה-24 מביאה 78 הופעות במשך 30 יום, בשבעה ישובים וערים. 75 שקלים מחיר ממוצע לכרטיס.
שתי קבוצות ילדים שכילו את נשמתם באודישנים יתחלפו במשך המופעים. חוץ מתהילה ומתנות, קבלו הילדים, לאחר התערבות משרד העבודה, גם שכר מאוד צנוע. 2,000 שקלים על 39 הצגות. זאת תחרות זמר כמו בכל שנה, זה סיפור על נסיכה בודדה שחולמת על אהובה, וזו מדפסת כסף שמתגברת כמפל שוצף.
11 מיליון שקל יעטפו שואו שמפיק מיקי פלד ומביים חנוך רוזן. כשני מיליון מהם ישולמו לאומנים. כוכבי אשמורת אחרונה כמו טוביה צפיר, הדצים ועודד מנשה, ולצדם דור ההמשך של ה"גלאמור". חוץ מנינט ודנקר, גם שני הראל (מויאל וסקעת), מאיה בוסקילה, רוני סופרסטאר, אגם רודברג ושלישיית פרוזאק. עד הרגע שבו נפלתי שדוד לרגליו של סקעת, היו רוב השמות האלה זמזום רקע. תמונות מטושטשות בדפדוף לעמוד הבא. ואני לא כותב את המילים האלה מהתנשאות אלא מחוסר ישע. בגילי הלא צעיר, יכולת הקיבול, גם המנטלית, מצטמקת. התיאבון קמל, הדעת נמצאת בנסיגה מתמדת, ממיינת בקשיחות רק אינפורמציות חיוניות.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
"מתרגש מאמי?"
|
|
|
 |
|
|
|
ההצעה לכתוב על הפסטיגל עוררה בי פליאה משועשעת. כאילו מערכת ה"נשיונל ג'אוגרפיק" שלחה אותי אל כת דוברי הקצ'ווא ביערות הגשם. לכת שעליה אני כותב יש שפה משלה. דיבור שובר עברית שמתערבל באנגלית. "מה נקסט?", "אתה כוסון של הלייף". מילים שנמתחות כלפי מעלה, כאילו היו מנסות להאריך את צלן, להגביר את עוצמתן. לכל "פרפורמר" יש "סופר פרפורמר", לכל "טאלנט" יש "מולטיטאלנט", ולמה שנסתפק ב"קױל", אם כבר הבאנו אותה ב"סופר קול". ואתה "משחק אותה בגימיק", והיא "באה לך בפלאש" והכל מדהים ו"מה זה מאאאאגניב". שמעתי אותם וניסיתי לא להידבק, כי אין פאתטי ממבוגר שאומר "אחלה".
נכחתי בשלושה טקסים של הכת שלי. באולם מפעל הפיס בחולון, בסטודיו B בתל אביב ובאולפנו של אדיר מילר בערוץ 2. ראיתי נסיכות שהפכו לאווזות. אבירי חלומות שדהו. כל כך ראוי השם הזה, פסטיגל, כי הוא אוסף אליו רק את מי שעל הגל. זאת מטחנת נעורים שוצפת, בלנדר רעב של התום, תהליך שיש להביט בו בהרהור מסוים. האביביות הרוטטת היום היא הקמט הראשון של מחר. ייתכן שכאן, בפסגת החלומות, מתחילה גם הקמילה. גם ישראל יצחקי, אם מישהו זוכר, היה פעם ילד.
והילד הזה הוא אני, אנחנו. רק מי שהגיע לצד השני של הגבעה יכול לשחזר את המסלול כולו. באתי לפסטיגל בגילי הניאנדרטלי ויחסיות החיים דקרה שוב. הנה, נינט הרעננה נראית קצת "דודתית" ליד אגם רודברג, ורודברג נראית כמו אחות בוגרת של ילדה הורמונלית המקפיצה איברים בפניו של מויאל, ואני בטוח שבאיזה סטודיו מרתפי חנוק, נגיד בפרדס כץ, בונה ג'פאטו הנגר את הבייב החדשה. כי אכזר מכל הפסטיגל הזה. הוא כל הזמן בולס לבלוב. פעם ראשונה, ואחריה תחילתה של נבילה נפלאה. איטית, חלקה, כמעט לא מורגשת. אבל יום אחד אתה מתעורר נשכח כמו הזמר אדם, שהשתתף, אגב, שבע פעמים בפסטיגל. פעם סגדו כאן לזמרים, לשחקנים, למי שעברו מסלול סיזיפי בתאטרון או להקה. הזוכה הראשון בפסטיגל, אם אתם שואלים, היה השחקן עזרא דגן. היום הכישרון מנותב אלינו מפס ייצור של מסך הפלזמה. הטלוויזיה וכוכב נולד מאפשרים לנו לבנות במו ידינו את אלילינו. ואם אנחנו בנינו, אנחנו גם זכאים לנתץ. בקור רוח, ברשעות, בחדווה לא מבוטלת. אנחנו, ואני מתכוון לעיתונות, בונים את הרמפה שממנה נגלגל, בבוא היום, את מחמל נפשנו.
מתעדים בחדווה את אובדן התום, מתמללים ברגש לגימה אחרונה ממעין הבתולים. "...נורא צנוע ולא מודע לקסם האישי שלו. ברור שתכף הוא הולך לכבוש לבבות", נכתב על רן דנקר. אבל הדנקר שיושב מולי בהפסקת אחת החזרות נשמע צנוע מכל טקסט חנפני. האמת שתמיד רצה להיות ילד פסטיגל, אבל אבא, אלי דנקר כסוף הראש, התנגד. עכשיו הגיע סוף סוף לפסטיגל. במשך חצי שנה התחכך עם נינט מול מצלמות "השיר שלנו", ויהיה לו כיף איתה גם בפסטיגל. הוא בטוח. זה לא אומר שהוא לא מודע לקשיים. כל היום יחד, לפעמים מצבי רוח, כמו כל זוג, יש עליות וירידות. אבל שניהם בוגרים וחזקים, והיא, המנוסה יותר, קולטת אותו מקילומטרים. "מתרגש מאמי?", היא לעתים זורקת לו תוך כדי מופע. "אבל הנוכחות שלה, מבט אחד שלה, מורידים לי את כל המתח", הוא מתוודה. "אני קולטת אותו די מהר, ואנחנו שם כדי לעזור אחד לשני".
- איך הוא עוזר לך?
"הכל קורה בעיניים. תענוג שמישהו שאתה אוהב נמצא כל הזמן לידך".
- בטח לפעמים זה גם קשה.
"לפעמים כל אחד רוצה להיות קצת עם עצמו. אבל אם יש אהבה זה בסדר. ויש אהבה, ברוך השם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כתבו שכדי להצליח אני חייבת לרזות"
|
|
|
|
|
|
|
ייתכן שהמקצוענות של נינט מתבטאת בכך שגם בהמולת החזרה היא שומרת על קשר עם רן. במה הוא
שובה אותה? אולי זה קמצוץ הביישנות הדבק בתנועותיו. ואולי זה הביטחון הנבוך שלו. עומד נטוע על הבמה, אבל בוחר במודע את המינוריות, את השוליים. הנה היא מצליבה איתו עיניים ירוקות, שולחת אליו מבט מתגרה, ששנייה אחר כך מתחלף למבט חתולי, ממושמע, האומר: "בסך הכל רציתי לשחק קצת". הם עדיין לא גרים יחד. היא בתל אביב עם אחיה אייל, מנהלה האישי. הוא גר ברמת פולג. "כרגע טוב לנו ככה, אבל ברור שיש תוכניות לפתח את הקשר", מבטיח דנקר בקול נמוך. לפני רגע חזרו מאמריקה. אבא שלו שחי שם, פגש אותה פעם ראשונה. היתה כימיה "שחבל על הזמן", צחוק גדול ורק אוכל כשר, הוא מקטר. נינט סחבה תמיד לאותה מסעדה ניו יורקית, לגורמה של חביתה, סלט ולחם.
"בגללי הם שמרו כשר וזה טוב", היא גועה. אבל הטיול בלוס אנג'לס ובניו יורק לא היה רק לשם שמים. "היינו צריכים את זה נורא", נינט לוחשת. ייתכן שהמסע הזה איזן אותה לאחר הגל שסחף אחריו כוכב נולד. כי השנה הזאת באמת היתה טלטלה כמעט מרסקת. "לא סתם מהפך", היא אומרת, "מהפך אדיר". מבחורה אנונימית הפכה לגברת שחייה הפרטיים נעשקו ממנה. הקשר שלה עם דנקר כמשל.
כל שני וחמישי כותבים משהו, ולא ברור לה מאיפה זה בכלל הגיע. פעם אחת אפילו הייתי עד לזה. בצילומים לתוכנית של מילר, סיפרה לה אחת המקורבות כי רק היום שאלו שלושה עיתונאים אם נינט ורן כבר לא. נינט, "נינה" קוראים לה חבריה, חיבקה את הרן שלה וחייכה בחוסר ישע. "בהתחלה היינו נפגעים, אחרי זה למדנו לא להתייחס. למדנו להיות חזקים". נינט שאחרי אותו ליל ניצנים נרעשת פחות ומפוכחת יותר. מגובשת. הסרט כבר נגמר, והיא מנסה להיות ילדה גדולה. לשמוע רחשי רקע וללכת הלאה. האם ההצלחה היא אויבתה של הרגישות? "פעם הייתי בוכה מכל דבר", אמרה, "עכשיו למדתי לפתח עור של פיל".
- פגעו בך.
"אחת הנקודות הרגישות של בחורות זה המשקל. כתבו עלי שאני מלאה וכדי להצליח אני חייבת לרזות. זה שטויות כמובן".
אבל בהתחלה היא לקחה את השטויות ברצינות. היתה נלחמת עם עצמה, מתייסרת עם צורתה. עכשיו
הגיעה לשלמות. לשלווה מסוימת. שאלתי אם גילתה כבר את הרוע. נינט שיגרה מבט עייף, אבל אופטימי במידה. ברוע ממש עוד לא נתקלה, אבל היא יודעת שיש אנשים שעושים דברים מאחורי הגב. מדברים איתה רק בגלל שהיא נינט.
- את מצליחה לזהות אותם?
"למדתי לגלות זיוף. ישר אני מרגישה. רואה את זה בתנועות שלהם, בעיניים שלהם".
- פיתחת רדאר נגד צבועים?
"אני לא יודעת בדיוק להסביר לך את הסימנים, אבל אני יודעת ממי לשמור מרחק".
האם זאת אותה נינט לפני ואחרי? היא בטוחה שכן. אמנם עם לו"ז הרבה יותר צפוף, אבל עדיין נינט. הנה, שמירת השבת, למשל. היו בטוחים שאחרי הניצחון ב"כוכב נולד" תפסיק לשמור. עובדה שלא. גם בפסטיגל הזה, הראשון שלה, לא תופיע בשבתות, ולכן אינה משתתפת בתחרות. "השבת היא דבר עקרוני אצלי ואני מוכנה לשלם כל מחיר כדי לשמור עליה. אין בכלל ויכוח. זה בא איתי מהבית".
- מה עוד לקחת איתך מקריית גת?
"את החמימות. קריית גת זה חממה, כולם מכירים את כולם, תומכים בכולם".
והיא מבקרת שם הרבה. כל סופשבוע. אין כיף גדול מלחזור הביתה. לאוכל של אמא מרסל, לצחוקים עם ההורים. "הם לא ממש מעורבים, אז הם אומרים דברים מיושנים כאלה, ואותי זה נורא מצחיק". היא אומרת שאמא מפילה אותה במיוחד. "היא קריית גת כזאת. עם המשפחה. מחזקת. בשבילה תל אביב זה חו"ל. לא מזמן לקחתי אותה ליום כיף בתל אביב. עשינו קניות, טיילנו". ייתכן שהיא מרגישה את אמא קרובה כל כך כי היא מזכירה לה את ילדותה. את ימי הפשטות. שבועות היתה מתכננת עם חברותיה את הבילוי בתל אביב. איש בקריית גת לא חלם אז על הפסטיגל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רן דנקר
|
|
|
|
|
|
|
"בעזרת השם, בעזרת השם, בעזרת השם"
|
|
|
|
|
|
|
"היינו שם בהצגות שלנו", היא צוחקת. פעם עשו להם שם את ה"פסטיגת", והיא זוכרת את אורנה ומשה דץ. עכשיו היא מופיעה איתם על אותה במה. נינט מדברת על קריית גת, על חייה, במילים קטנות ופרטיות, נזהרת לא להפוך אותן לדגל. היא הודפת את השאלה שלי אם היא מרגישה כסמל, אבל מודה שהיא מקבלת המון מכתבים. כל מיני בנות שכתבו לה שגם הן מפסיקות עם הדיאטה, שכל הכבוד לה שהיא ממשיכה בדרך שלה, שנתנה להן תקווה. "ובשבילי זה הכל, בשביל זה אני כאן".
"מגדירים אותך מולטיטאלנט", אני מנסה מילה ברנז'אית, "מה את בעצם?". נינט ענתה כהרף עין: "אני זמרת, תמיד הייתי שרה. בגן, בבית הספר, בחוגים. נולדתי עם זה". הבמה היא מקור כוחה, מהקהל היא שואבת הכל. "זה טירוף".
- יש איזו הגדרה פיזית לטירוף הזה?
"אף פעם לא צנחתי חופשית, אבל מבחינת האדרנלין זה אותו הדבר. מפוצץ את הוורידים. יש הופעות
שאני צורחת על הבמה".
- מה קורה אחרי, איך יורדים?
"כשאני יורדת במדרגות, אחי מחזיק אותי שלא אפול. באמת. יש רעד כזה. אני רועדת. אתה לא שולט בזה. הגוף לא במצב של שליטה".
- וזה קורה לך גם עכשיו כשאת לא טירונית?
"אני עדיין טירונית. ברור. יש לי עוד הרבה מה ללמוד".
מאיזו פינה ליד סטודיו B עולה "ים של דמעות", שיר טירונותה. נינט אומרת שכבר התרגלה. בשנתיים האחרונות עשתה אותו איזה 600 פעם. המילים כבר מתבלבלות לה. עכשיו היא שטופת הכנות לקראת אלבום הבכורה המבושש שלה. "בעזרת השם, בעזרת השם, בעזרת השם, אוטוטו הוא יגיע".
- למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
"זאת עבודה קשה בטירוף. עבודת איסוף חומרים. זה דיסק ראשון ואני רוצה להשקיע בו. לוקחת את הזמן. לאט ובטוח. בזה אני מאמינה".
- אומרים שיהודית רביץ תאסוף ועידן רייכל כותב.
"נכון. לא רוצה להגיד הרבה, אבל ברוך השם, אני לא דואגת בקטע הזה. הדיסק הזה הוא האהבה
האמיתית, העיסוק המרכזי שלי".
שם עדיין אין לו, אבל היא מתחילה להרגיש אותו. יהיו בו בעיקר בלדות רוק, אבל גם שירים שקטים. היא עצמה התחילה לכתוב. "בעזרת השם, חשוב לי שיהיו אמירות שלי". עכשיו היא מתקנת טקסטים, מקווה שיהיו שירים "טובים מאוד, או לפחות טובים". היא נותנת לכמה אנשים לראות, לטמירה ירדני בעיקר. "כל שיר עובר דרכה ואחי כמובן". האם האלבום הזה יביא את נינט המשתנה, נינט שהיתה עילת שיחתנו? "כתבתי שיר אחד שמדבר על זה", אמרה. "על זה שאנשים אומרים לי מה לעשות, איך להתלבש, מה לאכול, מה נכון, מה לא נכון. ואני שמרתי כאילו לא ללכת לאיבוד, כאילו להקשיב רק לעצמי".
השנים לימדו גם את מיקי פלד, מייסדו וממציאו של הפסטיגל, להקשיב. בעיקר לעצמו. "אתה מתעורר בבוקר עם רעיון ויותר אי אפשר לעצור אותך". לפלד יש איזה מגנט שמזהה את הדבר הבא. לאחר ששת הימים הריץ את פסטיבל הזמר החסידי, כי חש את אווירת ה"נס קרה לנו". את הרצון לומר תודה בטעמי המקרא. "הרגשתי שהעם רוצה משהו שורשי", הוא אומר, וכך באו לעולם "ידיד נפש", "יברכך" ו"אדון עולם". אחר כך הרגיש שילדי העם רוצים פסטיגל. פלג הגה את המופע כתשובה חיפנית לפסטיבל לשירי ילדים התל אביבי. ארבע שנים קיימו הצדדים הסכם טריטוריות מאפיוזי: אלה לא נכנסים לתחום המחיה של אלה. ואז, כך טוען פלד, ההם באו לחיפה, והוא כבש את היכל הספורט. ומאז, מיכל ינאי, יעל בר-זוהר, יעל אבקסיס, עינת ארליך, אפרת רייטן ומי לא. כמעט לא נולדה הפיגורה הטלוויזיונית שלא הוטבלה בזרקורי הפסטיגל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נינט ורן דנקר
|
|
|
|
|
|
|
"השראה כאילו?"
|
|
|
|
|
|
|
מאיפה היכולת לרחרח את הסטאר הבא? את השיגעון הבא? פלד מנסה להצטנע. "הפסטיגל של כל שנה מתבסס על השנה שקדמה. על ערוץ הילדים, על סקרים בבתי הספר ובגנים". אבל בעיקר על היכולת לראות את התינוק עוד במצבו העוברי. את הזכויות לשיר הנושא "Dragonstea Din Tei" קנה עוד באפריל, כשאיש לא חלם שהלהיט הרומני הולך לפוצץ את הגלובוס. כשפלד מעביר את הפסטיגל ברנטגן השנים, הוא רואה איך ישראל השתנתה לו. כשהתחיל לפני 24 שנה, שרו על השלום ועל הכנרת. היום רוצים את "שרק".
- הילדים היום תמימים פחות?
"עדיין יש תמימות, אבל במעטפת עכשווית. הם מבינים במוזיקה, בתאורה, בתלבושות".
- הם מתרגשים פחות?
"הם רוצים על הבמה את גיבורי הטלוויזיה. לא רוצים רק ללבוש מותג, הם רוצים לגעת במותג החי".
אבל הרבה ילדים לא יוכלו גם השנה לגעת במותג. הפנטזיה לא תגיע, למשל, לעיירות הפיתוח, כי האולמות שם צרים מלהכיל אותה. זה ההסבר הרשמי. אבל ייתכן שהפסטיגל הוא סמן זוהר לפערים מעמיקים. לקיטוב שמתחיל בארגז החול. 6,000 כרטיסים ייתרמו לבתי יתומים, למקלטים, לילדים קשי יום. "אבל לצערנו כל שנה גדל מספר הילדים האלה", אומר פלד. כל יום עשרות מכתבי בקשה מצטברים על שולחנו. אלפי ילדים של ישראל המתקצנת לא יבואו גם השנה לחגיגה.
אם "לעוף" של הראל סקעת, המתנגן עכשיו, נוגע במשאלות שאינן יכולות להתגשם? "אז אני יכול לעוף, זה עושה לי הרגשה בגוף", שר פיטר פן מגרונו של סקעת. או להפך. סקעת עצמו עף על גלי ההערצה, נישא על ענני האפטרשייב שהוא מפיץ. הילדים הם הפנטזיה של פיטר פן. הם רוצים להיות כמוהו, אבל פיטר פן יודע שהוא בעצם חי מהם, כך שעולם מושלם אין אפילו באגדות. סקעת אומר שבהפקה כועסים עליו. טוענים שהוא עוטף את הילדים בתשומת לב רבה מדי. הוא דווקא חושב שהיה יכול לתת להם יותר.
- אתה נותן להם חלום.
"השראה כאילו?"
- כן, כמה מהם יהיו סקעת?
"זה קשה. בבית צבי ראיתי מאסות של מוכשרים, ואתה שואל את עצמך אם כולם יוכלו לעבוד במקצוע".
- זה אומר לך משהו גם על עצמך?
"יכול להיות שאפילו אנחנו, המקום שלנו זמני. נורא מפחיד".
- פחד שכל זה יעבור?
"פחד יומיומי. זה הנשמה שלי. אני מפחד שיום אחד אקום ולא יהיה לי קול".
- אז מה אתה יכול לעשות?
"להביא את עצמי, את מה שאני באמת, ולהעמיד את זה למבחן".
בכל המסע הזה, ברור לו, צריך בגרות. והוא חושב שעדיין הוא לא בוגר דיו. שייתכן שההצלחה תפסה אותו עוד לפני שניתנה שריקת הפתיחה לחיים. האם היה הקצב רצחני מדי? הוא חושב שלא. אלה הרי ימי האינסטנט וכבר מגיל שש מכינים אותו. עכשיו פוגשות שפתיו המשורטטות את הקצפת, ונראה לו תמוה שאנשים רוצים לדעת הכל על הדובדבן. "אנחנו הרי חשופים על הבמה. העיניים שלנו אומרות הכל. בקלטות מההופעות אני רואה מימיקות שלי שלא מהיומיום. דמעות וזיעה. אז אם אתם רוצים לדעת עלינו, תסתכלו איך אנחנו שרים. לא איך אנחנו הולכים לשפוך זבל".
- איך מרגיש מישהו חשוף?
"זה כמו הרפיה שאתה לא שולט בה, כמו סמים, למרות שמעולם לא לקחתי, זאת ההתחברות הכי
טהורה שיש".
אחרי זה הוא חוזר לשחות באוויר, להתעופף כמו פיטר פן. "ככה זה המלכים", מסביר לי עומר שעומד לידי. חנוך רוזן, הבמאי, מזמין אותי לשבת על השטיח המגולגל לצדו. אני מביע חשש שאקפא שם לנצח, אבל רוזן אומר: "עלי". האיש המוכשר הזה לא מחפש כאן רק את הברק. חשוב לו לבנות את הריגוש, ליצור סיפור. הוא רוצה בקהל שלו ילדים נוצצי עיניים. כדי להדליק את הניצוץ, הוא מנסה לגרום התחככות מפרה בתוך הלהקה שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הראל סקעת
|
|
|
|
|
|
|
"נשארתי מושבניקית מרמת צבי"
|
|
|
|
|
|
|
- איך אתה מנווט בין כל האגואים שמשתכשכים על הפרקט שלך?
"אם אתה מראה רצינות, הם קולטים אותך".
- יש אפקט של תחרות?
"הם רואים פה אחד את השני ומה שאחד עושה, גם השני רוצה לעשות".
כשמרימים את אגם רודברג על הכתפיים, היא עוטה הבעה של מארי אנטואנט. מזיזה את הראש ימינה ושמאלה בשוויון נפש אימפריאלי. נולדה לאפיריון. כל כך קטנה. חיוורון דקדנטי על פניה. רעמה בצבע דבש משתרכת אחריה כהינומה. אגם מתפתלת על קו התפר שבין נעורים בשלים לנשיות מסחררת. מתחילה לגלות את כוחו של היופי ומשתמשת בו. מניחה יד על כתף, מיישירה מבט. חוסר המבוכה שלה משעשע. לא מפני מראיין מזדקן, לא מפני ילדים שכל הזמן מתפרצים לחדר.
- איך זה להיות חלום?
"לא עוצרת לחשוב שאני חלום. אבל אני תמיד חלמתי להיכנס לדמויות".
- מה היית עושה?
"לאמא היו המון 'אודמים', אז הייתי שמה אודם ונותנת נשיקות למראה".
- בגילך גם שרון סטון עשתה את זה.
"הלוואי, הלוואי שאני מזכירה לך אותה. אבל לי אומרים שאני דומה לברוק שילדס".
שאלתי אותה, בת 18 וחצי, אם הכל לא קרה מהר מדי. אגם אמרה שמה פתאום. כבר ארבע שנים היא
במקצוע, ושנתיים תמימות היא ממש מוכרת. כך שאי אפשר להגיד. שאלתי אם יש איזה פחדים, חששות, אבל היא ניערה מעליה את השדים שניסיתי להדביק לה. "אני יודעת שגלגל הוא דבר שמסתובב. נשארתי מושבניקית מרמת צבי. אבל אני מאוד אסרטיבית, יודעת בדיוק מה אני רוצה".
- אז מה את רוצה, אגם?
"לעשות את זה כמה שיותר גדול וכמה שיותר מושך".
ואני, רק נותר לי לקנא בתיאבון הבריא הזה, בנשכנות הנעורים המופלאה. העיניים פתוחות לרווחה, מתקשות לספק את כל רצונות היצר. אין ספק שאגם רודברג רוצה קריירה בחו"ל, אבל בינתיים המודלים שלה מכאן. "איבגי, שמיל בן-ארי וגילה אלמגור. אלה שהשקט מהעיניים שלהם עובר את
המסך".
סיימתי עם אגם, באה אלי רוני סופרסטאר. מה כבר יכול להיות רע? הפעם האחרונה שבה הייתי מבוקש כל כך, היתה כשרקדניות ה"קרייזי הורס" בפריז הצביעו עלי ושרו: "You Turn Me On". רוני סופרסטאר אינה מחפשת קריירה קברטית בפריז. היא מכוונת אל בריטני ספירס. "לגמרי בריטני", היא מדגישה. "האנרגיות של ה'פרפורמנס' שלה זה שיא השיאים".
- את מציבה אותה בתור השיא שלך?
"הייתי יכולה להגיד גם מדונה, אבל זה יישמע גדול מדי".
לרוני יש יופי נקי. שלגייתי. מדויק מאוד. זאת פעם ראשונה שאני רואה אותה מולי, והאמת היא שנשמתי אינה נטרפת. ייתכן שזה פער הגילים הסיטוני, ייתכן שהתום הזה מרחיק כל מחשבת עוון. כשהיא בתוך עדת מעריצותיה, היא אפילו די נבלעת בהם. על הבמה זה סיפור אחר. התנועה שלה מדויקת כיופייה. "ממש מושלמת", תאמר הכוריאוגרפית דפי שפילמן. ליד המיקרופון הנוכחות שלה מזדקרת עד שאתה מפסיק לראות כל מי שנמצא לידה. סופרסטאר.
ה"סופרסטאר" אינו תואר מעיק מדי?
"בהתחלה בכלל לא קלטתי את זה. אחר כך עשיתי חושבים והחלטתי לתת לסופרסטאר תוכן משלי".
אז הסופרסטאר לפי רוני זה להישאר מחוברת לאינטואיציות, לפעול מהבטן, להישאר עם הרגליים על הקרקע, להיות הילדה הכיפית שלא יפחדו לגשת אליה.
- בנים חוששים?
"לא נראה לי, אפילו שכרגע אין לי חבר".
- את מנסה למנוע מצב שיחשבו שאת עם האף בעננים?
"כשיש לי ישיבה בהליקון על הדיסק החדש שלי, אני מתנהגת בצורה עסקית, וכשצריך אני מרשה לעצמי צחוקים".
- משתטה?
"אני ילדה טובה, אבל רוצה להיות בכיף".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הראל מויאל
|
|
|
|
|
|
|
"פה לא פחות מפחיד מהיס"מ"
|
|
|
|
|
|
|
- ההופעות זה כיף?
"לפני יש פרפרים בבטן, אבל כשהאורות נדלקים אני יודעת שהמקום שלי על הבמה".
- מה הפחדים שלך?
"שיום אחד רוני תמצה את עצמה, שרוני שוב לא תוכל לעמוד בדרישות ותרד".
- את חולמת על זה בלילה?
"לא יודעת אם אני חולמת, אבל פוחדת שאשאר בידיים פתוחות".
- איך אפשר למנוע את הפחד הזה?
"אולי אלמד פסיכולוגיה כדי שתהיה לי עוד אפשרות".
לאיש האקרובטיקה של הפסטיגל קוראים יניב סוויסה. שרירי ידיו משתרגים כמו הראסטות על ראשו. הוא תוקע את הרגליים בשני עיגולים שמשתלשלים על חבלים מהתקרה. מושיט ידיים למאיה בוסקילה שמתחתיו. משליך מעליו את החולצה. היא עושה כאילו היתה רוצה להשליך את גופייתה השחורה. והגופיה שלה בהחלט שווה השלכה. אני בטוח שדברים נפלאים מתרחשים תחתיה. משחקת עם השיער שלה, בוסקילה. עם הסקס שלה. אנרגיות רומאיות. מפיצה חיוניות של סופיה לורן בסרטים של ויטוריו דה סיקה. כשהיתה בת תשע זכתה במקום הראשון בפסטיגל בנתניה, ומאותו רגע ידעה שזה מה שתעשה כל החיים. עכשיו, כשסופרלטיב הקבע שלה הוא "תופעה", חשובות לה הפרופורציות. "השתניתי, שגית?", נותנת בוסקילה את רשות הקומפלימנט למנהלת האישית שלה. "היכרתי הרבה סלבריטיס, אבל מאיה אף פעם לא סירבה לחתימה", ממלאת שגית את המצופה ממנה.
- בכל זאת, איך שומרים שזה לא יעלה לך לראש?
"זה הגיע לי בגיל מאוחר. אני בדיוק בת 27 ויודעת שכוכבים יש רק בשמים".
- את לא כוכבת?
"אני לא יותר טובה מכולם. עושה את העבודה שלי. במקרה אלוהים בירך אותי בקול. אנשים מתרגשים
סביבי, מגמגמים. אני נבוכה מזה".
- גברים חוששים להתקרב?
"כן, לגמרי".
- איך אתה מסבירה את זה?
"כשאתה על הבמה, אתה עומד שם גבוה. אז גם כשאתה יורד אתה נראה להם בלתי מושג. הם בלחץ.
לא מתקשרים, מפחדים שאגיד להם לא".
- וזה מציק לך?
"תראה, כרגע אני לא צריכה גבר כי יש לי המון עבודה, אבל זה בעיקר מעציב אותי כי אני אדם של חום, של אהבה ושל אנשים".
זה לא שלמאיה בוסקילה יש טענות כלפי ההצלחה. היא קרתה לה בזמן הנכון, לאחר התבשלות נחוצה. "אמא לימדה אותי שכל דבר בזמנו", היא מבטיחה. ומעבר לזוהר החולף, לסחרחורת הנושאת אותה, יש דברים נסתרים. "אני קיבלתי יעוד ביקום הזה. לעשות טוב לאנשים. אני נהנית לשיר בחתונות. לעשות שמח. אני משאבה של אהבה. אני אגיע לכל מקום שבו אקבל אהבה".
- מאיפה הצורך העמוק הזה להיות נאהב?
"לפני שהתפרסמתי הצורך הזה היה מאוד מוחשי. עכשיו כשמקבלים אותי זה נהיה מין 'לופ' כזה. הם
תלויים בי ואני תלויה בהם".
אלוהי הקלישאה הדביקו להראל מויאל, את התואר "המנצח הגדול של כוכב נולד 2". בקלות אפשר לארוז את מויאל לעוד קלישאה, ושמה "ג'יימס דין", אבל למויאל אין את הזעם. הוא איש נעים עם חיוך מאיר. הוא לא רק חותם אלא מוסיף "שלך באהבה". "בתור ילד זה מה שרציתי שיגידו לי". באגדת הפסטיגל הוא עושה את "זורו", שירו האחרון של עוזי חיטמן. שלושת המוסקטרים מכוונים אליו את נשקם. לא פעם ראשונה שזה קורה ליס"מניק לשעבר. "הייתי הרבה פעמים בסכנת חיים", הוא אומר, "כל מבצע זה 50 אחוז אתה חוזר, 50 אחוז לא. הייתי נותן נשיקה למשפחה ולא יודע אם אראה אותם שוב". מויאל עוצר לרגע כדי לקטוף בלון ורוד מידה של טטיאנה הזהובה. "באינתיפאדה בצפון", הוא ממשיך, "היה הרבה בלגן. הרגשתי שאני נלחם על חיי". עכשיו: "כאן הראל והראל, עודד פה משתולל", משיר הנושא שמתפרץ לתוך השיחה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טוביה צפיר, אגם רודברג ורוני
|
|
|
|
|
|
|
"עכשיו פרי סטייל, תעשו פוזות בסבבה"
|
|
|
|
|
|
|
- מה אתה מביא ממג"ב אל עולם הניצוצות הזה?
"השקעה, נחישות, דבקות במטרה".
- גם יכולת להתמודד עם מצבי לחץ?
"לא רק זה. שם אתה סומך על זה שהולך לפניך ועל זה שהולך אחריך. פה זה די חסר לי".
- איזה מן עולם גילית כאן?
"שם יש לך צוות, פה אתה לבד. לבד. אתה כל פעם צריך להוכיח שכל זה מגיע לך. מאז 'כוכב נולד' אני מרגיש שהתבגרתי".
- מה היית לפני?
"הראל הלוחם, המדריך כושר, זה שרצה להיות מפקד, קצין".
- מה היית אחרי?
"הראל ששר, הראל הרגיש".
- איפה יותר מפחיד, פה או ביס"מ?
"פה לא פחות מפחיד מהיס"מ. השוק הזה מאוד קשה".
- כל הזמן צריך להציע משהו.
"כן. לא מזמן כתבתי שיר על הפיגוע בקפה 'הלל' בירושלים, 'מה תבקש'. ואני מבקש שזה לא יעבור
לי. שלא אפסיק לכתוב".
'מה יהוא, מה יהא', מתגלגל אותו פזמון רומני שממסגר את יריד הברק הזה. כולם כאן. חמושים בקפה מכוסות קלקר. אגם ורוני ונינט ורן והראל והראל ופרוזאק גם. טוביה צפיר מגיע אחרון, חמוש בקסקט לבן ושקית ניילון. "נינט ורן תפסיקו", צועקת דפי, אבל זה בכלל לא רן, זה סקעת. 'מה יהוא, מה יהא'. "עכשיו פרי סטייל, תעשו פוזות בסבבה", היא מצווה. דפי לא רוצה רק את הריקוד. גם את הממזריות שלו. את הקריצה. "להזיז קצת את התחת", היא מצווה שוב. "מה אכפת לי, דץ עושה לי תה, אז תגידו "כיפאק היי", הם מניפים אגרופים לקצב השיר. פנים למראה. אבל פרוזאק שטופים בהתקף אושר היפראקטיבי ודפי נוזפת שהם יותר גרועים מילדים.
אני מביט בהם מחוץ לאולם המראות. דרך קיר הזכוכית של הסטודיו הם נראים כדגי זהב באקווריום.
עושים תנועות אווריריות, לא מוגדרות תנועות. צפיר שולף מגבת ורודה משקיתו ועובר על קרחתו היגעה. אחר כך, כשהמגבת תלויה על כתפו כמפרש מדולדל, הוא ממשיך לתרגל. מניע את הצוואר קדימה ואחורה בטלטולי ניקור קטנים. פרפקציוניסט. לא עובד רק על התנועה. גם על המימיקה.
"מקצוען שחבל על הזמן", דפי מגדירה אותו. הוא מושיט לי את ידיו שאעזור לו לקום לאחר ההפסקה.
"אתה יחיד שיכול להבין אותי", הוא מחייך. החיוך שלו הוא רגע הצלילות הכואבת שלי. אני מוצא את
עצמי בשורה אחת איתו, מול המראות הקשות מנשוא. כרס ליד כרס, שיבה לצד שיבה. מקבל את הקמטים ישר בפנים. תבנית נוף הזדקנותי. נכון שאף פעם לא הייתי שטוח כמו דנקר, אבל מול המראה הזאת מטען השנים צורב. והבנות גם כאן, כמו במהלך השנים, משחקות עם היופי שלהן. פעם אוספות שיער כאילו רצו למקד אותו, פעם מפזרות כאילו רצו לפרוש אותו. יפות יפות. חבל שאין להן תסביך סבא. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
