 |
/images/archive/gallery/212/184.jpg לייבאך.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| הרכב האוונגארד-טכנו-דיסקו-פופ-מטאל-ג'אז לייבאך חוגג 25 שנה להיווסדו ואוסף חדש. זו בדיוק ההזדמנות להכיר את האנשים שאימצו את האסתטיקה הנאצית והפאשיסטית, אבל בעיקר עשו ממנה צחוק |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אבי פיטשון
29/11/2004 16:24 |
|
|
|
|
|
|
|
הרכב האוונגארד התעשייתי, טכנו-פופי, דיסקו-נאצי
(וגם מטאל, ג'אז ודראם אנד בייס לפרקים) לייבּאך (Laibach) עומד לחגוג 25 שנה להיווסדו. כנראה שזה קשור להוצאה המפוארת (בעטיפה שהיא גם ספרון בכריכה קשה עם מאמר, צילומים וציורים) של האוסף הכפול "Anthems", המאגד דיסק עם שירים מכל האלבומים ודיסק עם רמיקסים בולטים, לצד די.וי.די עם כל הקליפים של הלהקה.
כשמדברים על רבע מאה ליצירה של במאי או סופרת, האסוציאציה היא של בשלות, הגעה לשיא. מה שנכון גם במקרה שלפנינו, רק שבתרבות הפופ קשה לתפוס טווח זמן כזה. יותר נכון, קשה לפליט אייטיז כמוני להיווכח שלהקות נעוריו דופקות פז"מים בקנה מידה רולינג-סטוני (שלא לדבר על גיבורי תרבות שמתחילים ליפול כמו זבובים). אין ספק שלייבאך הם אייקון אייטיז, אבל למה להטריד את הציבור עם זה עכשיו? אז זהו, שלמשל בת-זוגתי שתחיה, ילדת ניינטיז קלאסית שגדלה על ברידרז, בהתה בעיניים נוצצות בקליפ ל"רקוד עם לייבאך", הסינגל מלפני שנה, וביקשה עוד פעם כאילו הייתה פעוט שעשו לו אווירון.
מסתבר שהשיר, מחווה ל"רקוד את המוסוליני" של DAF, שקרע רחבות בפינגווין מאז ולתמיד, אינו פארודיה עצמית, צל חיוור להישגי העבר של ההרכב, אלא השיר המזוקק והעוצמתי ביותר שלהם, קומפלט עם קליפ תמציתי: הסולן צועד אל המצלמה, במדים ומגפיים, ונובח סיסמאות מופרכות, קריפטיות, מלחיצות, מפוקפקות ומלהיבות בקול הבאס הרועם שאין לטעות בו.
זה מלהיב מספיק לדבר על איך לייבאך משלבים טכנו, קאמפ מיליטריסטי וארומה של העולם העתיק (כאילו, מה הקטע עם הקפוטה הפרעונית של הסולן?!) – תכונה שמשותפת להם ולכמה מנציגי השוליים הסהרוריים של הדיסקו ו-אהמ, הג'אז החללי – מג'ינג'יס חאן דרך אדמה רוח ואש ועד לסאן-רה. אבל אם ניקח בחשבון גם את העובדה שלייבאך הם חלק מקולקטיב אמנות שיצא מהעיר (לובליאנה) והסצינה ממנה יצא הוגה מרכזי כסלבוי ז'יז'ק (שלא מחמיץ הזדמנות להבהיר את הערכתו העמוקה לארבעת המופרכים), מדובר בנוסחה אולטימטיבית: הרכב מגוחך, מהקיצוניים בהיסטוריה של הפופ, שנושא עמו משמעויות פילוסופיות מאלפות. אז בואו נתחיל מההתחלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
לייבאך
|
|
|
 |
|
 |
|
להיות יותר פאשיסט מהפאשיסטים
|
|
|
 |
|
|
|
לייבאך נוסדו בעיירה התעשייתית טרבובלייה ב-1980, בשלהי עידן טיטו, שהיה קומוניסט אך עם זאת נמנע מהזדהות עם ברית המועצות, מה שהפך את יוגוסלביה דאז למדינה ששילבה מנגנונים קשוחים עם חירות יחסית. משעברו לייבאך לעיר הבירה של סלובניה לעתיד, לובליאנה, עבודתם השתלבה בסצינה מעודכנת שהושפעה מפאנק בריטי ומשורשי המוזיקה התעשייתית הבריטית (ע"ע ת'רובינג גריסל), כמו גם מהוגים כמו ז'אן לאקאן והתכשיט העולה סלבוי ז'יז'ק.
השם "לייבאך" הוא איך שלובליאנה נקראה, בין השאר, תחת הכיבוש הנאצי. המדינה אסרה על ההרכב לפעול בשם זה ואילץ אותם להופיע באנונימיות בערב חד פעמי כשאת הקונצרט מפרסם פוסטר ללא שם הלהקה ועליו הצלב השחור של האמן הסופרמטיסט קזימיר מאלביץ'. חרם זה הוסר רק ב-87'. ב-84' התאגדו לייבאך, יחד עם קבוצת המעצבים ניו קולקטיביזם (שחוללו מהומה בעצמם אחרי שפוסטר שעיצבו זכה בפרס "יום הנוער" היוגוסלבי, ורק לאחר-מכן התברר כי התבסס על כרזה נאצית); קבוצת הציור אירווין (Irwin); וקבוצת התיאטרון "האחיות סקיפיו נסיקה", לקולקטיב NSK – אמנות סלובנית חדשה.
המטרות המוצהרות של הקולקטיב היו חקר היחס בין אמנות לאידאולוגיה, כפי שהוא מתבטא במהלך המאה ה-20, ובעיקר כתוצר של הרגע הטראומטי בו תנועה אוונגרדית ואוטופיסטית נבלעה במנגנון הפוליטי והמדיני – מה שקרה אצל הסובייטים ואצל הנאצים. לייבאך עשו זאת תוך שילוב אסתטיקות מודרניסטיות עם האנונימיות הטוטליטרית הנגזרת ממנטליות פס הייצור התעשייתי (מה שהקל עליהם לדלג בין "מוזיקת ברזלים" קשה, לפופ פומפזי ולטכנו). כמו גם מוטיבים קלאסיציסטיים הלקוחים ממסורת דתית או רומנטיקה של הטבע (ועל כך יעיד המוטיב החוזר של קרני הצבי), או לאומיות של המאה ה-19 (מוטיב שחזה את התעוררות הלאומנות הפנים-יוגוסלבית).
מה שהופך את לייבאך להרבה יותר מעניינים (ופסיכים) מהרכבים "חתרניים" או "דקונסטרוקטיביים", זה שפירוק המשמעויות וההצבעה על הניגודים הפנימיים שבמשטרי המערב (כולל דמוקרטיה), איננו אנרכיזם לשמו, אלא רצון לתקן, בראש ובראשונה את המשטר היוגוסלבי בו לייבאך בעצם תמכו. בנוסף לכך, מעידים לייבאך על עצמם כדתיים המשרתים את "הרוח הקבועה והאימננטית" – מאמינים כי יש מימדים בלתי נגישים לאדם ושלמרות זאת קיומם ממשי. אה, והם גם מדברים הרבה על שגרירות של NSK במאדים ועל מסרים מ"הכוכב השחור". איזה כיף!
שתיים מהטקטיקות המרכזיות של לייבאך הינן "הזדהות יתר" ו"אידיאולוגיה דיספונקציונלית". שניה אני מסביר! – מה שגרם לכל-כך הרבה אנשים לחשוב שלייבאך פאשיסטיים או נאצים זה האימוץ, וההקצנה עד לאבסורד של אסתטיקות של אותם משטרים. לייבאך טוענים שהיום לכל משטר יש רמה בסיסית של אירוניה וביקורת עצמית (גם אם מן הפה ולחוץ), ולפיכך ביקורת אחד על אחד מועדת לכישלון מראש. הזדהות יתר, כלומר, להיות יותר פאשיסט מהפאשיסטים וכו' הוא זה שמבלבל ומביך את אותם משטרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ישו מטאליסט?
|
|
|
|
|
|
|
סממן נוסף הוא שימוש בכל המוטיבים הללו באופן שאף-פעם לא מתפקד באופן מוחלט. לייבאך מוליכים את המאזין/צופה במבוכים קריפטיים שמסתיימים במבואות סתומים, סתירות, אירוניה או אבסורד לשמו. בראיון שערכתי עמם (כלומר, עם נציג אנונימי של ההרכב), לפני כשנה (כשיצא אלבומם האחרון, "WAT"), הם הצהירו בין השאר שהאלבום שהקדישו לישו ("ג'יזס קרייסט סופרסטאר") היה אלבום מטאל כי ישו נראה כמו מטאליסט, וכי הם עבדו עם הרמיקסר יוהאנס הָייל כי שם המשפחה שלו מצא חן בעיניהם. NSK הכריז על עצמו כמדינה שמתקיימת בזמן ולא בחלל – מדינה שמנפיקה דרכונים שיכולים להטעות כל פקיד הגירה רדום ועם זאת מבוססת על קונספט מסטולי לחלוטין. בתשובה לשאלה "מה עשיתם בשבע השנים שבין ישו ל-WAT"?, הם ענו: "את ראמשטיין".
מה שמטריד בהוצאת האוסף הכפול והדי.וי.די (ראשון בסדרה של סרטים דוקומנטריים ותיעודי הופעות שעומדים לצאת בקרוב), הוא שהם מופיעים בתזמון עם הסינגל השני מתוך "WAT", "דאס שפיל איסט אאוס" – "המשחק נגמר", ובו טוענים לייבאך כי כל הערכים הבסיסיים של המערב פשטו את הרגל, והגיע הזמן ללכת בכיוון הפוך ממה שהיה עד עכשיו (שזה אומר מה, בעצם? לא ברור). לייבאך שרים, במקום אחר באלבום, על ברברים שיפלשו מהמזרח, ולא מפרטים אם הכוונה לטאליבן או ללייבאך עצמם. הם גם מסכמים ב"היי, יכול להיות שאנחנו טועים". אבל כשנזכרים שבאלבום על ישו מ-96' הם שרו "אתם תראו מגדלים קורסים", הסיכומים הרטרוספקטיביים מתחילים להיראות כמו התכוננות למשהו רציני שעומד לקרות לכולנו. מלחיץ.
עד שהכל ייגמר, אתם מוזמנים להתענג על גרסאות הכיסוי הוואגנריסטיות של לייבאך לביטלס, רולינג סטונז, קווין, וגם, אהמ, אופוס ("Life is Life"), סטאטוס קוו ("In the Army Now") ו-יורופ ("The Final Countdown"). זאת בשילוב עם קטעים ישנים, קטעים עכשוויים וקטע שלא יצא מעולם.
כמעריץ פנאטי הייתי ממליץ על רובהאלבומים השלמים של ההרכב, ומעיד גם כי לא כל הרמיקסים עומדים במבחן הזמן – לפיכך, אם הייתי אתם, הייתי משקיע את הג'ובה בדי.וי.די כי האסתטיקה של לייבאך כפי שהיא מתבטאת בקליפים, גם כשמורגש שהם נעשו מזמן היא מטורפת, מבלבלת, מצחיקה, אבסורדית, וגאונית.
מהמחול המודרני של מייקל קלארק בקליפ בן העשרים פלוס לשיר "המדינה", דרך פסלי האיילים הביזאריים ב"הולדתה של אומה" (קאוור ל"One Vision" של קווין), הנערים האריים שעושים פוזות של סקי בהילוך איטי על תפאורה הררית קיטשית בקאוור ל"Across the Universe" של הביטלס, ועד לחברי לייבאך במדים פאשיסטיים מסתובבים בקניון סלובני בקליפ ל"משחק נגמר". חובה בכל בית.
לייבאך, "Anthems"
לייבאך, "The Videos"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
