 |
/images/archive/gallery/215/542.jpg מט לוקאס (מימין) ודייוויד וויליאמס, יוצרי וכוכבי ''Little Britain''.
צילום: האתר הרשמי  |
|
|
| התחתונים של המלכה מריחים לא משהו |
|
| "Little Britain" היא הדבר הכי גרוטסקי, מוטרף, מופשט, חסר עכבות, מהפכני, מעיק ומצחיק שתוכלו למצוא בטלוויזיה ובחיים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פיל וגליה קולקטיב
7/12/2004 10:50 |
|
|
|
|
|
|
|
לכל תקופה יש את הרגע הקומי האנגלי המגדיר שלה: הסלפסטיק-סליז
של בני היל, ההאנגאובר הבלתי נגמר של ה-"Young Ones", עליבות הנפש של הבוס ב"המשרד" ועכשיו הדמויות האנוכיות, האכזריות והאקסצנטריות שמאכלסות את "Little Britain".
את מה שהקרקס המעופף של מונטי פייתון עשה לאנגליה הישנה, הבירוקרטית, המעמדית, החנוטה בחליפות, "Little Britain" עושה לאנגליה המגניבה של טוני בלייר. אפילו יותר מעלי ג'י ו-Three Non Blondes, התוכנית היא התקפה חזיתית על תרבות הפוליטיקלי-קורקט ועל הסובלנות המזויפת שהיא מחביאה בתוך השפה הערטילאית של ממשלה שמנסה להגדיר את עצמה למרבה האימה בתור "קול".
הדמויות האבודות של "Little Britain" מנסות באופן אובססיבי למצוא הגדרה עצמית מספקת אל מול האדישות החביבה של הסביבה הטולרנטית שלהם. אף אחד לא יטרח להעיר לך אם אתה גבר שמן שמתעקש שהוא "ליידי" בשמלת מלמלה ויקטוריאנית או לפלוט בדיחה מרושעת אפילו אם אתה גבר בגובה עשרים סנטימטר עם תסביך מיוזיקלס. ובעולם הפוליטיקלי-קורקט השמח של אנגליה של טוני בלייר, הרעל מתחיל לטפטף החוצה בלי שהצופה ישים לב כמעט, חבוי היטב מאחורי חיוכים מנומסים.
זמרים נודדים מושחרי פנים, הבדרנים העממים מתחילת המאה שצבעו את הפנים בשחור ושרו שירים "כושיים", לא יכולים לשכור כאן בית נופש כי באנגליה של טוני בלייר הגזענות לא נעלמה היא פשוט הודחקה מתחת להכרזות סימפטיות, וב-"Little Britain" אפשר למצוא אותה רק בצורה אלגורית, מרוחקת ומופשטת.
למי שלא מצוי בנבכי הקומדיה האנגלית כל זה יכול להראות מבלבל מעט אם לא מביאים בחשבון את העיקרון הראשי שלה: כל מה שידעתם על קומדיה – המבנה, השנינות, הפאנץ'-ליינס – הם רק קונבנציות חלולות של סיטקומים אמריקאים. הקומיקאי הבריטי מתעלל בז'אנר הזה כמו שהוא מתעלל בגבולות הטעם הטוב – אפיזודות שלמות הן פשוט לא מצחיקות, אולי אפילו טראגיות או מעיקות או פשוט מעצבנות, וזאת הפואנטה.
רוצים לצחוק בקצב קבוע עם הקהל הביתי המוקלט? תראו עוד שידור חוזר של "חברים". אבל אם אתם רוצים לגרד את הראש בתדהמה, תצטרפו לארוחה המשפחתית לרגל תכנון החתונה של הזוג הצעיר המאורס ביחד עם ההורים הנכבדים של שני הצדדים: למנה עיקרית? החתן לא ישתוק עד שאמא שלו תיתן לו לינוק מהשד שלה. חוסר הנוחות של הצופה הוא חלק אינטגרלי מהביקורת של התוכנית על בריטניה העכשווית, שבה צחוק פשוט, אמריקאי, חסר עכבות ומבוכה הוא בסך הכל עוד פיקציה שנועדה להסתיר את הקיום המתמשך של חברת המעמדות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אנדי ולו
|
|
|
 |
|
 |
|
כל כך מוזנחים שאפשר להריח אותם
|
|
|
 |
|
|
|
יוצרי הסדרה מאט לוקאס (שמוכר בעיקר בתפקידו כג'ורג' דוז ב-"Shooting Stars") ודייוויד וויליאמס, כמובן, לא רואים בה שום דבר מהפכני, ומתייחסים אליה כאל תוכנית מערכונים מסורתית. מתחת לתחפושות ההיסטריות, הם נשמעים נורמליים להחריד, יותר מעוניינים בניתוח טכני וחברתי של הדמויות שלהם מאשר בלהצחיק כל הזמן. וויליאמס, שהכריזמה שלו על המסך הפכה אותו לחביב הצהובונים, נשמע ביישן ומאופק, ואפילו ההופעה החיצונית של לוקאס, שנראית כל כך קיצונית וחריגה בהקשר של הדמויות הגרוטסקיות שלו, לא בולטת במיוחד מחוץ להקשר הזה.
לוקאס ו-וויליאמס נפגשו כמה פעמים במסגרת ה-National Youth Theatre, לפני שגילו את אהבתם המשותפת לקומיקאים ויק ריבס ובוב מורטימר והתחילו לעבוד ביחד. לשניהם כבר היו פרוייקטים מצליחים משלהם, אבל כצמד הם הפכו לתופעת קאלט עם "Rock Profiles", תוכנית ראיונות עם זוגות כמו אלטון ג'ון ובן זוגו דייוויד פרניש, דיאנה רוס ומייקל ג'קסון, ג'ורג' מייקל וג'רי האליוול, כולם משוחקים על ידי ווילאמס ולוקאס, לא במסגרת חיקויים אלא כדמויות בדיוניות עם בסיס חזק במציאות.
את מדונה, למשל, לא יצא להם לעשות, אבל לוקאס מבטיח שאם כבר, אז הם היו עושים את מדונה כפרחה מברמינגהם. את "Little Britain" הם הגו בהתחלה ברדיו של הבי.בי.סי, ורק אחרי שתי עונות מצליחות העבירו אותה ב-2003 לטלוויזיה, תחילה בערוץ הכבלים בי.בי.סי 3 ואחר כך בבי.בי.סי 2 הממלכתי, מעבר שהצריך מבחינתם דגש ויזואלי הרבה יותר חזק.
לקריינות הרצינית של טום בייקר נוספו תפאורות, אביזרים ובעיקר תחפושות מרשימות: וויליאמס ולוקאס לא בוחלים בבגדי נשים (וויליאמס, הסטרייט מבין השניים, מודה שהרעיון של ניתוח לשינוי מין די קוסם לו ושהוא היה שמח ללבוש יותר שמלות אלמלא היה שעיר כל כך) ובבירור לא מונעים על ידי שום רצון להופיע באור מחמיא על המסך הקטן (כמה מהנכים, הקשישים והמשוגעים שהם משחקים נראים כל כך מוזנחים שאפשר כמעט להריח אותם דרך הטלוויזיה). במקביל הם ממשיכים לעבוד לחוד (לוקאס, למשל, כיכב כלי באווריבמחזמר של בוי ג'ורג', "טאבו"), וביחד - העונה השנייה של הסדרה עולה השבוע לשידור בטלוויזיה הממלכתית באנגליה והחודש הם יוצאים למסע הופעות של "Little Britain" ברחבי הממלכה המאוחדת עצמה. בישראל קוראים לה "הממלכה הקטנה" – העונה הראשונה שודרה ב-יס+ – הדי.וי.די של הראשונה כבר בחנויות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דווית' תומס, ההומו היחידי בכפר
|
|
|
|
|
|
|
הפלסטר על הבקעים של בריטניה
|
|
|
|
|
|
|
היו שטענו שהשורשים של הקומדיה הטלוויזיונית האנגלית ממונטי פיתון עד ל-"Little Britain" הם הומור סטודנטיאלי של הסיקסטיז, של ילדים טובים מקולג'ים יוקרתיים בקיימברידג' שהתבלבלו קצת בין מרד וסמכות, רעיונות היפיים והחיים הממסדיים שנועדו להם. הכוח של "Little Britain" נעוץ בעובדה שכממשיכת המסורת הזאת היא משקפת בצורה מושלמת את אנגליה של טוני בלייר, שנראה בעצמו כמו סטודנט שנזרק למעלה למשרה הבכירה ביותר במדינה; שפול וולר אמר שיצביע בשבילו בגלל שבביקור בדאונינג 10 הוא הרים את הגיטרה של טוני וגילה שהיא עדיין מכוונת ושאמר שהוא נבוך מזה שהבן הטינאייג'ר שלו אוהב את אותה מוסיקה כמוהו.
לכולם בבריטניה הקטנה, מהשכנים הוולשים של דווית' תומס, ההומו היחידי בכפר (שמתקומם בכל פעם שמציינים בפניו עוד הומואים ולסביות באזור), ועד לראש הממשלה עצמו (אנתוני הד – ג'יילס מ"באפי") יש כוונות טובות וסבלנות אינסופית כלפי האחר, החריג, המופרע והפרוורט. בבית החולים לחולי נפש, לא רק שהמנהל מתעלם בטקט מהעובדה שהדמות של אן, המאושפזת, היא משוגעת ונודניקית, אלא גם מזה שהיא בכלל גבר שפוי לגמרי מתחת למאניירות. לו, המטפל טוב הלב, כל כך עסוק בלעזור לחברו הנכה אנדי, שהוא לא שם לב שהוא בכלל לא נכה אלא סתם עצלן ונצלן. בריטניה של היום, אוסף של פרוורים, מרכזי ערים אלימים, שיירים של חיי כפר שמרניים וגודש של נוסטלגיה לעבר המהולל, הביאה את הפוליטיקלי קורקט לרמה של דיקטטורה חדשה, ורק הקומדיה יכולה לחשוף את הבקעים שעליהם היא שמה פלסטר לא אפקטיבי.
"Little Britain" היא בבירור תוצר של עבודת צוות (לוקאס ו-וויליאמס כותבים את כל התסריטים ביחד ואי אפשר למצוא בדינמיקה שלהם דומיננטיות של האחד על חשבון האחר או מאזן של טיפוס סטרייט ומצחיקן). אף על פי כן, היתה תקופה שבה זכה לוקאס ליותר תשומת לב תקשורתית. בזמן שוויליאמס שיחק בתיאטרון ובדרמות טלוויזיוניות פחות בולטות, לוקאס עבד עם כמה מהשמות הגדולים בתעשיית הבידור, מוויק ומורטימר אליליו, ועד בלאר, שלוקאס לא רק השתתף בקליפ שלהם ל-"Country House" (בבימויו של דמיין הירסט), אלא גם חימם אותם בסיבוב הופעות שלם (הוא שרד בערך שתי דקות על הבמה, וכשדיימון אלברן התעצבן עליו, הוא אמר לו "נראה אותך מבדר אותם" – מה שלא היה קשה בתקופת השיא של הלהקה).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ריי מק'קוני
|
|
|
|
|
|
|
שמן, קרח, יהודי והומו
|
|
|
|
|
|
|
רבים ניסו למצוא הסבר להומור האפל והמרדני של לוקאס בילדות קשה: הוא עבר תאונת דרכים קשה בגיל ארבע וכעבור שנתיים נשר לו כל השיער מסיבות לא לגמרי ברורות. לוקאס מכחיש כל קשר וטוען שמרוב שהיה שמן, קרח והומו, חבריו לבית הספר (שכללו את סשה ברון כהן, הלא הוא עלי ג'י) לא ידעו במה להתמקד ולפיכך לא הציקו לו יותר מדי. דווקא הניסיון לעבוד בעבודות רגילות עם סיום הלימודים היה הקטליזטור הטראומטי שהניע אותו לחפש את מקומו על הבמה.
אחרי שורה של עבודות ירודות כולל חנות הווידאו שבה ניקה את הקיא מהמגלשה של הילדים בפינה והחנות של מועדון הכדורגל צ'לסי, בה עבד עם חולצה של ארסנל אהובתו מתחת למדים, הוא הבין שהחיים האלה בהחלט לא בשבילו. האור היחיד בקצהו של יום עבודה ארוך ומפרך היה הופעות הסטנד-אפ שהוא היה עושה בערב.
אבל למרות תחושת חוסר השייכות והמועקה של חיי היום יום בבריטניה האמיתית, לא זאת של הגלויות, המלכה, שעת התה ושייקספיר, אלא זאת של החוליגנים, הכדורגל, הקניונים המשמימים והשיכונים האפרוריים, לוקאס הצליח להפנים משהו מהרוח הלאומית הגוועת של הבריטים, שעסוקים בלברוח לספרד ולשמש תוך שהם הודפים מהגרים מכל עבר. יש משהו אירוני והולם כאחד בכך בלוקאס, שטוען שהתחיל להופיע עם דמויות מחופשות כי לא הרגיש שבתור יהודי, הומו, קרח ושמן הוא יכול לחלוק שום חוויה משותפת עם הקהל בדמותו שלו, מצליח לייצג טוב כל כך את החברה המפוררת שסובבת אותו.
קשה לדמיין את דיירי השיכונים חסרי המשמעת, כמו הילדה המגודלת ויקי פולארד, שמנסה להגן על עצמה מהאשמות מוצדקות של הפרת הסדר ברצף אסוציאטיבי של בלבולי מוח לא קשורים במבטא בלתי חדיר, חולקים את אותו עולם של הגברות הנכבדות שמקיאות למשמע המלים "הומו" או "שחור". אבל זוהי בדיוק בריטניה של היום, ניסיון עילג להיאחז בעבר מפואר אל מול אובדן כוח וסמכות ממשיים: אולי יותר מכל בריטניה היא כמו אמילי הווארד, הטרנסווסטיט הגרוע שמתעקש שהוא ליידי.
"Little Britain" ("הממלכה הקטנה"), תחזור לעונה השנייה שלה ב-יס+ בחודש ינואר
|
|
|
|
|
|
|  | | ויקי פולארד | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
